מעצב־אמן ירושלמי שמייצר ריהוט בחומרים מקיימים ומתמחה בעיצוב קונספטואלי, במחקר וגילוי חומרי, ובתגובות עיצוביות לסביבתי. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל וזוכה מלגת הצטיינות של קרן התרבות ישראל אמריקה 2019. חבר פעיל בחממת הבוגרים של בצלאל ועובד כמעצב עצמאי.

אתר / אינסטגרם

דניאל אלקיים. צילום: אלון מנחם

מה הכנתי למילאנו

את העבודה שהייתי אמור להציג השנה במילאנו, Matter of Time, יצרתי במהלך לימודיי בבצלאל, בקורס שעוסק במיכלים בהנחיית נועם דובר. הפרויקט מתעסק בהאצה של תהליכים טבעיים ובכפייה של חומר אחד על משנהו, ומציג מעין מקרה מבחן לחקירה חומרית נרחבת של קורוזיה והטמעתה בחומרים סופחים (קרמיקה).

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

האוביקטים משמשים ככלי מדידה חזותיים לתהליך. הם מבטאים את השפעתו של משתנה הזמן על קשת הצבעים של האוביקטים, וכך מביעים תהודה של הזמן בחפצים. יצרתי שבעה מיכלים זהים, שעברו את אותו התהליך המואץ במקטעי זמן שונים, ולצידם מיכל יחיד, שימשיך להשתנות לנצח בקצב הטבעי לו, ללא כל התערבות חיצונית.

סדרת המיכלים הייתה אמורה להיות מוצגת כחלק מהתערוכה 1,000 אגרטלים (1000VASES) שאצר ג׳וליו קאפליני, ושנועדה להציג מבחר גדול של ואזות ייחודיות שנעשו על ידי מעצבים עצמאיים מיותר מ־35 מדינות. הכל כבר היה ארוז ומוכן למשלוח, אבל לפי המצב באיטליה היה נראה שמשהו הולך להשתנות, ולכן חיכיתי עם המשלוח עד שקיבלתי מייל מהאוצרים על ביטול שבוע העיצוב השנה.

מה עכשיו

מצד אחד המשבר תפס אותי לא הכי מוכן, וגרם להרבה פרויקטים ותכניות שלי להדחות או להתבטל. מצד שני אני לא יכול להתעלם מהזמן הכל כך לא מובן מאליו הזה, שנותן לי שקט ופנאי להעמיק יותר בעצמי, כמעצב וכאינדיבידואל, ללמוד ולהרחיב את היריעה שלי, ולהשקיע בדברים לא פחות חשובים, שבשגרה רגילה נוטים להישכח בקלות. גם קצת לנוח זה חשוב.

נשארים בבית

עכשיו זה לגמרי הזמן להוציא מהמגירה את מחברת הרעיונות (מאמין שלרובנו יש כזו) ולהתחיל לעבוד על פרוייקטים ישנים שנזנחו. ואם לא, יש הרבה אתגרים שעולים באינסטגרם, שלגמרי כיף ומרענן לקחת בהם חלק וליצור ממקום יותר ראשוני וחופשי, ובהשראת המצב.

The post מילאנו 2020 // דניאל אלקיים appeared first on מגזין פורטפוליו.

״מבחינות רבות ביאנקה אשל גרשוני היא ׳האם הגדולה׳ של האמנות הפמיניסטית הישראלית״, כותבת האוצרת מיכל שכנאי בתערוכה ״האלה האם״, שמוצגת בימים אלה במוזיאון חיפה הסגור, במסגרת אשכול התערוכות הפמיניסטי ״עושות היסטוריה״. אשל גרשוני, שהלכה היום לעולמה בגיל 87, בהחלט עשתה היסטוריה והותירה מורשת עשירה ומגוונת – אמנותית, משפחתית ואישית. 

אשל גרשוני נולדה בסופיה, בולגריה ב־1932 ועלתה לארץ בגיל שש. היא למדה ציור ופיסול במכון אבני בתל אביב בשנות ה־60, אך הייתה גם אוטודידקטית ועיצבה תכשיטים שנראו כמיניאטורות של הפיסול שלה, במסורת אסמבלז׳ ורדי־מייד. 

אשל גרשוני הייתה אחת האמניות הראשונות שהתייחסה בעבודותיה לחוויה הנשית ועסקה בחומרים המזוהים כנשיים, גם כשפעלה לצד קבוצת 10+ בעלת הצביון הגברי מאוד, לצד בעלה באותן שנים, האמן משה גרשוני. סיפור חייה כרוך בסיפור הישראלי – אלמנת טייס ואם לבת מנישואיה הראשונים, הדר, ולבנים הצייר ארם גרשוני והצלם אורי גרשוני.

בשנות ה־80 ציירה סדרה של נשים צלובות, וקראה תיגר על התפיסה ההגמונית של תולדות האמנות. בסדרה ״ישו ממין נקבה״ היא הרחיבה את העיסוק במיתוס הצליבה להקשר המגדרי. בדימויים אלו היא ביקשה לשזור את סיפורה האישי בהקשר המיתי הרחב, המתאפיין במתח בין קורבנוּת, פגיעוּת ומוות ובין ניצחון וחיי נצח.

במשך שנים לימדה במחלקה לצורפות בבצלאל. עבודותיה פרצו גבולות בין תחומי האמנות והעיצוב והיא מעולם לא הוטרדה בשאלות של גבוה ונמוך, קונספטואלי ומסחרי, קיטש ויופי. מכלול יצירתה נע בחופשיות וחתימת ידה ניכרה בעבודות, שלא פעם נראו כאמנות אאוטסיידרית. היא שילבה בעבודותיה השראות וחומרים מעולמות התוכן של מיסטיקה ומיתולוגיה מתרבויות קרובות ורחוקות, לצד מלאכת מחשבת מסורתית ותרבות הפופ. בובות, חלקי חפצים קטנים ופיסול בחימר ובעיסת נייר השתלבו יחד, לצד ציור ביד ובמחשב – בשנותיה האחרונות. 

תערוכת היחיד שלה ״ראשים ופרחים״ ובה ציורי מחשב קטנים, נפתחה בינואר במוזיאון הנגב בבאר שבע (הסגור כעת אף הוא מתוקף מגיפת הקורונה). במוזיאון חיפה מוצגת בין היתר סדרת קלפיי טארוט שציירה והזדהתה עם הכוחות הנשיים שהם מייצגים. 

אשל גרשוני החלה לצייר במחשב לפני כעשור ובנה, הצלם אורי גרשוני, אצר באותה תקופה תערוכת יחיד שלה בגלריה עינגע לצד ספר אמן שנשא את הכותרת ״פייס בוק״, שבה ביטאה את המשיכה והרתיעה שלה מעולם המחשב, ושילבה סריקות של ציורי מחשב עם ציורים ישירים בספר הסקיצות שלה. בתערוכת היחיד האחרונה שלה בעינגע, לפני שנתיים, ״הלילה הוא עירומי״ שאצרה אילנית קונופני, כתבה בתוך יצירותיה: ״כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה״.

The post ביאנקה אשל גרשוני 1932-2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

בתחילת חודש מרץ הייתי בישורת האחרונה של עבודת אוצרות ראשונה מסוגה עבורי. תוך כדי התמחות בתחום זה בסמינר הקיבוצים, הוזמנתי לאצור תערוכה בחלל הגלריה העירונית ברחובות. כעת, בעקבות מגיפת הקורונה, קו הסיום הלך והתרחק.

כבוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי ובעלת תואר שני בניהול עיצוב בבצלאל, מצאתי את עצמי עוסקת לא מעט בהצבת אמנות ועיצוב בחלל. בשנים האחרונות אף הקמתי גלריה לאמנות ההדפס כמיזם חברתי המציג אמנות לקהילה בפריפריה (במועצת גזר). במסגרת לימודי האוצרות – ועוד קודם לכן – העסיק אותי נושא האמנים והמעצבים שלא קיבלו חשיפה מספקת ולא נכנסו לקאנון התרבות בכלל, והתרבות הישראלית בפרט. ומה מתאים יותר לעשיה אוצרותית מסוג זה אם לא תערוכה בגלריה לאמנות בבית תרבות עירוני, גלריה המכוונת את פעילותה לקהל הרחב. אני רואה בעבודה שכזו שליחות תרבותית, חינוכית וציבורית.

ילדה חולמנית, 1930. צילום: François Lefebre

בדואי ״קניפרא״, 1907. צילום: François Lefebre

״דיוקנאות מַעֲבָר ומֵעֵבֶר״, זהו שמה של התערוכה שעליה עמלתי: תערוכת דיוקנאות של האמן אלברט רובין (1887-1956) ושל עשרה אמנים נוספים שהתכתבו עם עבודותיו. נחשפתי לעבודותיו של רובין לפני מספר שנים בעקבות פנייתה של בתו. רובין היה מתלמידי המחזור הראשון של בצלאל בירושלים, ולאחר סיום לימודיו המשיך את דרכו בפריז התוססת של שנות ה־20 ושם יצר עד סוף ימיו. הופתעתי לראות עבודות איכותיות ומיוחדות ארוזות בארונות הבגדים בבית המשפחה. היה מרגש לגלות את מחברותיו על הסקיצות שבהן, ואת צבעי הפסטל שבהם יצר נופים, ערום ודמויות רבות.

נפעמתי בעיקר מעבודות הדיוקן: הבעות הפנים המדויקות ושיקוף התקופה שבה נעשו. הבדלי הסגנונות בין ציורי הבדואי, התימני והחרדי המקומיים מימי לימודיו בבצלאל, לבין פני האדונים והגברות האירופיים שיצר בזמן עבודתו בפריז, ריתקו אותי. יצירות בעיפרון, שמן ופסטל הבהירו מעל לכל ספק שמדובר במאסטר של תקופה.

נפעמתי בעיקר מעבודות הדיוקן: הבעות הפנים המדויקות ושיקוף התקופה שבה נעשו. יצירות בעיפרון, שמן ופסטל הבהירו מעל לכל ספק שמדובר במאסטר של תקופה

במסגרת המחקר שערכתי פגשתי את ד״ר גליה בר אור שאצרה יחד עם ד״ר דורון לוריא את התערוכה ״התחלות״, מציוריו של רובין, במשכן האמנויות בעין חרוד לפני כעשור. העבודות שנבחרו אז היו מתקופתו בבצלאל 1906-1909. העבודות שבחרתי אני לתערוכה הן מתקופת שונות בחייו, מתוך מחשבה לעקוב אחר המעברים והבדלי הסגנונות שבהם יצר לאורך זמן.

שילוב דיוקנאותיו של רובין, אמן קלאסי מהמאה שעברה, לצד אמנים עכשווים היווה אתגר נוסף. חיפשתי אמנים העוסקים בפורטרטים כשבמוחי עלתה המחשבה על שילובים יוצאי דופן ועל הדרך שבה אחבר בין אז לעכשיו. לאחר בחירת האמנים הזמנתי אותם למפגש. היה לי חשוב להציג בפניהם דוגמאות מיצירותיו של רובין, מקרוב, כך שכל אמן יוכל לחוש ולבחון אותן ממש, לא רק על גבי המסך. דנו בדרך עבודתו, שוחחנו על המאפיינים, הסגנון וההשראה, וכל אמן יצא לדרך עם חומר למחשבה. לאחר מכן היו שיצרו במיוחד עבור התערוכה והיו שהביאו עבודה מתוך גוף עבודות קיים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

ככל שהעמקתי בבחירת העבודות המשובחות של האמן ה״נשכח״ ותוצרי האמנים הנוספים החלו להגיע, התלהבותי גדלה. יצרתי שילובים מחברים, חיפשתי את הדומה והשונה בטכניקות, זוויות המבט, גודל העבודות ועוד. העמדתי תמונות זה מול זה, יצרתי תכנית מפורטת לגבי אילו עבודות יעמדו בכל חדר. 

הצגת רובין לאמנים בגלריה ״סטודיו זיקית״. צילום: תמר שליט אבני

שילוב עבודות דיוקן של דורון זהרי שמש ואלברט רובין. צילום ועיבוד: יעל סונינו-לוי

ככל שהתקרב זמן הפתיחה האצתי את התהליך: פגישות מרובות עם משפחת האמן הוותיק, שיחות עם האמנים העכשוויים, עבודה מול עורכת הסרט התיעודי, עבודה עם גרפיקאים לטובת קטלוג, תכנון החלל, מבלי לדבר על אין־סוף עריכות וכתיבה אוצרותית (עדיין בשלבי עיבוד סופיים). כל אלו היו חלק משגרת יומי עד לפני מספר שבועות. עכשיו הכל בהקפאה. רק כשאגיע לשלב ההצבה אוכל להחליט סופית לגבי דרך התצוגה ולהיווכח האם החזון יתממש לשביעות רצוני. 

כשהכל יופשר ואחזור לפעולה, יוצגו בגלריה יצירות וידאו, צילום, ציורי שמן, פסטל וקולאז׳ לצד עבודותיו הקלאסיות של רובין. כולי תקווה לסיים את המלאכה ולראות את קירות הגלריה מלאים במבטי הדיוקנאות, בפני רובין ותקופתו ובפניהם של אמני הזמן הזה.

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

אצל משפחת האמן. צילום: ניצן אשוח

The post יעל סונינו לוי // דיוקנאות מַעֲבָר ומֵעֵבֶר appeared first on מגזין פורטפוליו.

״רצינו להגיד שאנחנו מתגעגעים ומחכים לראות אתכם.ן מחוץ לזום. הכנו שיעורי בית והם מוקדשים לכם.ן מכולנו״: במילים אלה פנה צוות המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר לסטודנטיות ולסטודנטים שלהם, אחרי חודש בהסגר, ושלח להם את Home/Work #missyouproject – פרויקט שנולד ובוצע במקצוענות תוך ימים ספורים, ועלה במקביל באינסטגרם ובדף הפייסבוק של המחלקה.

״אחרי כל כך הרבה ימים של הוראה מרוחקת הרגשנו שאנחנו חייבים לעשות משהו כדי להגיד לסטודנטים ולסטודנטיות שלנו שאנחנו חושבים עליהם, שיחזיקו מעמד״, מספרת מיכל פרייפלד, שיזמה את הפרויקט יחד עם ניל ננר וקרן נוימן, שלושתם מרצים מצוות המחלקה. וכמו כמעט כל דבר בתקופה האחרונה, גם הפרויקט הזה נולד במפגש זום של צוות המחלקה.

במכתב לסטודנטים שליווה את החשיפה של הפרויקט כתבו המרצים: ״שלושים ימים שאנחנו מתראים על המסך, כל אחד בביתו. את  הסטודיו החליפו פיג׳מות בסלון, את רעש הכפכפים הנגררים לכיתה – שקט של בידוד חברתי. את התחושה המיוחדת בקצות האצבעות של ליטוש חוזר וממשיך החליפו צילומי אינסטגרם של פיצה ביתית... שימרו על עצמכם.ן ונתראה בקרוב״.

מיכל חן שכנאי

עודד ובמן

רוית לצר

דוד ספקטור

הבחירה להצטלם בחברת החפצים מהסביבה הביתית היא מחווה של חשיפה אישית ונגיעה במהות המקצועית של המחלקה. ״שום דבר, כך נדמה, לא יכול להחליף את השיחה האישית מעל ספר הסקיצות, הדפדוף והגילוי של רעיונות חדשים; את הנוכחות הפיזית באותו חלל״, כתבו בהודעה לסטודנטים.

אבל דווקא בתקופה של ריחוק כפוי נוצרה הזדמנות לפתיחות והמרצים עושים שימוש בכלים ויזואליים וצבעוניים לביטוי עצמי, לתקשורת ולהבעת רגשות, שבדרך כלל לא מוחצנים בקשר הפורמלי באקדמיה. הבחירה של כל אחד מהם בגוון השליט ובמגוון האובייקטים שמקיפים אותם בצילום, ממחישה את היכולת ״לקרוא״ ולאפיין אדם על פי עולמו החומרי.

ראש המחלקה, יואב זיו, גם הוא בין המצולמים, בחר בקשת צבעים כתומה לצילום הביתי שלו. זיו מתאר את הפרויקט כמקור לגאווה והתרגשות, ושמח במיוחד לגלות את התגובות של הסטודנטים, שבאופן ספונטני השיבו באותה שפה, ושלחו לצוות מחוות משלהם.

״האתגר העיקרי שהתמודדנו איתו בתחילת התקופה הזו, היה התאמת תוכנית הלימודים להוראה מרחוק, לימוד מקוון, ותרגול ללא הסדנאות והתשתיות הפיזיות בקמפוס שנקר״, הוא אומר. ״בנוסף לכך, לממד האנושי כמו בידוד, ריחוק ודינמיקה נטולת מגע וחום, יש השפעה עצומה על היצירתיות ועל המוטיבציה של הסטודנטים, המרצים והצוות. כמחלקה שמגדירה את עצמה לעיתים כ׳משפחתית׳ אני משער שזה היה הטריגר למחשבה על הפרויקט HOME/WORK״.

יואב זיו

תגובות הסטודנטים לפרויקט

״מבחינת פעילות המחלקה, פרויקטים גדולים בינתיים נדחו״, הוא מוסיף, ״כגון הכנס השנתי, תוכנית הסטאז׳ים בחו״ל ושיתופי פעולה בינלאומיים שתוכננו ל־2021. המעבר ללימוד מרחוק דרש מהמרצים התגייסות וחישוב מסלול מחדש, הכנה של שיעורים מורכבים והתבוננות מחודשת על השגרה ופרדיגמות מפרספקטיבה אחרת. עם זאת, האילוצים גם הביאו לפיתוח כלי הוראה ותרגול חדשים, שילוב מתודות אולד־סקול, כמו עבודה ביתית בנייר וקרטון עם יותר דגש על שימוש באמצעי תוכנה ומדפסות תלת־ממד ביתיות״.

• כל מה שחשוב ויפה, פעמיים בשבוע היישר לתיבת המייל! הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

עבור הסטודנטים המסיימים את לימודיהם השנה – שנה רביעית במסלול האקדמי – הפגיעה העיקרית היא בהכנות ובעבודה על פרויקט הגמר ותערוכת סיום. על אלה, אומר זיו, ״בתנאי חוסר ודאות, הפכו לאתגר ממשי. הוחלט בשיתוף הסטודנטים בשנה ד׳ על הפרדה בין ההגשה האקדמית של הפרויקט לבין קביעת פורמט התערוכה, שעליו יוחלט בהמשך״.

להשתמש בחומר הלימוד

נקודת המוצא של הפרויקט, וחלק מהחן שלו, קשורה לשימוש בחומר הלימוד של המחלקה: עיצוב תעשייתי בבסיסו הוא יצירת אוביקט שימושי שנבנה בתהליך של מחקר, חשיבה קונספטואלית, חדשנות רעיונית, יצירת חוויה ואפיון צורני. מרבית האנשים לא יודעים מי עיצב את המוצרים המקיפים אותם. המעצבים בדרך כלל נשארים מאחורי הקלעים.

חיבור לחפצים הוא תכונה אנושית טבעית, חפצים מהווים סוג של ביטוי עצמי וחלק מהזהות האישית. לכל אדם יש בבית אוסף של חפצים מיוחדים – מוצרים שימושיים, ירושה מההורים, אובייקטים בעלי משמעות רגשית

לעומת זאת, אנשים נוטים להיקשר לחפצים רגשית ולהעניק להם משמעות שמעבר לפונקציונלית, לנכס אותם לעצמם ולראות בהם חלק מעולמם הפרטי. חיבור לחפצים הוא תכונה אנושית טבעית, חפצים מהווים סוג של ביטוי עצמי וחלק מהזהות האישית. לכל אדם יש בבית אוסף של חפצים מיוחדים שנאספו עם השנים – מוצרים שימושיים, ירושה מההורים, אובייקטים בעלי משמעות רגשית.

נושא הקשר הרגשי בין אדם לחפץ נחקר לא מעט, בעיקר לאור העובדה שאנו חיים בחברת שפע. תרבות הצריכה הינה חלק משמעותי בחיינו. מוקפים בחפצים שלנו, אנו מתבוננים יותר לעומק בעצמנו ובסביבה הקרובה בימים ובשבועות האחרונים. בנקודת הזמן הזו, שבה כולנו כמהים לקשר עם העולם החיצון הצצה אל המרחב הביתי האישי מרגשת במיוחד – מסבירים פרייפלד, נוימן וננר את הרעיון שמאחורי הצילומים.

מיכל פרייפלד

מיכל פרייפלד

הכל התחיל בישיבת זום של מרצי המחלקה: דיברנו על האתגרים של הוראת עיצוב מרחוק ועל הריחוק החברתי שלנו כסגל ושל הסטודנטים והסטודנטיות. הצעתי שנעשה מחווה מאיתנו ומיד ניל וקרן הצטרפו, ויחד אפיינו את הפרויקט. למחרת הסתובבתי בבית עם סל וליקטתי חפצים ירוקים. ירוק, כשהוא בגוון הנכון הוא צבע משמח צבע של התחדשות וגדילה. יש לי הרבה צמחים בבית ומסתבר שגם חפצים ירוקים.

אפשר לראות בתמונה את הבטטות שאני מגדלת לצורך מחקר עיצוב שאני עושה; את קערת הפירות עם התפוח, שהיא חלק ממוצרים שייצרנו בסטודיו אחרי שסיימתי את לימודיי בבצלאל ומכרנו בחנויות המוזיאון; את בובת הצפרדע שקניתי בחנות הצעצועים המיתולוגית FAO Schwarz בניו יורק, כשגרתי שם בשנת 2001, ועוד. לכל חפץ יש סיפור.

מורן לרנטל

הצבע הדומיננטי בחיים שלי הוא ללא ספק צבע שחור, ומעצם היותי בעל אופי של אספן ממש לא היו התלבטות או קושי בבחירת פריטים. הפריטים בתמונה מייצגים בעיקר את תחומי האספנות שלי: תקליטים, כלי נגינה וכלי רכב. אין משהו שאני קשור אליו יותר מהאחר, מכל פריט שיש בתמונה יש לי עוד רבים.

מורן לרנטל

ניל ננר

ניל ננר

אין לי אוסף רשמי של חפצים בנושא מסוים, אבל יש בהחלט חפצים שאני קשור אליהם יותר מאחרים. בדרך כלל אלה מוצרים פשוטים, המתפקדים היטב במשך שנים רבות. כך, לכל חפץ בתמונה יש סיפור: כף בישול מעץ זית שקניתי בטורקיה במפרץ שכוח אל; חישוק מעץ שקיבלתי בתערוכה; דגם של מכונית שהכנתי לילדות כשהיו קטנות; כיסא של מעצב דני; כלי עבודה שירשתי מסבא שלי וכך הלאה. הצבעונית שבחרתי היא הצבע של החומר במצבו הגולמי.

קרן נוימן

צבעים הם ללא ספק חלק מהאישיות שלי: אני מעצבת מוצר אך מתמחה בצבעים, בוחנת את העולם על פי צבעוניות וטונים. זה תמיד היה שם והתעצם לאורך השנים. בתמונה הקפתי את עצמי קודם כל בכלי העבודה, שהם חלק בלתי נפרד משגרת היום־יום שלי: מניפות, צ׳יפים, קטלוגים של טקסטיל, מגזינים ועוד.

בחרתי לשלב מאוסף הכסאות שיש לי בבית את הכיסא העל זמני של ורנר פנטון, שהוא בעיניי תולדות העיצוב במהותו, לצד חפצים יום־יומיים ודברים קטנים ונפלאים שהתגלו פתאום בחיפוש אחר הצבע האדום. האדום הוא נפלא ועשיר, ולא צריך להוסיף הרבה על מנת לחוש בעוצמתו.

הדר תדהר

The post התגעגענו אז הצטלמנו: מכתב אהבה מהמרצים לסטודנטים appeared first on מגזין פורטפוליו.

לפני כחודש הכריזה סיון לביא על פתיחתה של תערוכת יחיד חדשה שלה במתחם האמנות המסקרן, הממוקם בקומה החמישית של התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, גלריה מרכזית. התערוכה, שלה קראה ״ויהי אור״ (ובאנגלית Let There Be Glitter), הייתה תולדה של שהות אמן שבמהלכה הציירת השתלטה על החלל הקודר ורחב הידיים של התחנה במשך חודשיים. 

לביא מילאה את קירות המקום בקנבסים לבנים עצומים, והטביעה עליהם ציורים מופשטים גדושי צבע של נקודות וקווים, מתוך תקווה להפיח שמחה וצחוק בנקודה העירונית המסחרית והחשוכה. ערב הפתיחה, שכלל גם הופעת פרפורמנס, היה מוצלח ומרגש מכפי שציפתה. אך ימים אחדים לאחר מכן היא קיבלה את ההודעה המצערת שעל הגלריה לסגור את שעריה בשל התפרצות נגיף הקורונה בישראל.

באופטימיות רבה – שהיא חלק בלתי נפרד מהחזון שמעצב את היצירה של לביא, כך עולה משיחה עימה – האמנית בת ה־28 החליטה לא להיפרד בצער מהפרויקט שעליו עמלה. במקום להתאבל על סיומה של התערוכה בטרם עת, היא מבקשת לשתף דימויים ממנה שהספיקה לתעד ואף להציף שוחרי אמנות במסרים חיוביים שהתגבשו סביב העשייה האמנותית, וממשיכים להוביל אותה בעודה יוצרת בבידוד שבו היא נמצאת כעת. 

שם התערוכה נבע ממחשבות על מעשה בריאת העולם התנ״כי. ״חשבתי על התחנה המרכזית כמקום מאוד מאפשר״, היא אומרת. ״מצד אחד זה מקום אפל עם הרבה ייאוש ועוני, ומצד שני יש הרבה מרחב. כל אחד יכול לשכור חלל בתחנה המרכזית ולעשות מה שבא לו, לא ממש מפקחים שם. כשמקבלים חלל הוא יכול להיות חשוך ואפל, או שאפשר להאיר אותו ולמלא אותו בקשת בענן. השאלה היא איזה עולם אני בוחרת לברוא, ואיזה עולם כל אחד מאיתנו בוחר לברוא. באנגלית, האסוציאציה של המילה glitter הייתה איזה דמיון שהיה לי. ראיתי את עצמי מפזרת את האור שם כמו איזה שובל שאני משאירה אחרי״. 

חלל אמנות עוטף כמו רחם 

לביא, בוגרת התוכנית לתואר שני באמנויות בבצלאל שגם השלימה לימודי תואר בפסיכולוגיה, אמנות ומדע, בחרה במיקום הלא שגרתי להציג בו את עבודותיה כשנענתה לקול קורא שפירסם אוצר הגלריה דורון פורמן. אך החיבה לתחנה המרכזית שררה בה עוד בטרם נבחרה לשהות בחלל. 

״בפעם הראשונה שבה הגעתי לתחנה המרכזית, התגובה שלי הייתה: ׳אוי, מה זה המקום הזה׳. אבל בפעם השנייה שהגעתי לשם התאהבתי. הבנתי שזה מקום מגעיל ומגניב, ושאני חייבת לעשות שם משהו. היה איזה יום שבו הסתובבתי שם לפני כמה שנים ודמיינתי בעיני רוחי איזו אופרה שמתנגנת באחת מהקומות העליונות. 

״אני מאוד אוהבת את החלל. כל פעם שהגעתי לשם נדהמתי מכמות המסדרונות, החדרים והאזורים שיש שם. התחנה מלאה בזוויות ראייה ואפשר לראות שם ממרחקים גדולים. אז אפילו שהיא מקורה, זה מרגיש קצת כמו להיות בטבע״.

את החלל היא ביקשה לעצב כך שיהיה ״עוטף כמו רחם. ציירתי ציורים שנתלו ברחבי התחנה, אבל גם רציתי להכניס את התחנה פנימה. מהיום הראשון התחלתי לשוטט שם ולצלם דברים בפלאפון. יש הרבה דימויים בתחנה שנראים סתם, כל מיני דברים שאף אחד לא מסתכל עליהם כי זה לכלוך. בשבילי זה היה וואו, מאוד אסתטי״. 

היא הביאה מדפסת והתחילה להדפיס את התצלומים של הדימויים שעוררו בה השראה. לאחר מכן שילבה אותם ביצירות, שחלקן נתלו על משטחים רחבים שהשתלשלו מתקרת הגלריה. במהרה, גם התקשורת עם עובדי התחנה המרכזית השפיעה על אופי העבודה וחלחלה לתוך ההליך היצירתי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״הדבר הראשון שעשיתי זה לצייר נקודות עם מרקר על החלונות, כדי להפוך את החלל לשלי. מרגע שזה קרה, התחילו לדפוק לי על החלון ילדים. מסתבר שיש הורים שעובדים בתחנה כל יום שעות ארוכות; אחרי שהילדים שלהם מסיימים את הלימודים בבית הספר הם מגיעים לשם ומשוטטים. בהתחלה זה היה נראה לי נורא עצוב, דל ועני. אבל מצד שני, הילדים משוטטים ופוגשים כל מיני דברים מעניינים, לדוגמה המפגש איתי״. 

מפגש יומי עם קבוצה של ילדות קטנות, שבמהלכו לביא ציירה עימן על דפים, היווה חלק נכבד מהיצירה שעמדה בתערוכה. ״השתמשתי בחלק מהרישומים שלהן. השיח בינינו היה מעניין. הן יצרו דימויים בעקבותי, ואני התחלתי להגיב לציורים שלהן״. 

מבט חטוף בציורים המופשטים של לביא עשוי לעורר בלבול בצופה. גם האג׳נדה היצירתית שבשבחה היא מדברת לא מעידה על קיומם של רבדים נסתרים באמנות. לביא גורסת שגישה כזו ליצירת אמנות היא הלב האמיתי הפועם בלב העשייה.

״זו הפעם הראשונה שהצלחתי לאפשר לעצמי את המופשט במלואו״, היא מודה. ״שלוש נקודות וקו, זהו. לא אמרתי לעצמי ׳מה יגידו׳, או ׳אולי זה לא מספיק׳. משהו בחלל הזה, בנפח שלו, והעובדה שהוא לא מוסד אמנותי, נתן לי חופש מוחלט. גם הילדות שביקרו אותי תרמו לזה. הן היו בנות ארבע או חמש, וזה גיל שבו אתה עדיין לא אומר לעצמך ׳אוי, אני לא יודעת מה לצייר׳״. 

זו הפעם הראשונה שהצלחתי לאפשר לעצמי את המופשט במלואו: שלוש נקודות וקו, זהו. לא אמרתי לעצמי מה יגידו, או אולי זה לא מספיק. גם הילדות תרמו לזה: הן היו בנות ארבע או חמש, וזה גיל שבו אתה עדיין לא אומר לעצמך אוי, אני לא יודעת מה לצייר

יצירתה היא תוצר של פילוסופיה יצירתית שדרכה לביא מבקשת לחוות את העולם. ״אני תמיד חשבתי יותר מדי, והייתי ממש שיפוטית כלפי עצמי והיצירה שלי. קרו לי כמה דברים בחיים שגרמו לי להרפות את זה, ולראות את הדבר כשלעצמו. הבנתי שגם באמנות זה יכול להיות ככה, שהאמנות היא כלי לעזור לאנשים אחרים לעשות מה שבא להם. החיים שלנו הם עכשיו, וזה הזמן שלנו לעשות את מה שאנחנו רוצים לעשות איך שאנחנו רוצים לעשות את זה״. 

מופע הפרפורמנס שעשתה בערב הפתיחה הוקדש לקו המחשבה החיובי הזה: ״בפתיחה דיברתי על מחשבות ועל פחד. זה בסדר לפחד, וזה מאוד רלוונטי ממש עכשיו כשעולה אצל כולם המון פחד. אז יש לומר, קיים לא נודע גדול, כל אחד מאיתנו מפחד. אפשר ליפול על הרצפה ולהשתתק, או אפשר לדבר על זה שאלו הן מחשבות. ברגע שנושמים לתוך הפחד יש גלים שעולים ויורדים, אבל אפשר לעבור את זה ולצאת מהצד השני״. 

בחזרה אל הגוף

לביא גורסת שתפיסת האמנות היא שכלתנית מדי, ומקווה שציוריה הגדולים והילדיים למראה יאפשרו לצופים לתפוס אותם באמצעות החושים. ״תמיד התעניינתי במצב האנושי ובחיבור בין אמנות והנפש״, היא מדגישה. 

הכניסה לחלל הגלריה או ההתבוננות ביצירותיה ברשת הן ״כמו להיכנס לתוך צבע או תחושה. דמייני שאת שוחה בקערת קונפלקס צבעוני״, היא מבקשת ממני וצוחקת. ״קל לנו כבני אדם ללכת למקום של הידע, לדבר על מה שקשור למוח. נהיה לנו הרבה יותר קשה פשוט להיות ולדבר על הדבר שקורה בחדר. הרבה יותר קל לפלסף על משהו מאשר להגיד ׳זה גורם לי להרגיש צביטה בלב׳ או ׳זה ממש מרגיע אותי, אני מרגיש את הגוף שלי מתחמם׳״. 

בימים אלה היא חוקרת לעומק את תחום הפרפורמנס, כותבת שירה ומנסה להגדיר לעצמה גבולות חדשים ביצירה שעוברת אל העולם הממחושב עקב ההסגר שנכפה על כולם. ״האינטרנט הולך עכשיו לכיוון ממש שמח״, היא מעירה. ״תמיד הייתה בו מלא ציניות ועכשיו הוא מוצף אמנות ותערוכות. זה מה שתמיד חלמתי שהאינטרנט יהיה״, היא מוסיפה בסיפוק. ״עכשיו אני חושבת על מה יהיה הדבר הבא. אני רוצה להתמקד באקט של הפרפורמנס, שבו אדבר על רגשות, פחד ומדיטציה״. 

The post באה חושך לגרש: סיון לביא עושה אמנות כדי להתגבר על הפחד appeared first on מגזין פורטפוליו.

דלית ואני חברות כבר כמעט שנתיים. הכרנו בעבודה והמשכנו לשיחות ארוכות על בקבוקי יין ועשרות ערבי חמישי של שיטוטים בין פתיחות תערוכות בגלריות ומוזיאונים (מה שנשמע פתאום כמו מציאות רחוקה ונשכחת). לפעמים גם הרחקנו לערד או חצור – מקומות שתל אביבית כמוני מעולם לא שמעה על קיומם – רק כדי לפקוד אירוע אמנות (פלוס מסעדה על הדרך) ולחזור. היא היחידה שהיתה אמיצה, או חסרת אחריות מספיק כדי לעלות איתי על הרכב לכמה שעות ביום, תלוי את מי שואלים. 

כשהתחיל ההסגר נפגשנו ליין בזום. פתיחות התערוכות בעיר הוחלפו באינספור לינקים למופעים, הצגות, אופרות, תערוכות, וסרטים שזמינים לצפייה אונליין. אבל משהו היה לנו חסר: לא היה לי חשק פתאום לצפות בכל הדברים שהייתי עושה בחיים האמיתיים, לפני שהנגיף הכה בנו, דרך המסך.

הרגשנו שמשהו צריך להשתנות. שהאמנות, כמו גם הדרך שבה היא מונגשת לנו, חייבת להשתנות בהתאם לחיים החדשים, שמי יודע עד מתי הם עוד ימשכו

שתינו הרגשנו שמשהו צריך להשתנות. שהאמנות, כמו גם הדרך שבה היא מונגשת לנו, חייבת להשתנות בהתאם לחיים החדשים, שמי יודע עד מתי הם עוד ימשכו. באותה נשימה תהינו גם האם התקשורת בינינו, שרגילה להיות מאוד קרובה ואינטימית, השתנתה בסדר העולם החדש: אולי בין כל הדיבורים על ״ריחוק חברתי״ אנחנו, ישובות כל אחת בביתה ובפיג׳מתה, מרגישות דווקא נינוחות יותר? קרובות יותר?

כשלא צריך לפחד שהאדם שיושב בשולחן הצמוד בבר מאזין, האם השיחה שלנו כנה יותר? בלי האיפור והעקבים האם אנחנו חשופות יותר? הבנו שיש משהו בריחוק הזה שדווקא מחבר בינינו. ורצינו לתקשר את זה לעולם. 

נטליה אוולין בנסיקובה (גרמניה)

דיאנה טולוזה (קולמביה)

נטע־לי פלדסמן

איציק מור

הרעיון ליצור תערוכה אינטרנטית היה מיידי. תמיד רצינו לשתף פעולה, ודלית – שהיא מעצבת UI/UX במקצועה – מייד שלפה רפרנסים לאתרים רלוונטים שהיוו השראה לבניית הפלטפורמה. רצינו להציע דרך חדשה לחקור, להתחבר ולצרוך אמנות – חווית שיטוט אלטרנטיבית – במקום לדמות סיור וירטואלי בחלל פיזי. 

בן לפיד, בן זוגה של דלית, הוא גם מפתח שעזר לנו לבנות את האתר. הוא האזין בסבלנות רבה להרבה מהשיחות והקשקושים שלנו, כיוון אותנו, ותכנת את האתר להיות מה שהוא היום; מעין ״חלל מרכזי״ שבו יושב הטקסט האוצרותי. כמו הקיר הראשון שאת רואה כשאת נכנסת לתערוכה בגלריה – את יכולה להחליט לעצור ולקרוא את הטקסט או לדלג עליו ולהכנס ישר פנימה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מסביב לטקסט, בשולי החלל, מופיעות יצירות נבחרות שמסמלות את ה״חדרים״ השונים בתערוכה. כל לחיצה על עבודה מכניסה את הצופים ל״חדר״ שבו אפשר לגלול, כמעט לדפדף, בין העבודות השונות שמתכתבות זו עם זו מבחינה אוצרותית. 

במקביל לבניית האתר, פנינו לאמנים מהארץ ומהעולם וביקשנו מהם לייצר אינטימיות דרך המסך, בזכותו, או למרות קיומו. חיפשנו יצירות שמעוררות רגש מרחוק: וידאו, סאונד, צילום, קולאז׳ים או כל יצירה שמצליחה לגעת בנו, באמנים, ובתקווה שתיגע גם בקהל הגולשים. לא הוצאנו קול קורא אלא בחרנו אמנים בפינצטה מרשימות הארכיון האישיות שלנו.

נועה מכבי

אנסטסיה צ׳רניאק

היה לנו חשוב לחשוף אמנים חדשים שאנחנו מאמינות בהם ומחוברות ליצירה שלהם, לצד אמנים מוכרים ואהובים. בזכות הפורמט, הצלחנו לשתף פעולה עם אמנים מאירופה, ארצות הברית, ודרום אמריקה – דבר שהיה מסתבך בתערוכה פיזית בגלל עלויות השילוח והביטוח. הפורמט גם הרשה לנו לייצר תגובה כמעט מיידית לתופעה עכשווית, מבלי לאבד רלוונטיות או לחזור על דברים שכבר נעשו. מצד שני, זה לא פשוט לעבוד יחד מרחוק והשילוב של חברות טובה עם יצירה תוך תקשורת וירטואלית היה מאתגר לא פעם. 

חשוב לנו שאנשים יפנו זמן ואנרגיות לצפייה בתערוכה, ויסדרו לעצמם את התנאים האופטימליים להנאה מקסימלית מהיצירות; לסדר אווירה נעימה בבית, לשים את הטלפון בצד, להתחבר לאזניות או לרמקולים, להעביר את תצוגת המחשב למסך מלא, ולצלול

עוד אלמנט שהיה חשוב לנו להוסיף הוא ״הוראות שימוש״ שמופיעות עם טעינת העמוד הראשי ולפני שהצופים מגיעים לתוכן עצמו. חשוב לנו שאנשים יפנו זמן ואנרגיות לצפייה בתערוכה, ויסדרו לעצמם את התנאים האופטימליים להנאה מקסימלית מהיצירות; לסדר אווירה נעימה בבית, לשים את הטלפון בצד, להתחבר לאזניות או לרמקולים, להעביר את תצוגת המחשב למסך מלא, ולצלול. 

כמובן שכנשים שצורכות אמנות על בסיס קבוע אנחנו מאמינות שאין כמו לראות אמנות מקרוב, לחקור את משיחות המכחול על הקנבס, לצלול לוןידאו בחלל חשוך עם סאונד מקיף ומישהו שפותח את הווילון מידי פעם כדי להצטרף לכמה רגעים. אבל יש משהו אחר, והוא מציע חוויה מרגשת וחיבור עמוק עם מגוון רחב של יצירות. אם רק תתנו לעצמכם להרגיש.

– – –

The Intimacy of Social Distancing
אוצרות: ענבל סיני ודלית שטיינברייכר
אמנים משתתפים: אלה סורוקינה, אנסטסיה צ׳רניאק, ערבה אסף, קוקי מון, דבורה קמצ׳ינסקי, דיאנה טולוזה, פביאן פורל, אנס גוק, איציק מור, ג׳וליאן אוצ׳ואה, לואי פרטו, מרתה לוסק, מיכאל ליאני, נטליה אוולין בנסיקובה, נטע־לי פלדסמן, נועה מכבי, מאיה אגם, אורלי ענן, רומי אנגל, שי בן ארי, שירה קלע, אוריזן פרזה, וג׳טל אימפורט פסטיבל (ג׳וליה קורה וסטיב פיקולו), יובל אזילי, זאידה קרסטן.
עיצוב האתר וחווית המשתמש: דלית שטיינברייכר
בניית האתר: בן לפיד

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

יובל אצילי

מיכאל ליאני

The post ענבל סיני // אינטימיות של ריחוק חברתי appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי דניאל, הי דורון, מה שלומכם? איך אתם מתמודדים עם הקורונה, ועד כמה התבאסתם שהחתונה השביעית שלכם נדחתה…

היי יובל, שלומנו טוב מאוד, אנחנו בסוג של ירח דבש. אגרנו שש חתונות בשביל זה אז היקום נתן לנו חופש ארוך. כמובן שהפרנסה שלנו, יחד עם כל העצמאיים בישראל. נפגעה מאוד. מנסים למצוא אלטרנטיבות.

ולגבי החתונה השביעית, היא הייתה אמורה להיות הגדולה מכולם: מול 10,000 איש בהיכל התרבות בתל אביב. עכשיו זה נשמע מופרך, כל כך הרבה אנשים במקום אחד! כל דבר בזמנו, גם זה עוד יגיע. יש לנו את כל החיים להתחתן שוב ושוב ושוב

שש פעמים כבר התחתנתם! וכמי שלא התחתן אף לא פעם אחת, אבל עם בן זוג כבר 20 שנה – ולא מוצא טעם בלהתחתן (ועד כאן הגילוי הנאות) – בואו נדבר על זה ונתחיל לפי הסדר: מאיפה הגיע הרעיון למה שאתם עושים?

קודם כל מבינים מאוד לליבך. אנחנו גם לא מוצאים טעם בלהתחתן, או לפחות כמו שהתחתנו עד היום.

האמת שזה התחיל מבדיחה. כשרק התחלנו לצאת לפני חמש וחצי שנים, דורון שאל אותי אם יש לי פנטזיית חתונה. אמרתי לו שאם כבר יש, בכל זוגיות זו פנטזיה אחרת. הוא שאל ואם תתחתני איתי? אמרתי לו מיד שזו בטוח תהיה הצגה. איכשהו זה חילחל לתוכנו ונדבק.

אחרי פרידה, כשחזרנו לסיבוב שני, היה לנו ברור שאנחנו פה להישאר. התחלנו לדבר על פנטזיית ההצגה, ובמשך כמעט חצי שנה, תוך כדי כתיבת התכנים ותחילת ההפקה, לא העזנו לקרוא לזה חתונה. וגם לא סיפרנו שהתארסנו

דניאל ודורון גליה קינד‎ נישאים. צילום: נעה לבנת

צילומים: עמית מן

לי היה קשה להגיד שזו חתונה, בהתחלה הייתי אומר לכולם ״חכו, יש לי 60 דקות לספר לכם איך ומה…״

רגע לפני שממשיכים – מה הרקע שלכם? יש לכם איזו נגיעה לבמה או לתיאטרון?

בטח. אני יוצרת עצמאית בתחומי המחול והפרפורמנס ומרכזת מגמת מחול בתיכון בינלאומי שעוסק בשלום (אמיס, בכפר הירוק)

אני סיימתי שנה שעברה לימודים בבית ספר לתאטרון חזותי בירושלים

ושנינו חברים בקהילת אנ״ת (אמנות נותנת תרומה) שדניאל הקימה כשהייתה בת 18, קהילה של אמנים חברתיים, דרכה גם הכרנו

כבר יותר ברור כל העסק… אז אם חזור אחורה, למה פנטזיית הצגה? כי כולם רוצים ובטוחים שהחתונה שלהם תהיה שונה, אחרת, יוצאת דופן ועוד כמה תארים

זה נכון, בכלל לא חשבנו מהכיוון של ״זה יהיה מיוחד״ אלא חששנו מזה, בדקנו את זה מכל כיוון, מאוד רצינו להתחייב ומאוד חששנו מלהתחייב. ובהצגה אנחנו מדברים על כך ש־60% מהזוגות מתגרשים, על יחסים פתוחים ונזילות מגדרית ועל התפקידים של שנינו בבית. אני חושב שזה מגיע מהמקום הזה, של זה שהיינו צריכים לספק לעצמנו תשובות, ובמקרה הזה זה בא בצורת הצגה. כי זו הדרך של שנינו בעולם

דניאל: להיות עם דורון על הבמה מאפשר לי להכיר אותו אחרת ואז זה גם משליך על ההכרות שלנו מחוץ לבמה. יש מצב שעלינו על סטארט־אפ: בכל חתונה החופה היא אחרת. מחתנים אותנו אנשים אחרים. אנחנו כותבים נדרים טריים באותו יום

תהליך יצירת החומרים והפעולה של ״להתחתן כל פעם מחדש״ הם טקס מפוכח עבורנו. את מה שאנחנו רוצים לקחת ולקבל מהמסורות, איפה אנחנו מתנגדים ובעיקר איך אפשר להתחדש, להיפגש בעיניים ובנוכחות מלאה האחד עם השנייה.

להיות עם דורון על הבמה מאפשר לי להכיר אותו אחרת, ואז זה גם משליך על ההכרות שלנו מחוץ לבמה. זה לא קל, כן מרתק ומלא קסם. יש מצב שעלינו על סטארט־אפ. בכל חתונה החופה היא אחרת. מחתנים אותנו אנשים אחרים ויש תכנים חדשים. אנחנו כותבים נדרים טריים באותו יום

צילומים: רותם שמואלי

אז מה קורה על הבמה? כמה זמן זה לוקח?

זה מופע שהופך לטקס. לאט לאט אנחנו מפרקים סטיגמות של ״חתן וכלה״ רגילים: במסורות התנ״כיות ובהסתכלות הדיסני שכולנו גדלנו עליה, עד שאנחנו מתפשטים ולובשים את הבגדים שהיינו רוצים *אנחנו* ללבוש, אחרי ה״הכנעות״ מגיעה החופה. בכל פעם הטקס בנושא אחר ומחתנים אותנו אנשים אחרים.

דורון: זה מופע שהופך לטקס. לאט לאט אנחנו מפרקים סטיגמות של ״חתן וכלה״ רגילים: במסורות התנ״כיות ובהסתכלות הדיסני שגדלנו עליה, עד שאנחנו מתפשטים ולובשים את הבגדים שהיינו רוצים *אנחנו* ללבוש

בבאר שבע נגיד, התקשרנו לאנשים שלא הכרנו שקנו כרטיס שיברכו אותנו וזה היה מרתק. מישהי אמרה, מול כל הקהל, שאם היינו שואלים אותה לפני היא הייתה ממליצה לנו שלא לעשות את זה: זה מייצר מרחבים מרתקים.

במופע, הפער בין ה״אתם באמת דיסני״ לבין ״אתם צוחקים על דיסני״ הוא חמקמק, כי אנחנו גם רוצים להיות כמו כולם ולהתחבר למסורת של אבא ואמא וסבא וסבתא שלנו וגם להרהר ולערער עליה. הבין לביניות הזו מעניינת אותנו. גם ללכת עם הזרם וגם לשחות נגדו

המופע מתחיל בהפרדה של הנשים והגברים שעורכים טקסי הכנה שונים. יש בפנים מכל דבר קצת, כמו בארוחת שישי כזאת. מוסיקה ושירה, תנועה, סיפורים אישיים, הרצאה, ריב זוגי, דימויים ויזואלים ובסוף חופה ככתוב

אתם באמת חושבים שאפשר גם ללכת עם הזרם וגם לשחות נגדו? גם לצחוק על המוסד וגם לאמץ אותו?

האמת, שזה ניסוח די מדויק של מי שאנחנו

זו שאלה טובה, אני חושב שאנחנו מפרפרים סביב זה. לפעמים יש תחושה שאפשר ושמצליחים ולפעמים יש תחושה שאנחנו יותר מידיי זוג סטרייטי רגיל וזה מעט מבחיל אותנו, מודים

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אני בעד לחיות בתוך סתירות. בתוך עולם האמנות ובכלל

ומה התגובות מסביב? בואו נתחיל עם המשפחה והחברים הקרובים

״רגע, אז אתם באמת מתחתנים?״

״רגע, אתם זוג באמת?״

בהתחלה זה באמת לא היה ברור, כולם לא ידעו אם להתרגש או לצפות ואנשים לא הבינו למה הם מגיעים. אחרי החתונה הראשונה התגובות מחבקות ואוהבות, אנשים לומדים להכיר אותנו יותר כך. גם המשפחות וגם החברים הקרובים.

החברים הקרובים שלנו גם חיתנו אותנו בחתונה השלישית, המשפחה שלנו כל כך התרגשה בפעם הראשונה שהיא הודיעה לנו שהיא באה לחתן אותנו גם בפעם השנייה

וגם ההפך. אין אדם שפגשנו שלא התרגש מהרעיון והרגיש שזה רלוונטי עבורו ולתקופה שלנו. כולם אמרו שהם באים. הרבה מהמעגלים היותר רחוקים שלנו לא הגיעו. כשנפגשנו ושאלנו הם אמרו שהם לא הבינו האם זה באמת פתוח לקהל. הופתענו. ואז הם שאלו מתי יהיה שוב

וואלה

תראה, זה נושא מורכב. כל הפוראבר אנד אבר שגדלנו עליו אל מול הידיעה שלי האישית מגיל צעיר שאני פה להתאהב בהרבה אנשים, מהרבה מינים. כל זה עטוף גם ברצון אמיתי למצוא או להמציא קרקע יציבה שאפשר יהיה לקרוא לה בית, והיא תהיה טובה עבורנו. לטווח ארוך.

אנשים מזדהים בדיוק עם המשאלה הפנימית הזו. ולכן הסתירה היא אינהרנטית (גם בלי קשר ללהתאהב כדרך חיים, הדור שמעלינו הוכיח שזה לא מוסד שאפשר לסמוך עליו)

אני מתחבר כמובן (לא סתם אני מתחייב שוב ושוב. חח)

צילום: מל

צילום: מאיה שמש

אני מסכים עם הכל, אני חושב, ובכל זאת… לא חתונה! שמח שאתם מתחתנים כל כך הרבה כדי לאזן אותי ביקום. תגידו, מה עם מתנות? איך זה עובד אצלכם?

שמחים לאזן אותך! אחרי החתונה הראשונה, אנחנו אומרים לכולם שזו החתונה הכי זולה שהם יהיו בה. הם רק צריכים לקנות כרטיס

הכי זולה! מפרקים את התעשייה

בחתונה הראשונה החברים והמשפחה הביאו לנו מתנות, אין מה לעשות – יש מסורות שאי אפשר לשבור. אנחנו ידועים כמביאי מתנות לחתונות אז הביאו לנו מתנות מדהימות. אם אתה רוצה לבוא לסרט אתה מוזמן, עלינו, יש לנו 30 כרטיסים ללב

אנשים גם מבקשים להתחתן אצלנו

ומה היה אמור לקרות בפצ׳ה קוצ׳ה? כי שם יש לכם רק 6 דקות ו־40 שניות

נכון, תכננו להציג מעט חומרים מהמופע ולהסביר על התהליך

בוא נגיד שכשזה יקרה, יהיה walking down the aisle בהיכל התרבות, פסנתר כנף ואקט סימבולי משותף עם הקהל. וגם נספר לקהל קצת על הרעיונות ותפיסת הפעולה

אהבתי. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים? אולי מילה או שתיים על העבודות העצמאיות שלכם? 

כן: העבודה הנוכחית הנוספת שלי פידבק – מופע מבוסס משוב ביולוגי, רצה כבר שנה וחצי ובה פסיכולוג על הבמה יושב ומשוחח עם מתנדב/ת מהקהל. במהלך השיחה הם מחוברים לחיישני ביופידבק ומופע של גוף ומוסיקה נוצר מתוך הגרפים המשקפים אותו

פרויקט הגמר שלי מהחזותי, Gentle Men, שעוסק בגבריות רגישה/ עדינה, יעלה בגרסתו השונה בפסטיבל אינטימדאנס הקרוב

יפה

בסופו של דבר אנחנו חושבים שהמעשה האישי הזה הוא מעשה פוליטי אמיתי, במיוחד בימים כאלה צריך להפיץ אהבה. גם אם זה דבר מורכב, לפעמים צריך לזקק רגש קולקטיבי ולעלות לאנשים תקווה וחיוך

זו פעולה שתומכת בפיתוח התודעה הציבורית לקידום נישואין אזרחיים בישראל, במהרה בימינו אמן

צילום: רתם שמואלי

The post עד החתונה זה יעבור (וגם אם לא, לא נורא, יהיו עוד) appeared first on מגזין פורטפוליו.

שנת 2008, השנה שבה הקימו המעצבים עופר דהאן ואיתן גיגי את סטודיו למה לעיצוב, הייתה שנה שמרבית החברות ברחבי העולם מעדיפות לשכוח. משבר כלכלי שהחל בארצות הברית הפך לדרמה בינלאומית שלא פסחה על אף מדינה, ובכלל זה על ישראל. 12 שנים אחרי, בתעתוע זמנים מהסוג שרק החיים יכולים לייצר, כשהעולם שוב חווה משבר דרמטי, מסמנים דהאן וגיגי עוד התחלה חדשה.

בימים אלה ממש, במקביל לפעילות השוטפת של הסטודיו שבבעלותם, המספק שירותי עיצוב ופיתוח לתעשייה ובעיקר לחברות הזנק (מכשור רפואי, מוצרים אלקטרוניים, מוצרי צריכה ועוד), הם השיקו את HUE MINIMAL, מותג לעיצוב מוצרים לבית. כמי שכבר חוו התחלה בעיתוי בעייתי, ימי הקורונה הטרופים לא הרתיעו אותם ולא שיבשו את תוכניתם להפוך חלום ישן ״שדגדג״ להם למציאות – לעצב מוצרים לסביבה הביתית – כדי להפוך אותה למעניינת, מפתיעה ומרגשת יותר. 

דהאן וגיגי, בוגרי המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, באים מאהבה לעיצוב, ליצירה ולחדשנות, ומונעים מתשוקה שניתבה אותם לכיוון העשייה הנוסף; לשלוש שנות עבודה אינטנסיבית שהניבו את ״הפרויקט הכי גדול והכי מספק מבחינתנו, כמו ילד שנולד״, כפי שמגדיר זאת דהאן. להבדיל מהפעילות של למה, שבמסגרתה הם מספקים מענה לבריפים של לקוחות, בפעילות המותג החדש הם הפכו להיות הלקוחות של עצמם, עם בונוס של מי שמכירים היטב ״ומבפנים״ את כל מרכיבי המשוואה הנדרשים להצלחת התהליך, ובכלל זה הבטי יצירתיות, ייצור ועלות.

״במהות התהליך אינו שונה, וכולל את כל שלבי הפיתוח והעיצוב שאנחנו חיים יום־יום בעבודת הסטודיו. הכלים הם אותם כלים של ניהול פרויקט; המיומנויות הנדרשות לכך כמו הכרת החומרים והטכנולוגיות השונות, הן אותן מיומנויות; והניסיון שיש לנו בייצור, שהוא שלב בעל חשיבות קריטית בתהליך עיצוב, מסייע בכך שהוא מאפשר לנו למזער פחת ולחסוך הוצאות וזמן. מה ששונה ומרגש זה סוג המוצרים, שאת הבריף אנחנו יוצרים בעצמנו ו׳נותנים׳ אותו לעצמנו, ושהתהליך אינו כפוף ללוח זמנים מוכתב ולחוץ, למרות שבדיוק מאותה סיבה קשה לפעמים ׳לחתוך׳ ולהחליט שזהו, שהגענו לתוצאה שרצינו״.

טוויסט שתופס את העין

קולקציית הביכורים של המותג, שאת שמו מסביר דהאן כ״מגלם בהקשריו את עולמות התוכן והוויזואליה שלנו״, עונה על החלום הישן שעמד בבסיס הולדתה. היא מאופיינת באסתטיקה נקייה, ״קריאה״ ונעימה למראה, שבה בעת משולבת עם טוויסט כלשהו שתופס את העין. חלק נכבד מהמוצרים עשוי ממתכת בשיטות עיבוד שונות, ולצדם יש כאלה שמשולבים עם עץ או עשויים מקרמיקה בעבודת יד.

״המנעד גם היה חלק מהרעיון: ליצור אוביקטים תוך שימוש בטכנולוגיות שונות ובחומרים מגוונים, ולגבש אותם לקולקציה מגוונת שבה בעת ׳מרגישה׳ הומוגנית. רצינו ׳לבוא חכמים׳ ולצורך העניין ירינו לכל הכיוונים וביצענו סקר שוק מקיף כדי לדייק את בחירת סוגי האוביקטים שייכללו בה.

״את מרבית המוצרים עיצבנו בעצמנו, כשבמקביל, כדי לקבל ׳מבט רוחבי׳, גייסנו מוחות יצירתיים של כמה חברים מעצבים. מעבר להגדרת סוג האוביקט לא הגדרנו להם חומר רצוי או שימוש בטכנולוגיה מסוימת, כי רצינו שהמגוון יהיה חופשי ונקי לגמרי מהכתבות כאלה או אחרות, ומשם נוכל גם להמשיך ולהרחיב אותו״. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אחד מהמעצבים שאליהם פנו הוא טל מור סיני, חברם הטוב מימי הלימודים בבצלאל, שבהמשך הצטרף אליהם כמנהל מוצר. ״הקולקציה שמה דגש על כל פרט קטן כגדול, וחותרת ליצור חוויית מוצר ומשתמש מיטבית – פרקטית, אסתטית, ורגשית כאחד״.

הפריטים הנכללים בה הם פריטים שימושיים מהסוג שמצוי בכל בית, כמו מדפים ומערכות מידוף, מגשים, מתלים ועוד. לצד הפונקציה שהם ממלאים הם נושאים איתם ערכים נוספים כמו קריצת הומור, ממד מפתיע, עניין חדשני, דו־תכליתיות וכדומה. ״גם האריזות, שהן לשיטתנו חלק בלתי נפרד מחוויית מוצר ומשתמש, מעוצבות במלוא תשומת הלב, כשהאופן שבו המוצרים ׳יושבים׳ בתוכן מייצר מופע מעניין בפני עצמו״.

כך, בין פריטי הקולקציה אפשר לציין סדרת מראות לתלייה שבה המתלה מהווה חלק בלתי נפרד מהעיצוב, סדרת מתלים בעיצוב חרוטי מחויך, שולחן צד מודרניסטי שמשולב עם תא אחסון לחפצים קטנים, או את סדרת LEAF, ששמה נגזר מהצורניות הקעורה שמזכירה תצורת עלה, והיא כוללת מגשים/קערות ומדפים עשויים ממתכת.

מור סיני: ״מדפי הסדרה פורצים את גבולות המוכר של מדפים כמשטחי הנחה פונקציונליים גרידא; אם זה בשפתם הצורנית־מקורית ובאופן שבו האוביקט שמונח על המדף ׳מתקשר׳ איתו תוך יצירת אסתטיקה ייחודית, ואם זה באפשרות להתקין אותם על הקיר גם ללא פריטים שמונחים עליהם, ולשוות לו עניין דקורטיבי לכל דבר ועניין״.

מקבץ של המתלים המהדהדים תצורת חרוט יכול לתפקד כאלמנט דקורטיבי על הקיר, וסדרה מעניינת נוספת היא PLY, הכוללת מערכות מידוף מודולריות וקלות להרכבה, שמאפשרות ליצור באמצעותן קומפוזיציות מגוונות ולהתאים אותן לחללים שונים ולצרכים משתנים.

המערכות השימושיות מבוססות על מדפי אלומיניום מעודנים ורגלי עץ, ולדברי המעצבים ״השילוב בין מדפי המתכת ומוטות עץ האלון מייצר מופע שלם, אלגנטי וקליל, שמדגיש את החפצים שעל המדפים, כמו גם נוכחות עצמאית ומסוגננת של היחידה עצמה״.

קולקציית המותג משווקת אונליין, פונה למעצבים ואדריכלים, וכשיעבור זעם תשווק גם בחנויות נבחרות. בינתיים ממשיכים גיגי ודהאן לטפח ולהזין את מה שהיה חלום וכבר קרם עור וגידים, ולהרחיב את המנעד המעוצב ואת הרעיון שעמד בסיסו, ש״בכל מוצר יהיה איזה טוויסט, ולצד השימושיות ישזור במרחב הביתי עניין נוסף; אסתטי, מפתיע ומרגש״.

The post HUE MINIMAL: ״אסתטי, שימושי, מרגש ומפתיע״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי שחר, מה שלומך? איפה אני תופס אותך בכל מגיפת הקורונה ואיך את מתמודדת איתה בינתיים?

הי יובל, שלומי בסדר סך הכל. אני אצל ההורים בתל אביב, ובתוך כל הבלגן זה מרגיש נעים ובטוח עם המשפחה. אני גרה בניו יורק אבל זה היה רחוק מלהרגיש בית בטוח בימים אלה. העדפתי לחזור הביתה

אני יכול להבין. איך ולמה התגלגלת לניו יורק ומה את עושה שם?

עברתי לניו יורק בשביל לימודים שכרגע אני מנסה לסיים אותם אונליין. אני בעיקר סטודנטית לאמנות: התחלתי את הלימודים לפני ארבע שנים ב־sva שבמנהטן. אני לומדת אמנות חזותית וההתמקדות שלי בשנים האחרונות היה בעיקר פיסול וניו מדיה. אני מאוד אוהבת ומתעניינת במעברים בין החומרי לא־חומרי

יפה. בואי נדבר על 28 הנשיקות שקנית בקרייגליסט: זה היה חלק מהלימודים?

כן, 28 הנשיקות שקניתי מקרייגסליסט היה חלק מפרויקט הגמר שלי בלימודים, והיה פרויקט סופר מעניין לעבוד עליו. כמו שהשם מציע, הפרויקט נעשה בעיקר דרך האתר קרייגסליסט, שהוא מעין לוח מודעות אינטרנטי. זה האתר הכי משונה, כי הוא גם נראה מאד ישן והוא גם מציע מגוון אקלקטי ורחב של אפשרויות (לפעמים די סקאצ׳יות….). התחלתי לפרסם מודעות הקוראות לזוגות לשלוח לי סרטוני וידאו שלהם מתנשקים ושילמתי על פי הדקה. ניסיתי לא להיות סקאצ׳ית, אבל לבסוף זה הצליח, ואספתי את הסרטונים

מה הכוונה בסקאצ׳ית?

אפשר למצוא שם באתר באמת הכל, זה יכול לגלוש למקומות אפלים לפעמים אם לא מנווטים נכון. סך הכל ארצות הברית של היום היא מקום של כסף. אני חושבת שטראמפ מייצג את האופי הזה בצורה הכי טובה. אז כשהמטרה היא זו, אתר כמו קרייגסליסט, שהוא יחסית לא מבוקר, יכול להיות מקום די מפחיד. הוא גם די אנונימי. היה מעניין לעבוד על הפרויקט הזה כי בחרתי ללכת על הקו הדק הזה, רציתי לבחון מה בדיוק כסף יכול לעשות בפלטפורמות כאלה.

אבל נשיקה זה חמוד סך הכל, זה אינטימי. אז ביקשתי נשיקות

28 נשיקות שקניתי בקרייגליסט

אז מה קורה בעבודה? ומאיפה הגיע הרעיון?

העבודה מציגה את הווידאויים שרכשתי בלופים. שילמתי דולר לדקה, בעיקר כדי לבחון כמה האנשים מוכנים להקריב את הנשיקה שלהם; בסופו של דבר קשה לשים לב באמת כמה זמן הזוגות מתנשקים כי זה בלופ. הסתובבתי הרבה זמן עם הרעיון של זוג מתנשק ומסתכל ישירות אל תוך המצלמה, קשה לי לשים את האצבע מתי המעבר בין זה לבין לקנות נשיקות אונליין קרה. אני חושבת שהיה לי מאוד קשה בניו יורק בתקופה הזו, וזו הייתה דרך לפרוק תסכול שהיה לי מהתרבות. הרגשתי את הבידוד החברתי שהיום אנחנו נמצאים בו הרבה לפני שהקורונה התחילה

אני חושבת שהיה לי מאוד קשה בניו יורק בתקופה הזו, וזו הייתה דרך לפרוק תסכול שהיה לי מהתרבות. הרגשתי את הבידוד החברתי שהיום אנחנו נמצאים בו הרבה לפני שהקורונה התחילה

למה הכוונה? זה כבר היה אחרי שהיית כבר כמה שנים בניו יורק, מניח שזה לא כמו התחושה של תחילת השנה הראשונה. לא?

יש משהו בהתחלה שהוא דוקא יותר קל. ההתרגשות והכל חדש… ההתאקלמות האמיתית מתחילה לדעתי בשנה השניה והשלישית. אני חושבת אבל, שהבדידות שאני מתייחסת אליה, נראית קצת שונה מהבידוד החברתי שאנחנו נמצאים בו היום. אני מתייחסת יותר לניתוק בין הפנימי לחיצוני. הרגשתי באותה תקופה איזה פער בין מה שקורה בפנים ומה שקורה בחוץ, וזה היה מקום שהיה לי קשה להבין איך מוצאים בו אינטימיות

הבנתי. איך בחרת את הזוגות? כל מי שהגיב למודעה והסכים למחיר? היו קריטריונים כלשהם?

בגדול כל מי שהסכים למודעה. זה לא היה תהליך קצר מול רוב הזוגות, וכמעט תמיד זה היה עניין של כמה שבועות של התכתבויות עד שנשלח אלי וידאו. הפער בין מספר האנשים שהתכתבו איתי למספר האנשים ששלחו לי וידאו בסוף הוא גדול. הרבה אנשים התכתבו איתי, גם ארוכות, ובסוף לא שלחו. זה גם היה טלפון או אס.אמ.סים. להרבה מהם (ובצדק) היה חשוב להבין מי אני ולמה אני מבקשת את זה מהם. זה היה תהליך מרתק, והגעתי לשיח אמיתי וחשוף עם הרבה אנשים שעד היום לא ראיתי או הכרתי ב״חיים האמיתיים״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

חשוב רק לציין שחלק קטן מהווידאויים בעבודה נקנו דרך פלטפורמות אחרות, כמו פייסבוק. אבל הרוב המוחלט נקנה מקרייגסליסט

באיזה שלב ידעת שאת רוצה להציג את הריבועים צמודים אחד לשני בגריד, שהיום כולם יזהו גם אם יעירו אותם באמצע הלילה כשיחת זום מרובת משתתפים?

זה היה הכרחי כי רציתי להדגיש את התחושה הכמותית בעבודה. זה היה מאד אינסטינקטיבי לשים אותם זה לצד זה. בהגשה לבית ספר שמתי כל וידאו על מוניטור של מחשב וככה השתלטתי על חדרי המחשבים, אבל מחוץ לכותלי בית ספר מי יתן לי 28 מחשבים להציג בהם? כשהוצאתי את העבודה מכותלי בית ספר, שזה היה לפני שנה בדיוק, זה הפך להיות וידאו שהיום נראה לנו כמו שיחת זום

שחר קרמר. צילום: Jing Zhao

ההגשה בניו יורק

איזה תגובות קיבלת על ההגשה? ומאז? ואיזו קריאה חדשה את מוצאת בה היום?

לפני שנה זה היה קצת יותר קשה לצפייה, לעומת איך שזה נראה לאנשים היום. אני זוכרת שבהגשה היה לאנשים מוזר ולא נעים לצפות בעבודה, היא נתנה להם תחושה חזקה של מציצנות מבהילה. באופן מעניין אני חושבת שהיום זה פחות צורם לאנשים המציצנות, כי זה לאט לאט הופך להיות הדרך שלנו להגיע אחד לשני. בנסיבות של היום הנשיקות האלה שקניתי מזכירות מגע בעולם תחת הסגר. אני פוחדת שאנשים יפחדו מאנשים ומקרבה כשהתקופה הזאת תתמתן. אני רואה בווידאו מעין התמרדות כנגד זה, כנגד התמונה האפוקליפטית הזאת של מחר

בהגשה היה לאנשים מוזר ולא נעים לצפות בעבודה, היא נתנה להם תחושה חזקה של מציצנות מבהילה. אני פוחדת שאנשים יפחדו מאנשים ומקרבה כשהתקופה הזאת תתמתן. אני רואה בווידאו מעין התמרדות כנגד התמונה האפוקליפטית הזאת של מחר

כן, קשה לדמיין עולם עם פחות מגע. תגידי, מה עכשיו? מה התכניות לעתיד בכלל ועם העבודה? (בהנחה שהעולם יתאפס מתישהו…)

כרגע יש כמה תערוכות שמתוכננות לקיץ, תערוכת יחיד במוזיאון CICA בדרום קוריאה, כחלק מה New Media Art Conference שלהם ביוני, והשניה בגלריית Kunstraum בברוקלין בסוף מאי. כרגע זה מה שאני יודעת על העתיד, ונצטרך לחיות ולראות מה קורה בהמשך. זה תפס אותי בטיימינג מאד משונה, אני מסיימת עוד חודש את הלימודים ואני לא יודעת מה תהיה הסיטואציה בעולם מבחינת עבודה. אני אצטרך לחכות ולראות כמו עוד הרבה אנשים שנמצאים יחד איתי על הסירה הזאת

אז יש למה לחכות… מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

אני מקווה שהעולם ייצא מאוחד יותר מהתקופה שאנחנו נמצאים בה. זה תקופה שמוכיחה שהבריאות שלנו תלויה אחד בשני, ושאנחנו יכולים לפעול ולהגיב כגוף גלובלי

The post 28 הנשיקות של שחר קרמר appeared first on מגזין פורטפוליו.

לפני כשבועיים הצטרפתי לדף הפייסבוק של קבוצת ״סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים״. כעבור זמן קצר בקבוצה הבום של פייסבוק־לבנון הגיע אלי, חזרתי לדימויים ולתחושות משם: פחד, אובדן חברים ותמימות, התחילו לצוף שוב בציוריי והבנתי שהן תמיד מחפשות להתנקז החוצה, כמו פצע מזוהם.

מצאתי את עצמי נשאב לקריאה ללא הרף, דופק מואץ וזיעה; מחפש את החיילים שהיו איתי באותו אירוע במוצב תל קבעה, לפני 22 שנים. זהו; הרגשתי שאני נחנק וחייב לרכז את כל העבודות בהשפעת השירות בלבנון לכדי תערוכה.

במבט לאחור הבנתי שכל היצירות שלי חוזרות לאותו מקור. אמנם הזדכיתי על המדים בשנת 1998, אך חווית השירות הצבאי הולכת איתי עד היום. עשר שנים אחרי השירות, ולאחר רצף אירועים אישיים שלא ידעתי לתת להם שם, אובחנתי כנפגע פוסט טראומה.

הבנתי שהיא שם כדי להישאר.

לאט לאט אחרי משברים כואבים וקשים בחיי, מצאתי מזור על ידי טיפולים, תמיכת המשפחה והיצירה. כל חומר שנגעתי בו הוביל בסוף להתפרצות של התקופה ההיא החוצה. הבנתי שאני לוקח את חלקי החיים שלי וכורך אותם לידי הדפס, מיצב או כל שפה אחרת שאני מגלה.

חייל שקוף. צילומים: חנן בר אסולין

מתוך רצון להיות מוגן, שקוף, רואה ואינו נראה, יצרתי ב־2017 את ״החייל השקוף״. במסגרת מיזם 929 עיצבתי מדים ואפוד צבאיים, תפורים בשכבות מבד אורגנזה שקוף ודקיק, שעליהם הדפסתי את מזמורי התהילים שקראתי בשירות הפחד בלבנון. המדים המוכתמים והכבדים, הפכו לבנים וקלים.

שנה לאחר מכן, ב־2018, התחלתי ליצור הדפסי מונוטייפ, אקריליק על נייר, שנעשתה עם אובייקטים שונים. את ההדפסים יצרתי כשאני כורע על הרצפה מעל הניירות בבית, עובד במהירות אינטואיטיבית, מהתת מודע אל הנייר. במבט לאחור הבחנתי בהדפסים בסיטואציות מהצבא: קסדות שותתות דם, הנשמה אחרונה בין חובש לחייל, שורת קברים זהים ודממה של אחרי קרב.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

העבודה ״ברית עולם״ עוסקת בברית המחויבת שנכרתת בין הבן היילוד לשירותו הצבאי, בעל כורחו והמציאות שאנו חיים בה. במקום שולחן רך לבן וטהור שאמור ללוות כל ברית מילה, יצרתי שולחן עשוי כולו מחומרים צה״ליים: שמיכת סקביאס ״מקושטת״ בחיתוך לייזר של עיטורים צבאיים הפכה למפה; הכרית לרך הנימול נתפרה ממדי ב׳, נרתיק סכיני המוהל נתפר מבד פלנלית ואת גביע הקידוש החליפה פצצת מרגמה.

החייאה, מתוך סדרת הדפסי מונוטייפ. צילומים: מ״ל

מוטלים, מתוך סדרת הדפסי מונוטייפ

ברית עולם. צילום: סטס קורינסקי

את הציורים יצרתי בחודש האחרון. מדיום חדש עבורי, שאני עדיין חוקר ומגלה. הציורים עשויים על בד; בולטים צבעי החאקי, ירוק, שחור ולבן שולטים. בציור ״רכס״. עננים זולגים: מזכירים את רכס עלי טאהר שהיינו חורשים אותו בשירות. בציור ״FRAGILE״ ידיים מנסות לשמור על החייל השביר ומושגים צה״ליים שעטפו אותנו מכל עבר. בציור ״כונן שלגון״ באה לידי ביטוי הכוננות שלא נגמרת; הזהות הכפולה והחבר שנשאר איתי מרחף. הטקסט בציור נלקח מתוך יומן אישי מלפני עשר שנים, כשעזבתי את הבית עם שלושה ילדים קטנים מאחור.

העבודה ״מספרי ברזל״ הולכת איתי שנים רבות בראש ורק בשבוע שעבר יצאה לפועל. אני זוכר את המסדרים לפני השיירות בלבנון: התפקדנו לפי מספרים עוקבים, כשכל אחד חוקק על זרועו את ״מספר הברזל״ וקורא אותו לפי הסדר. לפני ואחרי השיירה. התפקיד שלי כחובש מלווה שיירות היה כרוך בנסיעות רבות, מה שהותיר על ידיי מספרים רבים חדשים ומחוקים. הצילום מתאר את הרצון למחוק מעלי את זיכרון האירועים, שנשארו חקוקים גם אחרי שנשטפו מעל ידיי.

עם התערוכה באה צעקה גדולה, על כל אותם רגעי אובדן, פחד אימים, ושברי משפחה שהשארתי מאחור. התערוכה מאירה את כל הגדמים הלא נראים; את כל חבריי, יפי הבלורית והתואר, שהצבע על פניהם דהה מהסתגרות בבית. התערוכה מוציאה מהארון מדים מוכתמים, רסיסי מרגמה וקסדה עצובה.

במקביל אני מנסה להשאיר מאחור את מה שאפשר ומקווה להיות מסוגל להמשיך ביצירה שעזבתי לפני בידוד הקורונה, עם ג׳ינסים ממוחזרים שעוברים החייאה והופכים לכלים. ״REVIVE״: כנראה שאי אפשר באמת להוציא את החובש ממך…

– – – 

דָרוּך • עוזי עמרני
ליווי אמנותי: גילי סיטון, ARToday
שיח גלריה יתקיים בזום ביום שלישי 28/4 בשעה 12:00

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

לכל חייל יש ירח, מתוך סדרת הדפסי מונוטייפ. צילומים: מ״ל

כיתת יורים, מתוך סדרת הדפסי מונוטייפ

FRAGILE

The post עוזי עמרני // דָרוּך appeared first on מגזין פורטפוליו.

כמו כולם, בשבועות האחרונים מצאנו את עצמנו גם אנחנו במצב מוזר ובלתי צפוי. מגיפת הקורונה הביאה איתה שינויים פתאומיים ומרחיקי לכת בסגנון החיים של רוב אזרחי הארץ והעולם, והפכה דברים שגורים ומובנים מאליהם לרחוקים ובלתי מושגים. בתקופה של הסגר ומגבלות תנועה, של סיכון בריאותי וחרדה לעתיד הכלכלי, האישי והכללי, אנחנו מנסים להסתכל על היום שאחרי ולמצוא את הצד האופטימי, היצירתי והיצרני, שללא ספק מצוי בליבו של כל משבר.

אמנים ויוצרים חושבים באופן מקורי ורואים דברים שמעבר למיידי. כך הם מצליחים לבטא את רחשי הלב ורוח הזמן באופן תמציתי, חד וקולע. לקראת יום העצמאות ה־72 של מדינת ישראל, הזמנו תשעה יוצרות ויוצרים מתחומים שונים של אמנות, איור ועיצוב, לקחת חלק בפרויקט מיוחד. כל אחד בשפה אישית וייחודית מציע מסר אופטימי, מעודד ומעורר מחשבה.

שושקה אנגלמאיר

שושקה אנגלמאיר

ביום שאחרי הקורונה נוכל לצאת מהבידוד בלי מסכה, לקנות חומרי ציור, בלי לחשוב על תירוצים. נוכל לנסוע באופניים כל הדרך לחנות לחמרי אמנות, בלי להסתכל אחורה לבדוק אם הפקחים בעקבותינו. ונוכל לאייר איפה שמתחשק לנו, גם במקומות רחוקים וצפופים. נוכל להשאיל מכחולים ממאיירים אחרים בלי לחטא אותם באלכוג׳ל. ונוכל להחזיר את המחשב הנייד שהשאלנו מיזהר כהן, ובגלל הקוביד עדיין לא החזרנו. ונוכל לספוג עודפי צבע מים בנייר טואלט, בלי לחשוש שלא ישאר לנו לנגב, אתם יודעים מה.

ביום שאחרי הקורונה נוכל לערבב את צבעי הטמפרה שלנו בביצים, בלי חשש ממחסור בביצים. ביום שאחרי הקורונה נוכל לצאת לים עם בקבוק יין אדום וחבורת מאיירים, לאייר גלים. אולי זה לא יקרה אבל אפשר לפנטז. נשב צפופים בבגדי ים מצויירים בחוף בוגרשוב על מגבת, בלי מסכות, וניכנס לעמוקים. נעבור את ה־1000 מטר מהבית וגם את ה־500. נאייר דגים וסרטני נזיר על שובר הגלים. נתמרח באקריליק בלי כפפות ונעשה כל מה שאנטי בידוד.

ואחרי הים נחזור הביתה, לבידוד. למצב הטבעי שלנו: רק אנחנו והמכחולים וצבעי העיפרון. נטבול את המכחול באלכוג׳ל ליתר ביטחון. כי מי יודעת, אולי בכל זאת נדבקו כמה וירוסים לסייבל. ואתם יודעים מה עוד אני עושה, ביום שאחרי הקורונה? קונה מעיל חדש, אדום ורמיליונה!

שושקה אנגלמאיר היא גיבורת קומיקס שאייר זאב אנגלמאיר, שנולדה מצדפה והפכה לתלת ממדית, חיה, אקטיבית וסלבית. בגלל שהחלה מקופלת לבדה, בצדפה, קיבלה את תקופת הבידוד בקלות והבנה. 

יזהר כהן

מאחר וכותרת העבודה היא תקווה, כיאה לערך שאליו נשואות עיני כולנו בימים אלה, ולנושא ההמנון הלאומי, חיפשתי זמן רב את הדרך לשלב את הכותרת בעבודה. התקווה הסתברה לי כקטנת־ממדים, זאת על פי אמות מידה ריגשיים כמובן, שהרי אינה נמדדת בסנטימטרים או בקילוגרמים. ניסיתי למקם אותה בצדדים, בסרט כרוך סביב הדמויות, בפתח האור, בתחתית הדימוי, ימין, מרכז, שמאל. התקווה לא מצאה את שלוותה באף לא אחד מן המקומות הללו.

בסופו של דבר, התקווה מצאה את מקומה בראש הדימוי, אמנם בצנעה ובכל זאת בראש, כתובה בלבן כדי לא לאבד בחשיכה; מקור של אור שעליו כתב לאונרד כהן:
There is a crack in everything, That's how the light gets in.

יזהר כהן הוא מאייר.

יזהר כהן

נעמה נחושתאי

נעמה נחושתאי

צחוק ילדים נשמע מהגינה של הבניין; ברמקולים בחדר מתנגן שיר של יוני רכטר; במרפסת מתייבשת לה כביסה; במטבח – סיר על האש מפיץ קולות וריחות מטריפים של בישול; ובסלון, בריזה חודרת מבעד לחלונות הדירה וממלאת אותה אביב. הלוואי ויסתיימו ימי הקורונה. הלוואי ולכולנו תהיה שנה טובה. אמן.

נעמה נחושתאי היא מעצבת גרפית; בסתיו האחרון סיימה תואר שני בתכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל.

קרן שפילשר

לרגל יום העצמאות ותחושת ״היום שאחרי״ נולדה corny, בובה מסדרת take me home (תרתי משמע). קורני מייצגת בגאווה את הישראלי הגאה והמבודד בדרך להשטחת העקומה, ומציגה את היכולות הפנומנליות שפיתחנו כולנו בחודשיים האחרונים: כולנו יודעים לאפות חלות ״בצורת מפתח״ (דבר המבטיח גם שפע ופרנסה, מומלץ לנסות בבית!). רובנו למדנו לעשות יוגה/מדיטציה/ספורט דרך הזום, או לפחות ניסינו להתחבר אליו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

למדנו להסתדר ללא המנקה, הספר, הפדיקוריסטית והשעון המעורר. גילינו שיש לנו כישרון חבוי ופיתחנו תחביב אמנותי (גם תליית פוסטר ״יהיה בסדר״ ושירה מהמרפסות נחשב!). נעשנו אלופי הטאקי והשש־בש, ואפילו מצאנו זמן ללכת עם הכלב כמה פעמים ביום, להרים טלפון להורים ולשאול לשלומם, לשבת עם הילדים וללמוד מתמטיקה, לקרוא ספרים, לא לצפור (כי אין למי) וגם קצת לפתוח את הלב.

ובעיקר למדנו שישראל (יחסית לעולם) היא לא מקום כל כך רע לחיות בו ואינשאללה שיגיע היום שאחרי וכל מה שלמדנו על ״נקיון כפיים״ יעשה קופי־פייסט לחיים עצמם
לחיי העם הזה ולתפארת מדינת ישראל.

קרן שפילשר היא אמנית פלסטית רב־תחומית, מלמדת אמנות בגימנסיה העברית הרצליה.

קרן שפילשר. צילום: לטיסיה בולו

קרן שפילשר. צילום: לטיסיה בולו

עודד בן יהודה

עודד בן יהודה

איראנים, אמריקאים, פלסטינים וישראלים,
אתאיסטים, בודהיסטים ונוצרים אדוקים,
שחורים, ורודים, צהובים או לבנים,
סטרייטים ולהט״בים,
כולם חטפו, כולם נפגעו, כולם נאבקו.
כולם שווים. 

עודד בן יהודה הוא מעצב גרפי, אסטרטג מיתוג, חוקר תרבות ועיתונאי ב־xnet.

נעם נוי

התקופה החדשה הולידה הרגלים חדשים, שהקשה מכולם עבורי הוא הרתיעה האינסטינקטיבית מחיבוק ומגע בין בני משפחה, חברים ומכרים. שמעתי מאנשים שאפילו לצפות בחיבוק על מסך הטלוויזיה מעורר אצלם חרדה. אני מקווה שתופעות הלוואי השליליות של התקופה יעלמו עם הזמן ולא ימשיכו ללוות אותנו כפוסט טראומה חובקת עולם.

נעם נוי היא בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, מעצבת ויוצרת בתחום הגרפיקה והטקסטיל, בעלת המותג no-no למטפחות משי מאויירות.

נעם נוי. צילום: יעל רסנר; מצולמים: תום ניסים ותמר רוזנצווייג

ג׳ניפר אבסירה

ג׳ניפר אבסירה

העבודה הזו קרובה לליבי במיוחד: יצרתי אותה עבור תערוכת הסולו הראשונה שלי מיד אחרי תאונה קשה שעברתי. עליה לראשונה הנחתי את הוורדרד שלי באופן פיזי על נייר ולא באמצעות הטלפון, כפי שאני בדרך כלל יוצרת. כשהתבקשתי לייצר עבודה לפרויקט, בחרתי להוסיף לעבודה הקיימת את המילים ״פְּנִים״ ו״פָּנִים״, מילים שונות אך גם מאוד קרובות: ישנן אינסוף פָּנִים שניתן למצוא בתוכנו.

הורי עקרו מצרפת למדינה הפרועה ישראל מיד לאחר מלחמת המפרץ, ולעיתים נדמה לי שטרם התפכחתי מהטראומה הזו. כבר יותר מחודש כולנו חווים כיצד הבית הופך לבונקר, והתקופה הזו הייתה תקופה של צלילה פנימה. לכן בחרתי לקרוא לעבודות שיצרתי בזמן הבידוד TheOnlyWayOutIsInCoronaVirus# – האשטאג המאגד את כל העשייה שלי מאז תחילת המשבר ונמצא באינסטגרם שלי.

החיים בישראל הם עבורי מאבק תמידי. אני אוהבת מאבקים כי הם גורמים לי להרגיש בחיים. אני חושבת שלהיות ישראלי מעמת אותך עם החיים באופן שמרתק אותי הרבה יותר מאשר בכל מקום אחר.

בעידן של שיטפון חזותי, ג׳ניפר אבסירה מגדירה את עצמה כיוצרת דימויים יותר מאשר כצלמת.

הילה נועם

התקופה המשונה שעוברת עלינו הופכת את כולנו לשחקנים במשחק מחשב: יש צרה גדולה משותפת שאנחנו, המין האנושי, צריכים לפצח ולהביס; יש חוקים חדשים שצצים כל שבוע ומשנים את המציאות שהתרגלנו אליה, וכל הזמן מרצדת מאחור התקווה לצלוח ולעבור לשלב הבא בדרך חזרה אל השגרה. גם המציאות הפוליטית מחזקת את התחושה שאנחנו פיונים באיזה משחק אסטרטגיה ציני.

הדבר היחיד כמעט שנותן לי תקווה ותחושה חיובית בתקופה הזו הוא הידיעה שבזמן שאנחנו בבתים, לא נוסעים, טסים ומפעילים בתי חרושת, הטבע מרפא את עצמו, צומח וגדל ומתחדש. כולי תקווה שביום שבו נצא מהמחילות יפרצו החוצה מהיוטיוב כל הדולפינים מוונציה, הבמבים מהערים הנטושות של יפן וחזירי הבר שרועים בכיכרות של חיפה. רק שנזכור שזו הזדמנות להתחיל מחדש.

הילה נועם היא מאיירת, יוצרת קומיקס ומרצה לאיור בבצלאל.

הילה נועם

עודד עזר

עודד עזר

מחר יום חדש… מחר נהיה חכמים יותר. מחר נאכל יותר בריא. מחר נרוויח יותר כסף. מחר לא נהיה עצובים. מחר נדע להתייחס להכל בהומור. ובכלל – מחר הכל יהיה הרבה יותר טוב.

המסר עוצב בגופן קדים, שיצרתי בהשראת כתב־יד משנת 1222 של הסופר היהודי־תימני הדגול בן המאה ה־13, סעדיה אלעדני. מרגש בעיניי לעצב מסר שמדבר על ההווה/עתיד הישראלי – בגופן המתכתב עם העבר היהודי העשיר שלנו.

עודד עזר הוא טיפוגרף עברי, אמן גרפי ומרצה לעיצוב.

The post יום העצמאות 2020: משהו חדש וטוב appeared first on מגזין פורטפוליו.

כבר שנתיים וחצי שאני גרה בצרפת. עברתי לשם כדי ללמוד בימוי אנימציה בעיר קטנה, לא רחוק מליון. סיימתי את הלימודים בקיץ, וחבר שלי ואני החלטנו להישאר לתקופה, כדי לחוות עוד את צרפת ולנסות ולהשתלב בתעשיית האנימציה המקומית. חודש לפני שהתחילה הקורונה חבר שלי נסע לביקור בארץ ותכננו להיפגש בפסח בישראל. בשבוע שרציתי לעלות על טיסה, מקרון, נשיא צרפת, החליט לסגור את כל הגבולות.

הבנתי שאני עומדת להישאר במשך תקופה בצרפת עכשיו, לבד בדירה. עבודות שהיו לי התבטלו, חלומות ושאיפות נשארו על הולד, פתאום היה לי שקט, בלי לחץ ליצור ולייצר. הריחוק הפיזי והתבודדות נתנו לי באופן מפתיע הרבה השראה ורצון ליצירה, התחברתי מחדש למה שאני אוהבת וליצירה הפרטית שלי.

כבר הרבה זמן שהנושא של יומן ותיעוד היום־יום מעניינים אותי והם חלק מעבודותיי באיור ואנימציה. הכניסה לסגר ביתי והריחוק החברתי  הלהיבו אותי, הבנתי שמדובר באירוע היסטורי שכדאי לתעד ולספר. לכן, כבר ביום הראשון שהתחיל הסגר על צרפת, התחלתי לעשות יומן מאויר ולתעד אותו בעמוד האינסטגרם שלי. 

בכל יום אני מציירת וכותבת על משהו שקרה, תחושה, מחשבה או מבט מהחלון. חשוב לי לספר את היום־יום המוזר שנוצר מנקודת המבט האישית שלי, בצורה הכנה ביותר, לפעמים בדרך מצחיקה ולפעמים עצובה. היומן הפך לדרך בשבילי לתקשר עם אנשים, חברים ומשפחה, שראו את מה שפירסמתי והיו שותפים לחוויות בזמן שהותי בצרפת.

הכינוס לתוך הבית היה סימבולי, בעיקר כי כרגע יש לי שני בתים. האחד בצרפת עם הדירה הפרטית שלי ועם חברים טובים שהכרתי, והשני בישראל עם המשפחה והחברים הישנים. זו שאלה שכל הזמן מעסיקה אותי: איפה אני רוצה להיות ואיפה הבית שלי. לכן, כשהתחיל הסגר, קצת שמחתי, כי ידעתי שלתקופה הקרובה אני לא יכולה לצאת מצרפת וזה הבית שלי כרגע. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אך הבדידות והריחוק מהחבר שלי, מהמשפחה והשהות בארץ אחרת בזמן תקופה כזו כאוטית, הכריעו. אחרי חודש בבידוד בצרפת, ואחרי המון התלבטויות, החלטתי לעלות על טיסת חילוץ מיוחדת מצרפת לישראל.

ביומן, תיעדתי את כל המסע שעשיתי. זו הייתה ממש חוויה לעבור בין ארצות הקורונה, בין המון שוטרים וחיילים, שדות תעופה נטושים, פחד וחרדה מהמחלה. לפני כן לא פגשתי בקורונה פנים מול פנים, אולי רק כשהלכתי לסופר, אבל המסע הזה הפגיש אותי מול מציאות אחרת, שונה ממה שהכרנו. כשהגענו, הודיעו לנו שאנחנו הולכים לבידוד במלון בים המלח לשבועיים, שם אני נמצאת עכשיו. היומן קיבל פן תיעודי יותר: אם מחברים את האיורים היום־יומיים מקבלים סיפור עם עלילה שמתפתחת תוך כדי הזמן.

בכל בוקר אני מתיישבת לעבוד על היומן. הפחד הכי גדול שלי בתוך כל התקופה הזו היה שיגמרו לי הרעיונות. אני חושבת שדווקא העובדה שלא קורה כלום והשהות הארוכה בבית, גרמו לי להיות יצירתית עם מה שיש: פתאום כל שיחת טלפון, יציאה קצרה לסופר, הסתכלות על השכנים מהחלון והיכרות מחודשת עם הבית שלי נתנו לי רעיונות.

כשאני עושה סקיצות, אני מיד מחפשת איך האיור, בשילוב עם הטקסט, יצליחו להעביר את התחושה או את הסיפור בצורה המדויקת ביותר. את האיורים אני מנסה לעשות כמה שיותר פשוטים ומהירים, קו של עט שחור, טושים, צבעי עיפרון וטקסט שאני כותבת בכתב יד, כדי לתת את תחושת היומנית, למרות שבמציאות לוקח לי לפעמים הרבה זמן לייצר את האיור. 

אני חושבת שיש משהו בבידוד הזה שעושה טוב, במיוחד לאנשים יוצרים. אפשר לעצור, להתנתק, ולמצוא מחדש את הרצון ליצירה. לי זה עזר, ואני חושבת שאאמץ את הרעיון לבידוד קצר ומרצון פעם בשנה.

The post דניאלה שניצר // יומן קורונה appeared first on מגזין פורטפוליו.

בזמן האחרון התחלתי ללטף פרחים; וגם לבהות בהם, בוורודים, בסגולים, בצהובים. זו הצרכנות שלי היום: לשטוף את העיניים בצבעים של הטבע סביבי. זה חינם. כן, גם גן העצמאות נחשב לטבע כשזה 100 מטר מהבית. ואם אין אנשים ללטף, אז תלטפו פרחים.

עד לא מזמן בכלל לא הכרתי לעומק את גן העצמאות. הייתי חולפת על פניו, ממהרת מעיסוק לעיסוק. עשיתי דברים חשובים. ככה לפחות חשבתי. אבל ימי הקורונה טרפו את כל הקלפים, ובין השאר הפכו את המקצוע שלי, סטיילינג, לעיסוק שסר טעמו. לפחות לעת עתה, פחות חשוב לדעת ״איך להתלבש״ אם אין לאן להתלבש. תחי הפיג׳מה.

אבל בינינו, למי אכפת איך להתלבש. הרי זה לא באמת מה שמעניין אותי. כשאני יוצאת לסיבוב היומי שלי בחוץ, לנשום אוויר, להסתכל על הים מרחוק, להתענג על העץ ששתלה העירייה בגן, אני מרגישה שאני נותנת מענה לסיבה האמיתית שעומדת מאחורי העיסוק שלי בסטיילינג, ובאמנות בכלל – הצורך לצרוך יופי: לראות יופי, להתענג ממנו. 

אופנה בספארי. סטיילינג: מיכל עמית; צילומים: ריקי רחמן

שמי מיכל עמית, אני סטייליסטית, והפקת האופנה האחרונה שעשיתי הצטלמה שבועיים לפני הקורונה. הצלמת ריקי רחמן ואני החלטנו שאנחנו מצלמות בספארי ברמת גן, ושהוא יהווה לנו השראה. למה הספארי? כי הוא מצע עשיר ופורה להשראה אמנותית.

יש בספארי את כל הצבעים, הצורות, מגוון התנהגויות וצורות החיים. מטווס דרך פינגווין ועד לג׳ירף. בשבילי, הספארי הוא המרחב של היצרים. נכון, תגידו שזה מקום שבו חיות מרוסנות, לא מקבלות את מרחב המחייה הראוי להן. אתם צודקים. אבל זה הכי טבע שיש ב־100 מטר שלי. 

בשונה מהפקת אופנה מסחרית, הפקת אופנה אמנותית לא נועדה למכור מוצר. אלו צילומים שמבקשים לבטא חוויה, רגש, מצב מסוים דרך אופנה. בהפקה הזו חיפשתי לשלב בין המראה הסטריאוטיפי של האדם הלבן המבקר בספארי – צבעי חאקי, כובע, וסט, סנדלי שורש – לבין הצבעוניות של החיות: הג׳ירפות הכתומות, התוכים הכחולים, הפילים האפורים. שני הדוגמנים, נטע קומאי וטום זיו, מבקרים בספארי והופכים להיות בעצמם יצורים אקזוטיים, מתחרים על הבמה של החיות. על מי אנחנו מסתכלים בתמונות? מי עומד לתצוגה? 

כנקודת מוצא השתמשתי בכובעים מעשה ידיו של ענר שבח, המעצב מאחורי המותג לבגדי גברים וכובעים Aner5777, ובכובעים מעשה ידו של האמן יניב דראי. הכובעים כולם בתפירת יד, כשהקו העיצובי שלהם נע בין המראה החלוצי המקומי, מראה רחוב והאוריינטליזם האירופי.

השוני בין הכובעים מייצג את מגוון הדמויות שביקשתי ליצור. הדוגמנים הם לעתים מבקרים זרים בספארי, כאדם הלבן המבקר בספארי באפריקה; לעתים ילדי רחוב שובבים שמרותקים מהמתרחש סביבם; ולעתים חיות אקזוטיות, השייכות למקום. 

הקו העיצובי הרחב והמשוחרר של ענר, יחד עם פלטת הצבעים החמה הארצישראלית שלו, הלכה יד ביד עם המותג של המעצבת מעיין פז (Maayan Paz), שהקו העיצובי המינימליסטי שלה מושפע גם הוא מהמראה החלוצי הישראלי הנשי. האוברולים של Heroic הכניסו מראה אוריינטליסטי יותר להפקה, כמו גם טונים חזקים יותר של צבעי כחול וירוק.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לדוגמנים היה לנו חשוב לתת מראה טבעי ככל האפשר, נטול אבזור. השארתי רק את השרשרת שהייתה על צווארו של טום, שאיתה הוא בא לצילומים, כי הרגשתי שהיא ביטאה את השובבות והחספוס שלו. 

כשצילמנו בספארי, המבקרים במקום בהו בדוגמנים לא פחות מאשר בבבונים. בכל פעם שהחלפנו לדוגמנים לוק, הם הפכו להיות חיה קצת אחרת, מסקרנת, לא ברורה; הבבונים נשארו אותו דבר. זה גרם לי לחשוב שבניגוד לבבונים, אנחנו יכולים לשנות את עצמנו כל כך בקלות. 

סטייליסטית לפני הקורונה בחיים לא הייתה יכולה לדמיין שהטרנד האופנתי שישלוט בעולם יהיה מסכה; שכפפות סגולות ומסכה צהובה עם הדפס של אננס זה השילוב החם הבא. כשאני יוצאת לרחוב, מסתכלת סביב, אני רואה כמה מהר שינינו את אורח החיים שלנו – מתרחקים כשבן אדם מתקרב, עוטים על עצמנו מסכה וכפפות כאילו זה דבר של מה בכך, רצים פתאום למרות שמי לעזאזל רץ לפני כן. 

כשאני מסתכלת על ההפקה שעשינו, רק לפני חודש וחצי, אני חושבת כמה הייתי חופשיה אז. זזתי ממקום למקום: לקחת את הבגדים מהמעצבים, לצלם ארבעה לוקים לפני שהספארי נסגר, לדאוג שכל הבגדים לא יתלכלכו, להחזיר למעצבים, לבחור את התמונות עם ריקי, להחליט מהי תמונה טובה, מה אנחנו רוצות להעביר.

בסוף כל העיסוק הזה, עם כל האהבה שלי למקצוע, בכלל לא הצלחתי להתענג. לא הצלחתי לעצור, וליהנות. עם זאת, מאז שנכנסתי להסגר שמאפשר לי מרחב מחייה מצומצם מעט יותר משל אורנג אוטן בספארי, יש לי זמן לעצור: לקבל השראה מהצבעים שבחדר; לגדל כמות עציצים כזו שבטעות אחשוב שאני בחוץ; להעביר אצבעות בצמחייה עשבית סגלגלה שצומחת בפארק ולא לדעת איך קוראים לה.

עכשיו, אני חושבת לעצמי, בסוף עשינו הפקת אופנה, כדי שאנשים יעצרו, יסתכלו, וייהנו ממשהו יפה. 

– – –

The post מיכל עמית // At The Zoo  appeared first on מגזין פורטפוליו.

ליאן נאמן, בת 24 מרמת השרון, גרה בהולנד ולומדת טקסטיל ברויאל אקדמי אוף ארטס, האג.

מתיכון אלון ברמת השרון להולנד

״אני מציירת מאז שאני זוכרת את עצמי. למדתי ציור ותפירה כשהייתי ילדה ובתיכון אלון לאמנויות במגמת אמנות. מאוד הושפעתי מהמורה להדפס במגמה, רוני יצחקי (הוא הולנדי, מה שנתן לי את ההשראה ללמוד בהולנד). אחרי התיכון, כשהמתנתי לקבל דרכון גרמני, למדתי נגרות וחסכתי כסף. כשקיבלתי את הדרכון נסעתי לטייל באוסטרליה וניו־זילנד, לא יכולתי לחשוב על ללמוד לפני שאטייל. זה נותן הרבה השראה ומכירים אנשים חדשים.

״אף פעם לא ראיתי את עצמי גרה בישראל, מקימה שם משפחה או מפתחת את עצמי. היה לי חשוב לקבל גישה קצת יותר בינלאומית, והרגשתי שאירופה זה המקום. ניסיתי להתקבל לשני בתי ספר, שלחתי תיק עבודות אונליין והלכתי לראיונות. זה עדיף כשיש אפשרות ללכת פיזית למקום: לא הרגשתי בנוח בכלל בבית הספר השני שניסיתי להתקבל אליו, לעומת זאת כשנכנסתי לרויאל אקדמי, ידעתי מיד שאני רוצה ללמוד כאן״.

לימודי טקסטיל

״לפני הלימודים עשיתי שנת מכינה. רציתי להבין לאיזה כיוון אני רוצה ללכת, אם אני נהנית להגיע כל יום לאותו המקום ולעשות שיעורי בית. אני מאוד אוהבת אופנה, ולפני זה הרגשתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי לבזבז על זה הרבה זמן או כסף. הנחתי שאם זה יהיה חלק מלימודים, תהיה לי סוף סוף אפשרות לעשות את זה מבלי להרגיש אשמה.

״התחלתי בלימודי אופנה, אבל בסופו של דבר לא נהניתי. אופנה תמיד תעסוק בגוף, ולי יותר חשוב הבד או החומריות, אז עברתי ללימודי טקסטיל. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהנחתי חוטים לאורך, חוטים לרוחב, ונוצר בד חזק, שאפשר לגזור ושלא מתפרק. זה הדהים אותי״.

חרוזי ביו פלסטיק

פומפיי, דפי סקיצות

״נחשפתי להמון השנה, לדוגמה ביו־פלסטיק, טכניקה להכנת פלסטיק מחומרים טבעיים. היום חשוב לדעת לייצר חומר חזק ולא מזהם. הנוסחה הבסיסית להכנת ביו־פלסטיק היא די פשוטה – מים, דבש וג׳לטין. אפשר לפתח את זה עם אבקת תירס, טפיוקה, או אלכוהול, כדי למנוע עובש שנוצר עם הזמן מהחומרים הטבעיים. ביו פלסטיק יכול לשמש להכנת בד טבעי דמוי עור, לדוגמה, אבל כמעצבת טקסטיל אני לא חייבת להכין רק בד, אני יכולה גם להכין מזלג אם אני מפתחת שיטה טובה.

״ייצרתי בשיטה הזו קנבס שקוף. לקנבס יש רקע, לבן, חום או אפור, ואני לא אוהבת שהרקע נוכח עוד לפני שמתחילים ליצור. אם הבד שקוף, רואים רק את הצבעים שמניחים עליו. היצירה לא צריכה להיות תלויה על קיר, היא יכולה להיות תלויה גם באמצע החדר, ואם מישהו מסתכל עליה הוא נהיה חלק ממנה. זה בעיקר על צבעים ואנשים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״לימודי הטקסטיל כאן הם מאוד כלליים, בניגוד לבתי ספר אחרים שבהם מתמקדים רק בסריגה או אריגה. זה יתרון וחסרון, כי כשאת לומדת כל הזמן דברים חדשים, את רעבה וממשיכה לאכול. אבל לפעמים זה מאכזב כשאני לא מספיקה להיכנס מספיק לעומק, כשאני קופצת ממשימה למשימה. זה מקשה באיזשהו מקום על תהליך היצירה״.

בין הלוקלי לגלובלי

״אני מאוד נהנית מסצנת האמנות בישראל, שהיא כמובן שונה ממה שקורה כאן, בהשראה או בנקודת המוצא שבה מתחילים ליצור. אני שמה לב שיש סטודנטים שלוקחים השראה מהמדינה ומהתרבות שלהם. בשבילי זה לאו דווקא, זה לא צריך להיות מישראל, אבל שם גדלתי, אז כמובן שזה נוכח וזה משהו שאיתי.

״לפעמים היצירה הישראלית נשארת בנושאים המקומיים. כסטודנטית שלומדת במדינה אחרת, הדגש הוא לא על מאיפה אני אלא על גלובליות. בייחוד כשיש מסביבי יותר סטודנטים בינלאומיים מהולנדים״.

״קרה לי ששיתפתי חוויה או מקום שאני אוהבת בישראל, וחבר מאיטליה הראה לי משהו דומה מנקודת מבט איטלקית. פתאום מבינים כמה הדברים דומים, וזה גם קצת מכניס לפרופורציות. אני מרגישה שאין משהו ממש חשוב או מיוחד, כי יש הרבה דברים חשובים והרבה דברים מיוחדים. בישראל, לדוגמה,, הוויכוח היהודי־ערבי הוא נושא בוער.

״כן, זה חשוב, אבל יש עוד המון דברים אחרים שקורים בעולם, במדינות אחרות ולאנשים אחרים. אני לא יודעת איך זה ללמוד אמנות בישראל, אבל כאן דוחפים אותנו ליצור משהו שישנה את העולם. וזה חשוב, אבל לפעמים קצת מאולץ מדי. בסופו של דבר, זה תמיד הופך להיות מאוד אישי״.

ליצור חומריות חדשה

״כרגע אני עובדת על שלוש קולקציות קטנות לצורך הלימודים. אני מכינה מנורות וחרוזים מביו־פלסטיק, בהשראת ביצי פרפרים (צבעים, צורות או איך שהן מסודרות על עלה) וחבלים בעבודת יד בהשראת התפתחות הפרפר מהזחל. בשלישית אני מייצרת סאמפלים (קטלוג דוגמאות) באמצעות מכונת סריגה תעשייתית, בהשראת ביקור בפומפיי, איטליה.

פומפיי הייתה עיירת נופש לעשירים, שנחרבה בהתפרצות הר געש. צבעונית מאוד. ההריסות שנותרו נותנות רמז למלכותיות שהייתה, ויש המון מקום לדמיון. אני משלבת את הצבעוניות עם ויזואליות של שכבות הקיר שנשארו.

״עוד השראה מאיטליה הם ריבועי שיש ענקיים שראיתי באחד הארמונות. הם נראו כמו הדפסים שחוזרים על עצמם, כאילו חתכו את השיש לפרוסות, הפכו את החתיכה ונוצר אפקט מראה. אהבתי שמשהו כל כך יפה יכול לקרות באופן טבעי, אז ניסיתי לחקות את זה, אבל בצורה מודרנית.

לפעמים אומרים לי ״איך את לובשת כתום, ירוק וסגול יחד? זה לא מתאים״. אבל קיים בטבע דג בצבעים האלה, והוא נראה מהמם, אז למה זה לא יכול להתאים?

״השתמשתי בטכניקה בסיסית של הדפס – משחק עם דיו במים. אפשר לטבול במים דף או נעל, והצורות מועברות אליו. עבדתי על זה במחשב ובאופן ידני, השתמשתי בסוגי נייר ודיו שונים. את חלקם הדפסתי על בד בהדפס דיגיטלי, ואחר כך רציתי לראות אם זה אפשרי להעביר את זה לטכניקה אחרת, אז תרגמתי אותם לרקמה״.

השראה

״הטבע נותן לי השראה לצורות וצבעים, ובהתמזגות של הדברים יחד. לדוגמה, כשפרפר סגול נח על פרח צהוב ושניהם משתנים בהתאם. קשה לי שאני לא רואה הרבה צבעים מסביבי. אם אני במסיבה וכולם לובשים שחור אני עוזבת, זה מדכא אותי. אני כבר לא יכולה לסבול את זה.

״לפעמים אומרים לי ׳איך את לובשת כתום, ירוק וסגול יחד? זה לא מתאים׳. אבל קיים בטבע דג בצבעים האלה, והוא נראה מהמם, אז למה זה לא יכול להתאים?״.

מקום שהוא שלך

איך אני מעבירה את עצמי בצורה הכי טובה, ביצירת אמנות או בחתיכת בד? אני מאמינה שאיפה שאת נמצאת בחיים, מה שאת חווה ורואה, תמיד יוסיף ליצירה שלך. בית הספר דוחף אותך לאיזשהו מקום, ואת צריכה לדחוף את עצמך חזרה לנקודה שבה שאת רוצה להיות, כי המורים לא מכירים אותך יותר מדי טוב. כל יום אני משתנה ולומדת.

דוגמאות בהשראת שיש

״בשונה מאמסטרדם האג היא עיר קטנה יותר, ויש כאן בעיקר אנשי עסקים, אז בית הספר לאמנות הוא סוג של בועה. ליצור בעיר קטנה מייצר סוג של קהילה ואווירה, מהר מאוד מכירים את כולם בסצנת האמנות, אז זה מאוד נוח להתחיל ליצור כאן ולקבל ביטחון בתור אמנית. אני מתה על זה, כל פעם כשיוצאים או הולכים לפתיחת תערוכה זה נראה כמו הפסקה בבית ספר.

״המרחק מהחברים בארץ בהחלט קשה לי. זה לא קל לבוא לביקור של שבועיים ואז לעזוב, אבל אני יודעת שאם הייתי בישראל כרגע, לא הייתי שמחה. עם כל יום שעובר, אני מרגישה שזה המקום הנכון בשבילי, ואני שמחה על איפה שאני בתחילת כל יום ובסופו. ואם להגיד את האמת, התכנון הוא לא להישאר בהולנד לתמיד. אחרי שאסיים ללמוד המטרה הראשונה שלי היא לנסוע לאלסקה״.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן

רקמת נוצות, פרויקט פומפיי

The post 20 ומשהו // ליאן נאמן appeared first on מגזין פורטפוליו.

אתגר המרפסות של לופדהלופ 

הבניין הכי צבעוני בקורונה יחשף הערב (חמישי בשעה 20:30), באירוע השקה וירטואלי במפגש זום. בבניין הווירטואלי לכל דירה יש מרפסת וכל מרפסת מובילה פנימה לעולם דמיוני, שיצרו כ־100 יוצרים ומאיירי אנימציה, במסגרת יוזמה מקורית של קבוצת האנימטורים לופ־דה־לופ. הקבוצה פועלת כאירגון התנדבותי ללא מטרות רווח ליצירת לופים של אנימציה עם נושא חודשי. בשגרה הם מארגנים אירועים, תחרויות ובעיקר מנסים להוציא אנימטורים מהבית.

לדברי בן מולינה, אנימטור ומנהל הדף: ״אנימטורים מורגלים לעבודה ולשהייה ממושכת מול המחשב אבל אפילו אנחנו התחלנו קצת להשתגע לאחרונה אז חשבנו על דרך לאחד אנימטורים כדי ליצור תוצר משותף בלי לצאת מהבית״. כך נולד אתגר המרפסות – בניין וירטואלי, אנימטיבי, שמורכב מ־80 מרפסות תחת הכותרת #BIDUD. כל יוצר אייר, עיצב והנפיש את הדירה שלו בכל טכניקה או דרך שבחר, כל מרפסת מספרת סיפור קטן על הבידוד – חלק מהמרפסות רציניות, חלקן שטותיות, והן כולן חגיגה לעיניים.

BIDUD# הבנין הווירטואלי של לופדהלופ

הדר מיץ בסטודיו. צילום: רועי שאלתיאל

ביקורי סטודיו עם צבע טרי 

צוות צבע טרי, יריד האמנות שהיה אמור להתקיים ממש בשבוע הבא ונדחה בינתיים למועד לא ידוע, יצא ביוזמה חדשה ומזמין את הקהל לביקורי סטודיו וירטואליים: UBS Open Studios – סדרת סרטונים, ביוזמה משותפת של היריד עם נותן החסות הראשית שלו, UBS. 

אמניות ואמנים שהשתתפו בעבר ביריד חולקים בסרטונים את סיפוריהם האישיים על פרויקטים ותערוכות שהושפעו ממשבר הקורונה, ומספקים הצצה מרגשת לעבודה בסטודיו בתקופת הבידוד ומבט אופטימי לעתיד. המשתתפים הראשונים בפרויקט הם הדר מיץ – שמשתפת כיצד חזתה את הבידוד ולמה היא הכי מתגעגעת, ואביב גרינברג – שמספר על היצירה בהסגר, המיצב שלא הוצב, ההרצאה שבוטלה והציפייה לבאות.

מרתון צילום בבית

פסטיבל הצילום מזמין את הקהל לקחת חלק במרתון הצילום החמישי על שם יוסי ביינארט, שייערך השנה במתכונת מיוחדת מחר (יום שישי 1.5 בשעות 09:30-13:00), במגבלות הקורונה. במקום שש שעות בחוצות, יתקיים המרתון לאורך שלוש שעות, שבמהלכן יקבלו המשתתפים בכל שעה אתגרי צילום סודיים שיצטרכו לבצע ולשלוח בזמן מוגבל לאתר התחרות. אופי המשימות מאפשר לכל אחד לקחת חלק, ללא הגבלה על סוג הצילום – ניתן לצלם בטלפון סלולרי או במצלמה מקצועית. בסיום המרתון תיערך תחרות – העבודות מוגשות לשופטים באופן אנונימי – וששת הזוכים במקומות הראשונים יזכו בפרסים שונים. 

המרתון מבוסס על קונספט בינלאומי המתקיים כבר שנים רבות בערים העולם הגדולות ביניהן ניו־יורק, פריז, לונדון והונג־קונג. המרתון הראשון בישראל נערך על ידי עמותת פסטיבל הצילום PHOTO IS:RAEL בשנת 2017 ומאז, בכל שנה, הוא סוחף מאות צלמים מרחבי הארץ. ההשתתפות במרתון כרוכה בתשלום 25 שקלים.

מתוך מרתון הצילום 2019. צילום: נגה קלינסקי

קול קורא: יוצרים לא עוצרים

ברקע משבר הקורונה: מועצת הפיס לתרבות ולאמנות של מפעל הפיס יוצאת בקול קורא ליוצרים במסגרת פרויקט: ״יוצרים לא עוצרים״. מטרת הפרויקט היא לסייע ליוצרים לצלוח את התקופה הקשה ולהעניק הזדמנות לכולם לצרוך תרבות גם בימים של מגבלות פעילות והסגר. במסגרת הקול הקורא יחולקו עשרות מענקים שינועו בין 1,500 ל־3,000 שקל לסדנה/יצירה. מועד אחרון להגשת בקשות: 4.5.20. פרטים וכללים להגשה באתר הפיס.

גלריה דביר, מראה הצבה. צילומים: מל

נלי אגסי בגלריה דביר. צילום: מל

נחום ענבר בגלריה גורדון. צילום: מל

גלריות נפתחות מחדש

במסגרת ההקלות שפורסמו בסוף השבוע האחרון החלו חלק מהגלריות לפתוח את דלתותיהן. בגלריה גורדון נפתחה תערוכת יחיד של הפסל נחום ענבר שממשיכה את ההיכרות המחודשת עם פסליו שהוצגו לאחרונה בגלריה ארטפורט בתערוכה ״ברוכים הבאים ליפו״. ענבר, פסל שהגיע לגבורות, מזמן דרך יצירה בת הזמן מפגש מחודש עם שורשי הפיסול והאמנות הישראלים. 

בגלריה דביר תיפתח בשבת (2.5) תערוכה משותפת של נלי אגסי ואלהם רוקני, לשבועיים בלבד. בחלל נפגשים שני קולות ייחודיים באמנות הישראלית, נלי אגסי ואלהם רוקני, שהן ״שונות ודומות, והמפגש נזירי ושופע בו בזמן. האינטימיות של פנים יצירתן נוגעת זו בזו, ובמבט מרפרף קשה להפריד ביניהן״. 

אלהם רוקני בגלריה דביר. צילום: מל

The post הרשימה המשותפת // 30.4.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי רונית, מה שלומך? איך את מתמודדת עם כל ענייני הסגר והגבלות הקורונה? וברכות על הקולקציה החדשה

הי יובל. כאדם פרטי אני מתמודדת ממש בסדר גמור, מנסה להשלים פערים בקריאה וכמובן מציירת, סורגת ומפעילה את הראש לגבי דברים חדשים. ברמת המפעל והייצור גם אנחנו כמו כולם סגורים: השווקים העיקריים שלנו, אנגליה וארצות הברית, נמצאים בלב המאפליה, ואני מקווה שנצא מזה כמה שפחות פגועים.
אבל הראש לא מפסיק לעבוד

בהחלט. אז קודם כל ברכות על הקולקציה החדשה

תודה רבה! אכן קולקציה קצת ״אחרת״

שחור לבן! לאן נעלם הצבע?

הקולקציה העיקרית היא אכן בשחור לבן, אך יש חמש תתי־קולקציה, שתיים מהן עם הצבעוניות האופיינית לי

מאיפה הגיע הרצון לעשות קולקציה בשחור לבן?

בפברואר 2019 – אני זוכרת את התאריך במדויק כי בדיוק הצגנו בתערוכה בלונדון – הרגשתי תשוקה לשחור לבן, שזה ממש רחוק ממני. מאוד. אבל אני כבר מכירה את עצמי, קשובה לעצמי, ואז קפצו לי לעיניים כל השרבוטים והרישומים הקטנים שלי שאני במשך שנים מציירת ומשרבטטת בכל פינה ופיסת נייר, תחתיות בירה, כוסות חד פעמיות, פתקים, ספרים, פנקסים וכו׳.

לאט לאט התחלתי לחשוב איך אני מעבירה את כל האוצר הזה למשקפיים ולא סתם: איך אני מעבירה את זה למשהו שיכול להתחבר ללקוחות. כך, במשך שנה עבדתי על הרעיונות, ובתחילת השנה הספקנו להציג בהצלחה רבה את הליין החדש בתערוכה בלונדון

שמה הוא כולל?

הוא כולל את גרפיטי, הליין הראשי, ספינת הדגל, עם ציורים על המוטות ומשפטים כמו carpe diem או black magic women או It's all about love – משפטים מהעולם שלי (שירבוטים וקעקועים). ליין אחר שהוא כמו מגזרת נייר נראה כאילו גזרתי אותו מקרטון (לבן עם קונטור שחור מסביב). יש ליין שהוא צבעי פסטל עם קוביות שחור / לבן על השוליים של המסגרת, גיליתי את העובי של המסגרת ולא רק את הפרונט ואת הגב: הקוביות הן על הצד של המסגרת וזה מאוד מאוד מעניין.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

וליין נוסף הוא חיבור של הצבעים שלי עם שחור/לבן. חוץ מהמשקפיים עצמם עיצבתי נרתיק עם ציורים שלי בשחור/לבן. הנרתיק מגיע לכל לקוח שרוכש משקפיים שלנו עם ״כרטיס אמן״ קטן ומטלית לניקוי העדשות בעיצוב שלי

התערוכה בלונדון, 2020

וגם פה כל הציור והצביעה הם ידניים?

כן, ברור, אי אפשר לבצע את הדוגמאות הספציפיות האלו, מבחינה טכנית אין אפשרות לצייר את הפרטים והאלמנטים הקטנים, אלא רק בעבודת יד. אני לא יודעת אם אתה מכיר את הקולקציה שלי מ־2019 שייצרתי עבור פרו־ליט, Prue by Ronit Fürst. היא בצבעוניות שלנו אבל ללא העבודה הידנית. הצבעים הם אותם צבעים והחלוקות האופיניות לנו, אבל אין את כל הפרטים הקטנים (נקודות, קווים, פיתוחים): זאת קולקציה בשיטה לא ידנית

אז איך זה עובד? מה התהליך של העיצוב והיצור, איפה הממסגרות נכנסות לתמונה?

שלב ראשון אני עובדת/חושבת על ליין מסוים. אנחנו קונים את חומרי הגלם ממפעל בוטיק בסין – מפעל קטן, לא מהענקיים, שמייצר דברים מיוחדים, ומייצר לנו את הצורות שלנו בחומר גלם שקוף לגמרי. עבורי זה כמו קנבס, ואז אני מתכננת/מציירת/מתבשלת עם הרעיון: זה לוקח כמה חודשים בדרך כלל עד שאני שלמה עם התוצאה.

לאחר מכן אני מלמדת את הציירות שלנו, שיושבות במפעל שלנו בקיבוץ כפר גלעדי, את הדוגמאות של אותה שנה. הן מיומנות ומקצועיות מאוד, כאילו מעתיקות את כתב היד שלי במדויק – כל קו, כל נקודה, אמורים להיות בדיוק בדיוק כמו שלי. אחרי הציור – שהוא לא פשוט כי מציירים בכמה שכבות – המסגרות עוברות לתהליך שטיפה ואז למן חדר ענק שהוא מכונת הציפוי בלכה.

אני מלמדת את הציירות שלנו, שיושבות במפעל בכפר גלעדי, את הדוגמאות. הן מיומנות ומקצועיות מאוד, כאילו מעתיקות את כתב היד שלי במדויק – כל קו, כל נקודה, אמורים להיות בדיוק בדיוק כמו שלי

אחרי כן זה עובר לייבוש, לחיתוך עדשות דמו והרכבות שונות. האיכות של המסגרות שלנו היא אלף אלף! אנחנו משתמשים בצירים גרמניים מהמפעל המוביל בעולם. דווקא בגלל שהמסגרות שלנו בעבודת יד אנחנו מאוד מקפידים על האיכות.

וכמובן שכל שנה יש משהו חדש, שמושפע מהעבודה שלי בפיסול. לדוגמה, לפני כשלוש שנים ״פיסלתי״ ממש בתוך המסגרת עם פרייזר של פיסול. יצא משהו מיוחד בנוסף לצבעים. שנה אחת עשינו ״גילדינג״ בעלי זהב וכסף; שנה אחת שיבצתי אבנים בעבודת צורפות במסגרת המשקפיים; וכו׳ וכו׳ וכו׳

וככה כל שנה, כמעט 20 שנה, יש קולקציה חדשה?

כן! זאת אני כל הזמן הראש עובד ומאחורי כל קולקציה סיפור שלם

אין אצלי סתם

ספרי כמה מילים על עצמך, כי לא כולם מכירים, איך התגלגלת לעיצוב משקפיים

במקצועי אני קדרית ופסלת. היה לנו מפעל מאוד גדול לכלי בית מקרמיקה שנקרא ״כלים יפים״ בשנים 1986-2001. היינו מאוד מוכרים בכל בית: גם שם אני הייתי המעצבת, וגם כל שנה קולקציה חדשה ומקורית. היינו מאוד מזוהים בכלים שלנו כמו במשקפיים (מבטיחה לך שאמא שלך מכירה את הכלים). ב־2001 היתה התקופה של היבוא המסיבי הראשוני של מוצרים מסין ולא יכולנו להתחרות במחירים. זה פגע בנו פגיעה קטלנית כי היינו מפעל גדול (כ־60 עובדים) ונאלצנו לסגור.

רונית פירסט

בד בבד התחלנו את המשקפיים. ציירתי לעצמי על משקפיים שקופות שהיו לי בבית והשתעממתי מהן, וכשהרכבתי אותן לא היה אדם אחד שנשאר אדיש אליהן. בעלי אהוד, שהוא הרוח הגבית שלי בכל דבר (הוא גם המנהל של כל המפעל והראש מאחורי כל זה), זיהה שיש פוטנציאל במשקפיים והחלטנו ללכת על המוצר. 

לקח לנו כשנה עד שהגענו למוצר מוגמר ברמה ובאיכות ראויים, וככה התחיל הסיפור. כיום אנחנו מפעל משפחתי, שני בנים שלנו עובדים איתנו. אנחנו מייצאים לארצות הברית, לאנגליה, לאוסטרליה, לדרום אפריקה. אנחנו מוצר נישה לא המוני, מוכרים לחנויות אופטיקה בוטיקיות ולא לרשתות

ומי הקהל? כי בארץ – תקני אותי אם אני טועה – אנחנו די שמרנים בכל מה שקשור לצבע

תתפלא!!! דווקא יש די הרבה. ברור שלא המונים, כמו שאמרתי אנחנו מוצר נישה. הקהל שלנו זה לא אנשים שאוהבים מותגים כמו שאנל, דולצ׳ה, ריי באן וכו׳, אלא להפך: אנשים שאוהבים להראות מקוריים ולא פוחדים מתגובות; אנשים שלא נוהים אחרי טרנדים.

הקהל שלנו זה לא אנשים שאוהבים מותגים כמו שאנל, דולצ׳ה, ריי באן; להפך: אנשים שאוהבים להראות מקוריים ולא פוחדים מתגובות; אנשים שלא נוהים אחרי טרנדים

הקטע הוא, אחרי שרוכשים פעם אחת מסגרת שלנו אתה כבר לא יכול להרכיב משהו אחר. יש לנו לקוחות רבים מאוד שיש להם ממש אוסף של משקפיים שלנו, וגם נחמד מה שמספרים לנו תמיד: כשמישהו שמרכיב משקפיים שלנו פוגש אחר ברחוב, תמיד מחייכים אחד לשני חיוך קטן, כאילו שייכים לאיזה מועדון חברים. זה מצחיק אבל מעורר בי גאווה כי אין הרבה מותגים שיכולים להעיד זאת על עצמם.

מה איתך? גם לך תהיה יפה מסגרת שלנו

יש מצב… אם כבר הייתי הולך על הקולקציה החדשה של הגרפיטי, אולי יום אחד. מי יודע…

אתה מוזמן לסטודיו שלי שהוא גם חנות המשקפיים שלנו

תודה! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים? אולי איפה אפשר להשיג את המשקפיים?

בימים אלו, כשפנינו מכוסות במסכה ורק העיניים גלויות לפני הזולת, חשיבות המשקפיים כ״תכשיט״ עולה. המשקפיים ישקפו את האישיות שלנו, מי ומה אנחנו יותר מבימים רגילים. המגוון העצום של הצורות והצבעים של המסגרות שלנו יכול לתת תשובה לרבים מאיתנו שרוצים להתחדש במשהו מיוחד.
חנות האונליין נגישה באתר שלנו, להתראות בימים טובים יותר

The post רונית פירסט: אחרי שרוכשים פעם אחת מסגרת שלנו אתה כבר לא יכול להרכיב משהו אחר appeared first on מגזין פורטפוליו.

האמנית אניסה אשקר זכתה בפרס רוזנבלט לאמנות חזותית לשנת 2020. אשקר נבחרה על ידי ועדת השיפוט לפרס שבה השתתפו גליה בר־אור, איה לוריא, אריה ברקוביץ׳, אורלי הופמן ואן וארי רוזנבלט – בזכות יצירתה פורצת הדרך כאמנית מוסלמית המנהלת דיאלוג ונעה במרחבים המקומיים המוצפים בקונפליקטים, רגשות ויצרים. אשקר היא הזוכה החמישית בפרס, קדמו לה אלה אמיתי סדובסקי, שי לי עוזיאל, רועי ויקטוריה חפץ וראובן קופרמן. הפרס בגובה 30 אלף שקל מיועד מחציתו למענק לאמנית ומחציתו להפקת התערוכה וקטלוג נלווה.

בהודעה על הזכייה מסרו אן וארי רוזנבלט: ״בתקופה זו של בידוד פיזי, עלינו לשאוף להישאר מחוברים ברמה הרוחנית ולשמר את אמונתנו באנושות. מתוך כך, אנו רואים משמעות מיוחדת בהכרזה על זוכת הפרס דווקא בזמן זה. בעינינו, אמנות מספקת סיפוק ושחרור קתרטי, שחשוב עתה מאי פעם לרווחתנו הנפשית״.

אניסה אשקר, דיוקן עצמי

אשקר היא אמנית רב־תחומית העוסקת בסוגיות של זהות, ביקורת חברתית ומגדר. על ידי שימוש בציור, צילום, פרפורמנס ומיצב היא יוצרת עולם פנטסטי, דמוי חלום, שקשור ישירות לשינויים באקלים הסוציו־פוליטי, ומאפשר דיון בחברה ובתרבות שבהן אנו חיים. במהלך שנות פעילותה יצרה האמנית שפה אישית המציגה את מקורות תרבותה הערבית, מסורת, כתבים, שירה, פואטיקה ופוליטיקה מקומית מזרחית ומערבית.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אשקר נוגעת במרחב הפרטי ומשתמשת בדיוקנה האישי כמצע לייצוגים הוויזואליים השונים המהדהדים את יחסי הגומלין בין האמנית לסביבתה ולמקום. הקליגרפיה שהיא מציירת על פניה מדי יום הפכה להיות תו זיהוי ייחודי ומרתק בעבודתה ומהלך פרפורמטיבי הנושא מסר ואמירה, אשר נוכח ומשפיע על יצירתה במגוון המדיומים שבהם היא עוסקת.

אניסה אשקר. צילומי העבודות: יוסי צברי

אשקר נולדה בעכו בשנת 1979 וכיום חיה ועובדת בעכו ובתל־אביב-יפו. היא בוגרת בית הספר לאמנות של מכללת הגליל המערבי והמדרשה לאמנות בית ברל. זוכת פרס השרה מטעם משרד החינוך והתרבות לשנת 2015, פרס מפעל הפיס לאמנויות ולמדעים ע״ש לנדאו לשנת 2016, ופרס אמן בקהילה מטעם משרד החינוך והתרבות לשנת 2018.

בשנת 2019 זכתה במלגת שהות בקהילת האמנית הסיטה בפריז מטעם המכון הצרפתי בתל אביב. עבודותיה הוצגו בתערוכות יחיד וקבוצתיות רבות בישראל, באירופה ובארצות הברית. תערוכות היחיד האחרונות שלה כוללות את ״זהב שחור״ במוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח בבאר שבע ב־2019 ו־Golden Surface בגלריית The Walled Off Hotel בבית לחם.

The post פרס רוזנבלט לשנת 2020 לאמנית אניסה אשקר appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב עינב, מה שלומך? איך את מתמודדת עם הקורונה בשבועות האחרונים?

בוקר טוב. עברתי כל מיני שלבים ומצבים. התחיל קשה ובלי אויר אבל מצב הלחץ הזה נתן לי זאפטה מלאה באנרגיה וצורך בעשייה. במקביל, הרבה דאגה למשפחה שלי בארץ, לבן שלי ששהה באוסטרליה וחזר לפני מספר ימים, דאגה למה יהיה ואיך נצא מזה…

כל זה לאט לאט קיבל חידוד ונתן לי המון מחשבות ורעיונות ליישום עם עצמי ועם הסטודנטים שלי, איזושהי תשוקה להמציא הסתכלות ועשייה מחדש, כזו של כאן ועכשיו

יפה. את בצרפת כבר הרבה שנים, נכון? ספרי רגע בכמה מילים כמה זמן, איך התגלגלת לצרפח ומה את עושה שם

הגעתי לפה בגיל 20 אחרי לימודי תאטרון בתלמה ילין וחברה בקבוצת תאטרון רחוב מהרבא, עם צורך לחקור ולחפש את הדרך שלי ואת השפה שאליה שאפתי בתאטרון. הגעתי עם פנקס של שמות קבוצות ומאסטרים שונים מעולם התנועה והתאטרון שאיתם חלמתי לעבוד, ופשוט מצאתי אותם ולמדתי אצלם. בהמשך עבדתי עם כמה מהם על פרויקטים שונים: שייקספי, קפקא, סופוקלס…

לאחר מספר שנים כשחקנית ובמאית, ועם הגעתו של בני השני, החלטתי להתחיל לשאול שאלות: הרגשתי מיצוי במקצוע. כל פרויקט שכזה לוקח שלושה עד שישה חודשי עבודת מעבדה, לפני שהוא מוכן להעלה והפצה. צרפת גדולה ואני כבר לא הייתי טוטאלית בפנים, מדובר בעשייה מאוד אינטנסיבית ולא רציתי להיות בהרגשה ובנוכחות הפנימית רק חלק מעצמי, והמרחק מהילדים היה קשה

כן, אני יכול להבין

תמיד יצרתי, ציירתי, פיסלתי. אני באה ממשפחה של אמנים, האמנות היתה שם תמיד, זה בדי.אן.איי שלי. רציתי לבטא ולהתבטא דרך החומר. החלטתי על עיצוב תכשיטים

ואז מה?

נסעתי לארץ עם שני תינוקות, להורים שלי, ולמדתי שנה מהבוקר עד הלילה צורפות: בבוקר שנה א׳, אחר הצהרים שנה ב׳, וערב שנה ג׳. ניסיתי להתנסות ולחקור עד כמה שאפשר בכדי למצוא את השפה והזהות העיצובית שלי. אחרי שנה חזרנו לצרפת לכפר הקטן והמאוד תיירותי שלנו בעמק הלואר שבו חיינו.

במשך שנתיים התנסיתי, בדקתי חומרים ועבדתי. פתחתי ב־2005 את האטלייה בוטיק שלי בכפר, ומאז אני יוצרת ומעצבת תכשיטים בעיקר עם חוט כסף פיין שאיתו אני יוצרת קונסטרוקציות וגופים בעלי נפחים שונים, מלאים באויר וחורים, ומתעסקת בעיקר בסיפור ההגירה שלי, בזכרונות ובגעגעועים.

מזה מספר שנים אני מעבירה סדנאות בצורפות עכשוית בבתי ספר לצורפות, והשנה הצטרפתי לצוות ההוראה של Institut de bijouterie de Saumur, במחלקה שמתמקדת בעיצוב תכשיטים ובצורפות עכשווית

עינב בן זנו. צילום: Jerome Paressant

צילום: Laurent David-Larmet

מה את יכולה לספר על בית הספר ועל המחלקה?

בית הספר, שנוסד לפני 40 שנה, הוא מוסד מקצועי חשוב וידוע בצרפת בין, שלושת בתי הספר החשובים פה. עד לפני שלוש שנים הוא לימד והכשיר לצורפות גבוהה לפי מיטב המסורת הצרפתית עתיקת ימים, עם התמחויות בכל טכניקות הצורפות: לימודי חריטה, לימודי שיבוץ ולימודי גמולוגיה. בוגרי בית הספר עובדים בעמדות מפתח, בעיקר במוסדות ידועים כמו קרטייה, ומאוד מבוקשים בתחומי הצורפות הגבוהה או העילית. כמובן יש גם הרבה בעלי עסק משלהם.

עד לפני שנתיים מסלולי הלימוד נמשכו במשך שנה עד שנתיים, כשאפשר היה בסיום המסלול להתחיל מסלול אחר. אבל זה לא נתן עד היום תעודה השווה לתואר, כך שזה לא משתווה לימודים אקדמאים. לפני שלוש שנים פתחו אצלנו מחלקה של שנתיים לימוד, המתמקדים בעיצוב תכשיטים, במחקר ובהתנסויות בחומרים שונים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לפני שנה ממשלת צרפת פתחה לראשונה מסלול המקביל לאוניברסיטה של שלוש שנות לימוד המתמקדת בעיצוב בכל מיני תחומים. אצלנו נפתחה השנה לראשונה כיתה של סטודנטים, שבסיום המסלול שמתמקד בעיצוב תכשיטים עם דגש על צורפות עכשוית יקבלו תואר ראשון. אני אחראית על הכיתה הזו. קיבלנו עכשיו 140 בקשות של מועמדים לשנה הבאה ויש רק 12 מקומות

נייס

בהחלט יש פה שינוי מהותי, לאט לאט ועם הרבה עבודה. המסלול הזה עורר תהיות מצד תלמידי הצורפות הגבוהה, וגם ממספר מורים שבשבילם צורפות מתעסקת במתכות וטכניקה, והשפה העיצובית היא אמנם חלק ממה שהם עושים אבל בהחלט לא תמיד העיקר. העיצוב צריך להיות אסתטי אבל לא חייבת להיות לו זהות או משמעות של מעבר. עכשיו, ועם הרבה עבודה והשקעה של הסטודנטיות והצוות, המקום של המחלקה הופך לחלק מהנוף ולטריוויאלי יותר ויותר

אז מה זה אומר להיות אחראית על הכיתה הזו? מה את מלמדת?

אני אחראית על יצירת פרויקטים, הבאת פרויקטים חיצוניים, יוזמות שונות של סדנאות, חיבורים ותערוכות. אני זו שהכנתי את התוכנית השנתית שאליה מתחברים המורים האחרים. הסטודנטים מקבלים שיעורים בתולדות האמנות, פילוסופיה של האמנות, הכל בדגש על צורפות. הם מקבלים לימודי עיצוב במחשב, טכניקה, מדע, גמולוגיה, צרפתית ואנגלית.

אני מתמקדת בחקר תהליך היצירה, נותנת כלים ומסגרת שבה כל אחת מזהה את עצמה ואת הביטוי האישי שלה דרך פרויקט שניתן לכל הקבוצה. 

ואז, באמצע השנה הראשונה, הגיעה הקורונה… איך התמודדתן עם ההגבלות?

עמדנו לנסוע לתערוכת השמוק במינכן, ארוע משמעותי ובינלאומי בתחום הצורפות העכשווית. בנוסף הכנו תערוכה במסגרת ארוע לאומי שמתמקד בשבוע המוקדש למקצועות האומנות בכנסייה, פה בעיר שלנו, ואז היא הגיעה בבום.

מרבית הסטודנטים הצליחו לחזור למשפחות שלהם, אבל כמה נשארו תקועים פה לבד. ממוצע הגיל הוא 19-20, וזה היה שוק. קיבלתי אישור מההנהלה ובניתי תוכנית עבודה אונליין, רציתי לשמור על אופי הקבוצה ככיתה ובמקביל לתת מפגשים של אחד על אחד. בניתי פרויקטים בידיעה שכל אחת נמצאת בתנאים שונים ולפעמים מאוד לא קלים.

הן חוו אכזבה גדולה ואיבדו אמון בהמון דברים. גם ביצירה דברים התערערו: הגיעו ספקות ושאלות לגבי היכולת ומקום היצירה בימים אלו. הרגשתי צורך דחוף להעיר ולהאיר אצלן את הצורך לבטא ולהתבטא דווקא עכשיו, דרך היצירה הועיצוב של תכשיט ואוביקט. רציתי למצוא את הדרך למרות המסך והמרחק הפיזי ליצירת קירבה מוחשית, להרגיש את הקבוצה, את האחר, וכל אחד את עצמו ולתת לזה מקום

Marine Laroche

Louis Ginioux

את יכולה לתת קצת דוגמאות לתוצרים?

פרויקט אחד היה סביב הקורונה: ביקשתי מהן ליצור תכשיט עם מה שיש סביבן, עם כל דבר, לתת מקום דרך עיצוב התכשיט לתחושות שיש להם. סטודנטית אחת עיצבה שרשרת מבלונים, מתכת וצבע שמדבר על כל אותן הנשיקות שלא יכולות להינתן. סטודנטית אחרת שחווה סיטואציה משפחתית לא פשוטה השתמשה בתחליפי דמעות ועיצבה מסיכה שסוגרת וחוסמת את האויר מלהכניס הרגשת מחנק.

פרויקט שני היה עיצוב תכשיט קולקטיבי. כולן עבדו על נושא המסע: פנימי, חיצוני. יצרנו ביחד עבודה שמורכבת כל פעם מאוביקט שמישהי אחרת עיצבה והסבירה לאחרות בעזרת צילומים איך ועם איזה חומרים, וכולנו ביצענו, כך שבסוף הפרוייקט לכולן הייתה אותה השרשרת בערך, כשכל אחת הביעה ויצרה בה את החלק משלה

מקסים

בנוסף ערכנו מפגשי זום: הרעיון היה להזמין אנשים משטח הצורפות העכשוית – מעצבים, אמנים, אספנים, אוצרים ובעלי גלריות – ולהפגיש אותם עם הסטודנטיות פנים מול פנים, מפגש אינטימי. האורח מדבר על עצמו, על הדרך והבחירות שלו, ועל משמעות הצורפות העכשווית בעיניו בכללי, ובמיוחד עכשיו. מפגשים האלו נותנים ממד קונקרטי ואימפקט מאוד משמעותי לחוויה העכשוית של הסטודנטיות. הזמנתי אמנים דוברי צרפתית ממקומות שונים בעולם וכולם הסכימו בהתלהבות, ונוצרו מפגשים מרגשים ומלאי השראה.

אחד המפגשים היה עם ורד בבאי. ורד ואני כבר שיתפנו פעולה מספר פעמים, העברנו סדנה במסגרת עונת צרפת־ישראל בפריז וגם השתתפנו בתערוכות קבוצתיות. היא אמנית ובן אדם שאני מאוד מעריכה, היה לי ברור שאזמין אותה ולשמחתי היא הסכימה ונוצר מפגש עשיר עם תקשורת נפלאה ומשמעותית. היא הכינה לנו מיני־תערוכה בסטודיו שלה שנמצא בביתה, ועשתה לנו סיור וירטואלי עם עבודות משלבים שונים ביצירה שלה. היא דיברה על תוכן, משמעות ועומק. היה מדהים

ורד בבאי

יפה. אז מה עכשיו? יש אצלכם איזה אופק של חזרה לבית הספר ולסדנאות?

אצלנו כרגע עדייין לא ידוע, אבל לפי מה שאומרים אין חזרה פיזית לבית הספר וממשיכים לעבוד אונליין. את כיתת הגמר אנחנו מכינים להגשה אונליין עם חבר שופטים מקצועי, ועם שנה א׳ אני ממשיכה ליזום מפגשי זום מרתקים. במקביל יש עוד פרויקטים שבסופם אני מתכננת תעורכה אונליין.

יש הרבה מה לעשות, סך הכל הכול הסטודנטיות עשו קפיצה משמעותית. התחושה של כאן ועכשיו בהחלט מפרה ומטלטלת, בכיוון החיובי לדעתי

יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שמסיימים?

אני חושבת שהמצב לא הותיר ברירה אלה להתמודד, להפנים, לבטא, ליצור, לקלף ולהתקלף. זו בהחלט משימה לא קלה אבל מאוד משמעותית. אין עוד מרחק מהחוויה, ומוקדם להשלכות וסיכומים, אבל יש לי הרגשה שמשהו בהוויה שלנו כיוצרים הופך עכשיו במיוחד לדחוף והכרחי. פנימה והחוצה

The post עינב בן זנו: נוצרו ספקות ושאלות לגבי מקום היצירה (וצורפות עכשווית) בימים אלו  appeared first on מגזין פורטפוליו.

היצירה The Stand Still Period נולדה מתוך תחושה של קיפאון יצירתי ומחשבתי, תקופה שהולידה מחשבות על תנועה מול חוסר תנועה. העיסוק בנושא הפך את הקיפאון להשראה והתנעה לפעולה, שהולידה מיצב טקסטיל, סדרת צילומים וספרון העוסק בתנועות פיזיות וחברתיות. 

לפני כשנה התבקשתי לציין בראיון למגזין עיצוב חמישה יוצרים שאני מעריכה. באופן אינטואיטיבי עלו בראשי חמישה שמות של יוצרות ממגוון תחומים. כשסיימתי לכתוב עליהן הבנתי שאם היו מציגים בפניי שאלה זו עם סיום לימודיי בבצלאל כארבע שנים מוקדם יותר, הרשימה הייתה זהה. הבנה זו ערערה אותי וגרמה לי לתהות האם אני נמצאת בקיפאון יצירתי, שכן, אם נקודת היחס שלי אינה משתנה, האם אני בכלל מתקדמת? ומה מהות ההתקדמות?

איזו תחושה נוראה מציפה אותך ברגע שאת מבינה שאת עומדת במקום. תחושת ריקנות שנובעת מחוסר תזוזה והיעדר תנועה. או שאולי זה דווקא סימן, שמצאת את מקומך, שאת במסלול הנכון עם המטען הנכון

שאלה זו גררה סדרה של מחשבות אודות תנועה וקיפאון, התקדמות וצעידה במקום, הליכה אחורה או באלכסון. איזו תחושה נוראה מציפה אותך ברגע שאת מבינה שאת עומדת במקום. תחושת ריקנות שנובעת מחוסר תזוזה והיעדר תנועה. קשיחות הגוף והנפש שמבינים בעצמם, שהזמן התקדם בלעדיהם. שהם נשארו מאחור, מושרשים במקומם, קפואים בזמן. או שאולי זה דווקא סימן, שמצאת את מקומך, שאת במסלול הנכון עם המטען הנכון שמלווה אותך קדימה, אחורה ובאלכסון ולעיתים אף בצעידה במקום.

בניסיון לחקור את הנושא התחלתי ליצור דימויים שמשמרים את המתח שבין תנועה לחוסר תנועה. תנועות אינטואיטיביות הוקפאו בחלל ובזמן בשיא הטרנספורמציה. תהליכים של הרחבה, פירוק, סחרור והתנפצות נעצרו במקומם. הדימויים התגבשו לכדי שתי יריעות בד גדולות.

הבד עצמו, גמיש ועדין מטבעו, תלוי מהתקרה נטול תזוזה וחיים, נטוע קפוא במקומו, מייצר בנוכחותו מתח שכן הרוח הקלילה ביותר עלולה לטלטל אותו. הצופה מתבקש אף הוא לקחת חלק במיצב ולעצור רגע  אל מול יריעות הבד הגדולות. תחושת הקיפאון עוברת אל הצופה ויוצרת רגע אינטימי של שלווה ורוגע, של עצירה שרירותית ופסק זמן מבורך. 

יריעות הבד הגדולות תורגמו לארבע מטפחות משי, שכל אחת מהן עוסקת בנושא בדרכה. המטפחות מוצגות בסדרת צילומים המורכבת משלושה חלקים המהווים מעין טריפטיך, שנוצר בשיתוף עם הצלמת מלכיאלה בן שבת.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בסדרה הראשונה הטקסטיל עובר טרנספורמציה ומדמה חומר קשיח כפורצלן או זכוכית; הוא מוצג כאוביקט פיזי, תלת־ממדי, בעל נפח, פנים וחוץ, יציב ושברירי בו בזמן. הוא מאבד מהגמישות שלו, ומשנה מצב צבירה לחלוטין.

בסדרה השנייה הבד מסתיר דמויות אנושיות, שהופכות בעצמן לאוביקט העטוף, לפסל. זה השלב הראשון בדרך לשחרור מהמצב הסטאטי. מתחת לבד מתגלה לעיתים צללית של גוף אדם, או איבר אנושי שמציץ, גוף חי ונושם שמכניס חיים לבד ומתחיל את תהליך סדיקת הקיפאון.

בסדרה השלישית מגיע המהלך לשיאו: הדמויות העטופות רוקדות ונעות עם הבד, פורצות את הקיפאון וממלאות אותו חיים. גמישות הבד מעצימה את הדינמיות של הגוף, והדמויות משתחררות מהקיפאון דרך תנועה כמעט פגאנית במעין טקס טיהור.

תמר רוזנצוויג וניב לרידו

סדרת הצילומים עוברת טרנספורמציה נוספת כשהיא מופיעה בספרון בשם The quality or state of being still, שמשלב טקסטים אודות תנועות פיזיות וחברתיות לצד הדימויים. הספרון משמש כערך אנציקלופדי עבור המושג תנועה והדימויים מהווים פרשנות ויזואלית לטקסט. שני האלמנטים מטעינים האחד את השני בפרשנויות נוספות ומרחיבים את השיח הסמנטי סביב הנושא. 

כולנו נמצאים כרגע ב־stand still period אישי וקולקטיבי, זמן שיכול לשמש אותנו לעצירה, לנשימת אוויר ולצעידה במקום, קדימה, אחורה או באלכסון (עד 100 מטר)

חוויית הקיפאון, חוסר התנועה ופסק הזמן השרירותי, היא חוויה זרה בעולמנו הישן, זה שקדם לקורונה, אבל זו המציאות שמלווה אותנו בעולם החדש. כולנו נמצאים כרגע ב־stand still period אישי וקולקטיבי, זמן שיכול לשמש אותנו לעצירה, לנשימת אוויר ולצעידה במקום, קדימה, אחורה או באלכסון (עד 100 מטר).

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

המיצב במוזיאון העיצוב חולון

The post נעם נוי // The Stand Still Period appeared first on מגזין פורטפוליו.

DUSA, הסטודיו שלי, הוא סטודיו לעיצוב תכשיטים ידידותיים לסביבה, שבו אני משלבת בין שתי אהבות גדולות בחיי: אהבה לסביבה ולתכשיטים בעבודת יד. אני מייצרת ומוכרת תכשיטים לענידה יומיומית ותכשיטים בהזמנה אישית ללקוחות פרטיים. רובם מיוצרים מזהב וכסף ממוחזר ומאבנים ויהלומים נטולי קונפליקט שנרכשו בסחר הוגן. 

במשך שנים רבות אני צמחונית. נולדתי וגדלתי במושב קטן שנמצא בתוך יער בן שמן היפהפה, לאב שהיה מייצר פריטים לבית ולגינה מאפס, מאלתר ומוצא דרכים מקוריות לוותר על צריכה מיותרת של עוד פסולת. בעקבותיו התחלתי לאסוף אבנים מיוחדות, ענפים מעניינים, חלקי מתכות ישנים ועוד פריטים רבים ומגוונים, שמהם יצרתי אינספור יצירות: תכשיטים, קופסאות, מוביילים וכדומה.

באופן טבעי הבנתי שארצה להעמיק את אהבתי לעבודת יד ולאומנות, לכן נרשמתי ללימודי עיצוב תכשיטים בשנקר. גמעתי בשקיקה כל טיפת מידע ונהניתי מהעולם החדש שנפתח בפניי. הייתי בטוחה שבסיום לימודי אפנה לתחום תכשיטי הגלריה, ושדרך התכשיטים שאצור אוכל להעביר את המסרים של שמירת איכות הסביבה, מיחזור ו־Zero-Waste.

בתום הלימודים נחשפתי והתאהבתי ברעיון של הקמת עסק עצמאי שבו אוכל ליצור ואף להתפרנס. אלא שהמציאות טפחה על פניי מאחר וחסרו לי הידע והכלים לניהול עסק. יצאתי למסע להגשמת חלומי: השתלמתי בניהול ובשיווק, עבדתי אצל מעצבות מקומיות ורכשתי ניסיון במטרה להקים מותג שיעביר מסר של תכשיטים ברמה גבוהה שאייצר מחומרים ממוחזרים ונגישים לכל.

התחלתי לייצר אמנות מהבית. לסטודיו קראתי Dusa, שם חיבה מהילדות: מוחי לא פסק מלחשוב כיצד אוכל להעביר את מסריי ואת האידיאולוגיה שלי מהידיים אל החומר עצמו. הייתי נחושה להשתלב בשוק הישראלי בדרכי שלי. לייצר פריטים ידידותיים לסביבה, תכשיטים מקיימים. 

קראתי רבות על מעצבות אופנה שונות שמתייחסות בכובד ראש לייצור מקומי, שיש בו אקט כלכלי חשוב מעבר לפן המקיים. אלא שלא פגשתי במעצבי תכשיטים שמייצרים אותם בדרך של ״אפס פסולת״; כולם פונים אל אותם ספקים. חשבתי על הדברים שאני יכולה לשנות: הצטרפתי לארגון הבינלאומי Fair Trade, שמקשר אותי לספקים פרטיים בעולם.

אני רוכשת מהם זהב וכסף, שנשאר מהתעשייה הגדולה, מחלקים קטנים ופגומים ביצור, שרשראות קרועות והרבה תכשיטים שאנשים ממשכנים או מחליפים בתמורה לכסף. הם גורסים ומזקקים את כל שאריות הזהב עד שהוא הופך לנוזל שמעבדים מחדש בצורת גרגרים בגודל של גרגרי אורז. בתהליך כימי של יציקה נוצר תכשיט חדש לכל דבר, שהחומר שממנו הוא עשוי ידוע, לעומת תכשיט מעוצב מגרגרים שאינם ממוחזרים ושמקורם אינו נודע.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אבני החן והיהלומים נרכשים ממשפחת כורים קנדית מקסימה המקפידה לשמור על מאזן אקולוגי מכבד (עד כמה שאפשר). כל העובדים מקבלים זכויות בריאות ותנאים סוציאליים וחברתיים הוגנים. נכון, אני מייבאת את החומרים הללו מחו״ל, ויש שיאמרו שגם זו אינה התנהגות אקולוגית, ואני בהחלט מודעת ומסכימה עימם, אך לצערי מוצרים אלו עדיין אינם קיימים בארץ.

אני מאמינה שעם השנים יהיה אפשר לרכוש אותם בארץ ולהיות 100% ידידותית לסביבה. עד שכל זה יקרה, כיום, אני יכולה לתת ללקוחותיי דרך מספקת לדעת מאין הגיע המוצר שהם רכשו, ומי הכין אותו. מובטח להם שהוא לא יצא ממפעל בסין ועבר דרך ארוכה ומפוקפקת. לא הכל מושלם עדיין, אך אני שואפת שהסטודיו יהיה ״אפס פסולת״ ואקולוגי בכל מובן.

מקור גאוותי הוא ליין טבעות האירוסין האקולוגיות water & sky; רציתי להציע טבעות אירוסין אלטרנטיביות: פניתי לאלו שלא מחפשים את הקלאסיקה עם היהלום הגדול. ההשראה לליין זה בפרט, ולכל תכשיטיי בכלל, הם מוטיבים מהטבע. בקולקציה זו הפגשתי בין המים לשמיים, עם אבן מרכזית כחולה: אקווה מארין ובלו טופז.

המים והשמים הם שני אלמנטים בטבע שאני מתחברת אליהם ואוהבת אותם: הגוונים הכחולים שולטים, היהלומים הלבנים בבסיסם, בעלי נקודות שחורות וכחולות שנותנות מראה מיוחד. כמו כן, השתמשתי בזהב ממוחזר, זהב צהוב, אדום ולבן; כך שילבתי את האדמה, המים, השמיים והרוח. 

ברצוני לעבוד עם לקוחותיי בשקיפות מלאה, לספר להם על דרך הייצור וגם על הסטייל, להעניק להם תכשיט שהושקעה בעיצובו מחשבה רבה תוך התחשבות בטבע וצרכנות נבונה. חשוב לי להגשים את החלום שלהם, חשוב לי שהם יענדו את טבעות האירוסין בידיעה שכולם יצאו נשכרים: הם קיבלו תמורה מלאה בעבור כספם והיוצר, המספק וכדור הארץ יצאו נשכרים. השינוי בגישה צריך להיעשות כעת ואנו, בני הדור הצעיר, בני 20-30 החושבים על ילדיהם דור העתיד, אנחנו אחראים לשינוי.

The post הדס כהן // DUSA appeared first on מגזין פורטפוליו.