רכבת תחתית בקומה העליונה

בילדותו היה שי־לי עוזיאל אורח קבוע בתחנה המרכזית הישנה. אביו עבד בחברת האוטובוסים העירונית ״דן״, וכילד אהב עוזיאל לשוטט באוטובוסים החונים כבעלי חיים גדולים ורדומים בשולי הג׳ונגל, לחפש אוצרות נשכחים ומטבעות שנשרו מכיסי הנוסעים. בבגרותו התמקם הסטודיו שלו ברחוב השרון שבשולי התחנה המרכזית לשעבר, טריטוריה המזמנת לו רצף של מפגשים עם אנשים קשי יום, אנשי שוליים, חסרי מעמד, פורעי חוק ואנשי חוק המנסים להשליט סדר במרחב הכאוטי. ״רכבת תחתית״ – תערוכת היחיד החדשה של עוזיאל, שתיפתח הערב (23.11) בבית האמנים בתל אביב, בעקבות זכייתו בפרס רוזנבלט לאמנות – שואבת לא מעט מתמונת העולם של תחנה מרכזית כזו או אחרת.

באולם הגדול שבקומה העליונה של בית האמנים הציב עוזיאל שורה של מסגרות עץ ההולכת ומתרחקת מהעין בפרספקטיבה המקנה להן מבנה אורכי. המסגרות מדמות קווי מתאר של קרונות רכבת, אם כי את הגיאומטריה שלהן הוא שואב דווקא ממיכלי האשפה העירוניים, ה״צפרדע״ הכעורה שניתן למצוא בעיקר בשכונות העלובות ביותר. את הקרונות הוא מאכלס בעבודות קטנות וגדולות, חפצי רדי־מייד, ארנבים ועכברונים מהדבקות של גרעיני חמניה או קלחי תירס. מצבור של בקבוקי בירה מאובקים חולש על פינה אחת של האולם, בפינה אחרת גוש בשר מסתובב על צירו, תזכורת לדוכן שווארמה סימבולי – מסממני התחנה המרכזית.

התערוכה נולדה מתוך דימוי של קרון רכבת תחתית שפורץ לתחנה, סקיצה של הצעה שעמה פנה עוזיאל לוועדת פרס רוזנבלט. ״אפשר לומר שיש לי איזו תפיסה רומנטית של כל הנושא של תחבורה. עד גיל 30 היה לי כרטיס נסיעה חינם בכל הקווים, ובכלל אני אוהב תחבורה ציבורית: המרחב הציבורי הוא מקום שאני מוצא בו את החומרים לעבודה – גם מבחינה מטאפורית וגם את החומרים הפיזיים שבהם אני עובד״, הוא אומר.

ואמנם, רכבת תחתית היא דימוי מוכר, פונקציונלי ויום־יומי, אך בו־זמנית גם דימוי טעון באסוציאציות, מקום אפלולי, על מחילותיו הפתלתלות והחיים הרוחשים בהן. העיסוק ברכבת תחתית בתל אביב כיום רלוונטי במיוחד: עבודות ההקמה של הרכבת התחתית מתקדמות ומקרבות את העיר למקומות מתקדמים בעולם. מצד שני, יש בכך חיבור דמיוני לפחות למקומות הכי נמוכים בעיר. ״נושא הקידמה פחות מעניין אותי״, אומר עוזיאל. ״דמיינתי דמות של קבצן שהשתלט על תחנת רכבת, שהתחנה היא הטריטוריה שלו. הקבצן הזה הוא אני, הוא קודם כל אמן, לא דמות הרואית״.

עוזיאל, בן 45, הוא בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל (2001). במהלך הקריירה שלו הציג בתערוכות קבוצתיות רבות ותערוכות יחיד בין היתר במוזיאון הרצליה, בגלריה המדרשה, בגלריה של ביה״ס לאמנות בשנקר ובגלריה קו 16 וזכה במלגות אמנות ופרסי אמן צעיר, עידוד היצירה ועוד. הוא אינו נרתע מהדימוי של האמן כאיש שוליים, ועבודתו לא פעם מדמה עבודות אמנות של אאוטסיידר. אם כי, הוא אומר, ״אני לא חושב שקבצן היה עושה כאלה פסלים. אני פוגש הרבה קבצנים שגם עושים דברים, והייתי מת להזמין מישהו כזה לעבוד איתי, אבל זה לא מעשי״.

למה?

״אין להם זמן, הם שורדים״.

ואתה?

״גם אני שורד, בתור אמן, ללא גלריה, ללא מסגרת הרבה שנים״.

עוזיאל מלמד פיסול בבתי ספר לאמנות ובמסגרות שונות, ובמקביל לקריירה האמנותית שלו הוא עובד כצלם אירועים. ״אני מצלם אירועים עוד מימי הלימודים בבצלאל. אני נותן שירות לאנשים והתוצאה צריכה לספק משהו בסיסי וברור; מה שלא קורה באמנות, שם אין לי חשבון לאף אחד. האמנות היא המקום שבו אני מרגיש אותנטי. יש לי בסטודיו ׳תולעת שקלים׳ שבכל תערוכה אני מוסיף לה שקלים על פי ההשקעה הנחוצה בתערוכה״.

עוזיאל מגחך לעצמו על האבסורד שבהדבקת שקלים זה לזה במקום להשתמש בהם, אך התולעת המתארכת משמשת תזכורת למקומה של האמנות כנוכחות עקבית בחייו. ״אני פחות משקיע מאמצים בתחום הניהול. אין לי סיסטמה מובנית, אני בדרכי, יש לי קשר טוב עם הרבה אוצרים ואני מציג ועובד בשיתופי פעולה עם אמנים אחרים. פעם כתבתי טקסט אמנותי שמדמה את עצמי לחלוק נחל – מידת שחיקתו של מי שלא זז ממקומו. אני די עקבי במה שאני עושה. כשזכיתי בפרס רוזנבלט התחילה העבודה עם אורלי הופמן, אוצרת התערוכה. היא התחברה ולקחה את זה לכיוונים שמתאימים לי״.

הופמן קושרת את עבודתו של עוזיאל באופן אסוציאטיבי לעבודות התשתית של הרכבת התחתית בתל אביב. הקידוחים, השיבושים בתנועה והשיטוט במרחב העירוני, היא כותבת, הם חלק מהאינוונטר הפתוח שלו. ״עוזיאל חי, עובד, פועל ומהלך בעיר. הוא איננו ה׳פלאנר׳, המשוטט העירוני המוכר, אלא יוצא למסע חקרני שבמהלכו הוא בוחן, מחטט ונובר בפינות עלומות ומוצא אוצרות במקומות עזובים ושכוחים. מבטו הסקרן, הרגיש והמעמיק מזהה יסודות מבדחים, נלעגים ומגוחכים בפעולות ואינטראקציות של שגרת יום, הנפרשות לפניו כמו תיאטרון חנוך לוויני, טרגי/קומי ומכמיר לב, שנמצא מתחת לאף״.

את האמנות של עוזיאל קשה לאסוף. להיפך, הוא עצמו אוסף את סימני הזמן ואת עקבות האנשים שיעברו במיצב בבית האמנים, על גבי לוחות קלקר לבנים שבהם ריפד את הרצפה. ״אני רוצה לראות את הלבן מתלכלך, את החורים שישאירו נעלי עקב של אישה על הקלקר״, הוא מסביר. הקלקר, חומר בידוד זול ומזהם סביבתי ידוע לשמצה, יוצר הזרה במראה הכללי של האולם. הלובן שלו זר לחומרי העבודות הגולמיים ולקרונות העץ החשופים. הוא מעלה אסוציאציה של מעבדה וחורק תחת הרגליים כתזכורת להליכה על מצע לא יציב.

״עוזיאל הוא אלכימאי של משך ופעולה, של תהליכים משפיעים משני צורה וחומר״, מתארת אותו הופמן. ״מקור השראתו הם הזמן שחלף, הסימנים שהותיר והשרידים שנשארו. סביבת היצירה שלו משולה לצלחת פטרי ענקית המשמשת בית גידול לעובשים, פטריות ושאר אורגניזמים פעילים. הם תוססים ומבעבעים אל תוך עצמם, מתפשטים על מצעי ציור ורישום או מתרכבים לאובייקטים פיסוליים״.

דרך האמנות מרגישים את הדופק של הארץ

עוזיאל הוא הזוכה השני בפרס רוזנבלט, אחרי אלה אמיתי סדובסקי, זוכת הפרס בשנה הראשונה להיווסדו. בתערוכת הפרס בשנה שעברה הציגה אמיתי סדובסקי לראשונה מיצב וידאו מורכב. ״אלה היא ציירת, והידיעה שהפרס אפשר לה לחקור וליצור במדיום חדש, היא בדיוק המענה לשאיפה שלנו, הדבר שבשבילו ייסדנו את הפרס״, אומרת אן רוזנבלט, בשיחה בתל אביב, מספר ימים לפני פתיחת תערוכתו של עוזיאל.

אן וארי רוזנבלט נפגשו בישראל כשהיו שניהם סטודנטים צעירים. הם מתגוררים בלוס אנג׳לס ומעורבותם בזירת האמנות הישראלית יוצאת דופן. דרך ההתעניינות שלהם באמנות נוצרו חברויות אמת. ״אני חושבת שאנחנו ממש אוהבים, מאוהבים אפילו, באמנות״, אומרת אן, וארי מוסיף: ״אנחנו אוספים אמנות ישראלית, אבל החלק הכי טוב באספנות הוא ההיכרות והחברות שנרקמת עם האמנים ועם אנשים מסביב. דרך הקשר שלנו עם אמנים אנחנו מרגישים את הדופק של הארץ. האוסף שלנו מציג אמנות ישראלית לעולם, לחברים, למוסדות. אנחנו רוצים לעשות כל מה שתורם למודעות של העולם לאמנות ישראלית טובה״.

״אנחנו אוהבים להיות מוקפים באמנות שמרגשת אותנו. לפני מספר שנים נסיבות משפחתיות הביאו אותנו לכאן בתכיפות רבה מבעבר, כשאמה של אן החלה להזדקק לה יותר, ובמקביל התחלנו להתוודע לאמנות ישראלית יותר מקרוב. גילינו שפע של כשרון, יצירתיות ומקוריות ששבו את ליבנו וכעבור זמן קצר הפסקנו לאסוף אמנות ממקורות אחרים ואנחנו מתמקדים אך ורק באמנות ישראלית. ככל שמעמיקה ההיכרות שלנו עם אמנים ואמנות ישראלית אנחנו יותר ויותר מעריכים את האמנים הנאמנים לדרכם ודבקים ביצירה, למרות כל הקשיים ואתגרים לא פשוטים הניצבים בפניהם״.

העניין שלהם באמנות משמש בעבורם ערוץ קשר מרכזי לישראל. ״אמנות ישראלית אינה מוצגת מספיק בעולם״, אומר רוזנבלט. ״זיהינו פער אדיר בין המאגר העצום של כשרונות שקיים כאן לבין רמת החשיפה של אמנות ישראלית ושל אמנים ישראלים ואנחנו רואים בזה שליחות אישית״. במקביל לאספנות אישית הם תומכים פעילים במוזיאונים ובגופים לקידום אמנות ישראלית, ונמצאים בקשר קרוב ויוצא דופן עם אמנים רבים. את עבודתו של עוזיאל דווקא לא הכירו קודם, והם מברכים על ההזדמנות.

״מה שקורה כעת הוא דרך חדשה. אנחנו לא רוצים שהפרס יגדיר את האמנות שאנחנו אוהבים, אלא שניתן אותו למי שעושה אמנות ומציע מהלך מעניין. בעבורנו אמנות היא הדרך הכי טובה לבטא עמדה ולהאיר את נקודת מבטנו. אנחנו מעורבים באופן עמוק ולא רק מתעניינים מרחוק, ודרך המעורבות שלנו בתחום אנחנו רואים את הנטייה של מוזיאונים ושל גופי תרבות – בארץ ובעולם – לתת מקום לכוכבים הגדולים, הוותיקים והמבוססים או לכוכבים צעירים ועולים. דווקא בגזרת האמנים שנמצאים באמצע הדרך קיים חסר בהזדמנויות להציג.

״לכן הגדרנו את הפרס כמיועד לאמנים שיש להם מינימום רקורד של עשייה בעברם. אמנים פעילים לאורך זמן, אולי כאלה שלא היו מגיעים בשלב זה לתערוכת יחיד, או שהפלטפורמה שאנחנו נותנים מעודדת אותם להוציא לפועל משהו חדש שלא עשו אולי אפילו לא יכלו לעשות בלעדינו״. בוועדת הפרס חברים לצד הזוג רוזנבלט והופמן, שהייתה מעורבת בייסודו, גם מנהל בית האמנים בתל אביב אריה ברקוביץ והאוצרות רותי דירקטור, איה לוריא וגליה בר אור.

אן רוזנבלט: ״אני חושבת שאחד הדברים החשובים הוא המעבר שלנו ממה שהיינו אוהבים או רוצים לאסוף, לבחירה לפי קריטריונים של אמנות שהיא רלוונטית ונכונה לזמן ולמקום שהיא נעשית בו. זו ישראל, תל אביב, לא שווייץ. קיבלנו יותר מ־150 הצעות לקול הקורא שפרסמנו; הן נעות מאמנות חזותית לצילום לפיסול ולמיצב. אנחנו שמחים על כך, אנחנו לא רוצים שכל ההצעות יהיו מותאמות לטעם כלשהו או דומות למה שכבר הוצג. הקול קורא פנה לכל אמן בשלב המתאים בקריירה, שהפרס יכול לשים את העבודה שלהם במקום חדש וטוב״.

ארי רוזנבלט: ״יש הרבה סיפוק והנאה לא רק באספנות לעצמנו אלא גם בלתת משהו. הגענו לכך בין היתר בגלל שבארץ אין הרבה הזדמנויות כאלה כעת. יש לנו משאבים מוגבלים, ובכל זאת היה לנו חשוב במיוחד להגיע לכמה שיותר אמנים, עם התרגום לערבית בין היתר. ככל שאנחנו מכירים עוד אמנים ועוד אמנות שנעשית כאן אנחנו לומדים כל הזמן.

״אנחנו רואים בין 150 ל־250 אמנים ואין פה שום אחידות. להיפך. אנחנו גאים לומר שזו לא ׳הוועדה שלנו׳: אנחנו בוועדה, אנחנו קול אחד משישה, ההיכרות שלנו עם אמן זה או אחר לא משפיעה. זו הוועדה שהזיזה אותנו מהתבוננות בעבודה להתבוננות באמן – זה הרחיב את אופקינו ואת הטווח של הפרס. מה שמדבר כאן זה לא האגו שלנו אלא האמנות״.

The post רכבת תחתית בקומה העליונה appeared first on מגזין פורטפוליו.