״התערוכה עוסקת בצניעות ובחסד״, אומרת יפעת בצלאל על תערוכת היחידי שלה ״תהלה״, שמוצגת במוזיאון תל אביב במסגרת זכייתה בפרס רפפורט לאמן צעיר לשנת 2016. בחלל התערוכה שרטטה בצלאל בגרפיט קווי מתאר של מבנה, המייצג את הפרופורציות של בית המקדש, וממידותיו נגזרות, על פי חוקרים שונים, מידות המוסר האנושי. בצלאל אינה רואה סתירה בין המידות הפיזיות למידות רעיוניות – הממד המטאפיזי הוא מרכיב מהותי באופן החשיבה שלה ומתבטא גם ביצירתה.
הפגישה איתה מתקיימת ערב פתיחת התערוכה, כשהיא יושבת עם האוצרת, דלית מתתיהו, והן מקבלות החלטות אחרונות בחלל התערוכה. נראה שעיקר הדילמה שלהן קשורה לוויתור – יותר משהתערוכה מורכבת מעבודות של בצלאל, היא עשויה מהחלטות על המשקל המדוייק של הדברים, היחסים בין מספר מאוד קטן של מרכיבים פיזיים. כאילו מתוך התמצות והצמצום יוכלו המבקרים בתערוכה להתחבר לעולמה של האמנית.
בצלאל מחברת בין סימבולים של עולם הדת והעולם החילוני, ובין פילוסופיה מערבית וקבלית. בעבודותיה המוכרות בולטת דמותה של אליס בארץ הפלאות, והיא מסבירה, שעבורה החלק המרתק והמרומז בסיפור הוא זה של הנפילה במורד מחילת הארנב – אל הלא נודע, האקראי והמזדמן, למפגש הרה גורל.
בסיפורו של ש״י עגנון תהלה היא אישה צדקת, שבזקנתה מחפשת מנוחה לנפשה ומחילה על חטא שחטא אביה, כשהפר הבטחת נישואין וביטל את אירוסיה של תהלה לשרגא. היא מאמינה שמספר מילותיו של אדם קוצב את ימי חייו ובטרם יאזלו מילותיה – בעקבות מפגש מקרי עם המספר – היא כותבת מכתב מחילה לשרגא, שאותו תיקח עימה לקברה.
המילה היא מרכיב משמעותי גם בעבודתה של בצלאל. היא מלהטטת במחשבתה וביצירתה במעברים קלים בין תורתו של ניוטון, הספרות של עגנון ולואיס קרול וספרות ההיכלות – ומבחינתה כל המקורות כשרים ורלבנטיים. ״אני חושבת ששום מילה לא באה ללא עטיפה של משמעות וחשיבות״, היא אומרת, כמזדהה עם דמותה של תהלה.
בסרט היו במקור דמויות נוספות אך בתהליך העבודה החלטתי להותיר את הדמות המובילה לבדה, כאילו היא מתהלכת בעולם משלה״
גם מתתיהו מתייחסת להיבט המילולי בתהליך האוצרות: ״כשיפעת ואני התחלנו את הדיאלוג בינינו היה לי ברור שהיא דוברת שפה אישית, אידיוסינקרטית, שמכילה עולמות שאין לי כניסה אליהם״, היא אומרת בראיון. ״מתוך החומרים שלה ניסיתי לחלץ את נקודת החיבור שלי לתערוכה – התמקדתי בחלל ובאובייקטים שמרכיבים אותו״.
ואכן, חלל התערוכה המינימליסטי נראה ככתב חידה ברמזים בודדים: מהשרטוט על הרצפה עולה משקוף דלת, שלא כמקובל אינה מפרידה בין חללים אך ניתן לעבור בה באופן סמלי, כאילו בין ממדים. עבודת וידאו אחת מוקרנת על הרצפה, בה נראית ידה של בצלאל רושמת, במבט עילי היא נראית כמעשה בריאה קטן. על הקיר ברישום סייט ספסיפיק מופיע דימוי של ספרייה לבנה, דוממת, ואילו העבודה המרכזית, החולשת על החלל, היא סרט כמו־עלילתי שבמרכזו דמותה של תהלה.
העבודה צולמה בירושלים ועיקרה מתרחש בחפירות עיר דוד ברחבת הכותל, באזור בו מתפללות בכל ראש חודש נשות הכותל. בסרט דמות אישה דתית צעירה – בניגוד לתהלה העגנונית המבוגרת – פוסעת בירושלים, הנראית חרבה בחלקה, וכאילו יוצאת מתוך אולם התערוכה. ״בסרט היו במקור דמויות נוספות אך בתהליך העבודה החלטתי להותיר את הדמות המובילה לבדה, כאילו היא מתהלכת בעולם משלה״, מסבירה בצלאל. ״העבודה דווקא לא נרטיבית, תהלה היא מקור של אור והיא מטילה אור על סביבתה. דימיתי מצב של השלכה, שבו הצופה נכנס לתוך תחום ההקרנה – בין הבדיון לממשי״.
כשהיא משליכה מטבעות אל קבצן בלתי נראה צליל נפילתם נשמע בחלל האולם, כאילו הנדבה ניתנה לצופה. ״כשאני מדברת על חסד אני רוצה שהצופים יחושו עצמם כאילו הם עומדים במקומן של הדמויות, שיראו את העולם מנקודת מבטם של אותם מבקשי נדבות שאיננו רואים״.
בין הפרשנויות לנובלה ״תהלה״ של עגנון יש הרואים בסיפור ההבטחה המופרת סיפור רומנטי של אהבה נכזבת אך יש הרואים בו אלגוריה לסיפור חורבנה של ירושלים. בצלאל מתחברת דווקא לתחושת ההחמצה – לא בהכרח אהבה נכזבת, כי מדובר בשידוך של ילדה, הסדר כפוי של ייעוד שהוחלף באחר. ״אבל אני מבינה את הכאב ותחושת האחריות שהעיבה על חייה ולקראת מותה מפגש אקראי (עם המספר) מניע שרשרת של צורך – על מנת שתוכל להשלים את משימותיה בעולם״.
בצלאל רואה את האמונה כחלק מהותי ביצירה, אך לדבריה, ״לא בהכרח במקום הדתי״. היא שואפת לנתח את המציאות ואת האמנות בכלים רוחניים. כשהיא מתמקדת בטקסט ספרותי כמו גם כשהיא חוקרת את חורבן הבית, היא מדברת על מצבי תודעה ״המעבר מאחיזה בממשות של בית, לאמונה חסרת בית חיצוני״, היא אומרת.
השמירה על החלל נקי, לבן מאוד ומינימליסטי אולי נועדה לספק לצופים בתערוכה מקום נייטרלי, המוביל להתבוננות פנימית, מדיטטיבית, יותר מראייה של העבודות כתוצרי עבודתה של האמנית. הרישום על הקיר ועל הרצפה יוצרים נוכחות שקיומה קלוש, כמעט מדומיין. וזוהי גם כוונתה של האמנית – ליצור סביבה שתניב התרחשות פנימית, תגובה רגשית ואולי אף מפגש רוחני, ולא סביבה של אובייקטים, עבודות אמנות הכופות עצמן על החלל ומניעות את הצופים לתגובה ישירה למראה עיניהם.
״אמנות, אמונה ואימון״, בצלאל אומרת, ״כולן מגיעות מאותו מקור. התערוכה הזו עוסקת בחסד ובנתינה, מעבר לסיפור הספציפי תהלה, ובוודאי לא בתהילה של עצמי״.
The post אמנות, אמונה ואימון: ״תהלה״ של יפעת בצלאל במוזיאון תל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.
