חבקו דובים גדולים

את הקיר האחורי בגלריה רו־ארט מחפה טפט פרחוני. ראשי פרחים בוורוד וצהוב מרחפים על גביו כמו דגים אקזוטיים באקווריום ענק. מבט שני מגלה שבין הפרחים צומח גם שיער גוף ומעטר כרס עגלגלה. כך, בהגדלת ענק החולשת על החלל, ג׳יימס אנסוורת׳ מציג את נושא התערוכה, שבשאר חלקיה מהלכת דווקא בקטנות – בגודל A4 ובפורמט מגזיני.

הקיר האחורי הוא גם נקודת המגוז של סדרת עבודות, הערוכות בסדר מופתי בשני פסים מקבילים משני עברי החדר. מרחוק הן נראות כמעט זהות זו לזו והאחידות במידות ובצבעוניות והסדרתיות המובהקת מחייבות לגשת קרוב כדי לתהות על תוכנן. כל פס כזה מורכב משתי קומות של עבודות: בעליונה מוצגים קולאז׳ים של פרחים מודבקים על דפים שנתלשו ממגזין, חושפים טפח ומכסים טפחיים מגופם של גברים גדולי גוף, המישירים מבט למצלמה; בתחתונה מופיעים רישומי אינטרפרטציות של אנסוורת׳ לאותם דפים ולאותן תנוחות. הרישום בקווי מתאר בלבד מציג סצנות מיניות בסגנון ריאליסטי, מפורש ובוטה, כמו קורא תיגר על ההסתרה וה״הלבשה״ של אותם גופים בקולאז׳ים מעל, שעוטרו במגזרות פרחים ופירות.

״בחלק הצבעוני של דפי המגזין אני מצניע את הממד הפורנוגרפי של המקור – אברי מין, פוזות חושפניות וארוטיקה גלויה. ברישום אני עוקב אחר אותה תמונה ומותיר אותה גלויה, אבל אני מכניס בה שינויים לפי ראות עיניי״, אנסוורת׳ מסביר בראיון ערב פתיחת התערוכה ״דובים עליזים״. ראות עיניו כוללת מניפולציות לעתים רומנטיות, לעתים אלימות או גרוטסקיות, רוויות הומור אך גם כאב – פיזי ורגשי.

בתערוכת היחיד הרביעית שלו בגלריה רו־ארט התל אביבית, שאצרה לאה אביר, אנסוורת׳ מפנה את מבטו הנוקב – ועימו את מבטם של הצופים בתערוכה – אל קבוצת אוכלוסייה נידחת ומודרת, של גברים הומוסקסואלים שמנים. כשהוא עושה זאת, הוא מציג אותם באור חדש, או שמא נכון יותר לומר באורות חדשים: רומנטי ומתרפק מצד אחד (על הקיר הימני של הגלריה), ודמוני ומרושע, ספק מרתיע ספק מושך אל הצד האלים והאפל, מצד שני (על הקיר השמאלי).

מקור העבודות במגזין פורנוגרפי Bulk Male משנות ה־90, הוא גם מוקד לגעגועים שחש אנסוורת׳. געגוע למגזין הפרינט שהולך ונעלם מן העולם (המיוצג גם בפריסת הדפים הלינארית, כמו בסדר דפדוף) ואולי גם געגוע לנעורים, לפנטזיות ולתגליות המיניות המסעירות שהביאו עימם. אם נשקול את תפקידו של המגזין בתרבות האנדרגראונד – מעבר לסיפוק הנאה ועניין אישי, כחלק מבניית זהות, נטיעת תחושת שייכות אצל חבריהן הפזורים של קבוצות אוכלוסייה שונות – הרי שאפשר לראותו כמעין ״חפץ מעבר״, לא רק בין נעורים לבגרות אלא אף בין הפרטי לציבורי.

״אני מכניס לכאן את העניין שלי בתעשיית הפרינט. עם המעבר לאינטרנט הלכו לאיבוד לא רק התחושה של הנייר והאינטימיות, גם החיפוש בין המגזינים בחנות והגילוי של אלה שאני אוהב – כמו שהיה גם בחנויות תקליטים. ברור שהתהליך של היעלמות הפרינט הופך אותו לנדיר יותר, יקר ערך״, הוא אומר, ״אבל המצע של דפי מגזין הוא לכאורה מצע זול, נייר משומש״. 

כותרת התערוכה ״דובים עליזים״ היא מקבילה עברית נאה ל־Girth and Mirth – כינוי שלקחה לעצמה קטגוריה של גברים כבדי גוף בקהילה ההומוסקסואלית, בשנות ה־70 בסן פרנסיסקו ולאחר מכן ברחבי ארצות הברית ובמקומות נוספים בעולם. בבחירתו לטפל בדימוי הגוף הגברי־ההומואי והשמן, אנסוורת׳ פותח לדיון תחומי טאבו מרובדים: היחס למראה גוף – ובאופן ספציפי לשמנים – בחברה שמקדשת חיטוב ומראה גוף המציית לאסתטיקה אחידה. הוא חוצה את הקווים כשואל מה אסור יותר – להיות חריג במבנה הגוף או חריג בנטייה המינית? ומה מקומם של גברים שמנים ודוביים בהיררכיה הפנימית של החברה ההומוסקסואלית?

״אני מתבונן על הגישה של החברה לנשיות וגבריות, למידות גוף ולסגנונות שונים של משיכה מינית. כמו שיש סטיגמות על התנהגות או מראה או צורת דיבור הומואית, יש גם כל מיני קבוצות מאופיינות ויש אופנות שמשפיעות על מה מקובל יותר ופחות, כמו בכל חברה״, הוא אומר. ואולי הוא מעיד בתערוכה שאין הבדל רב בין המעגל הפנימי לחיצוני – בין תת התרבות ותרבות הנגד לתרבות האם (אב) הכפייתית של אסתטיקת העולם המערבי.

הבחירות החומריות שהוא עושה יוצרות סתירה פנימית פיזית בחלל: תצוגה ״רזה״ של הקולאז׳ים הקטנים ברדי־מייד ועבודות הרישום, מול מושאיו המדושנים, המקושטים בקיטשיות שופעת. ואולי הוא רומז כך על עמדות ורגשות סותרים, על טווח רחב של מבוכות, מציצנות והסתרות, שצופיו מתחבטים בהן לא פחות מקהל הפורנו המקורי.

אנסוורת׳, יליד ליברפול בן 38 (ואיש רזה יחסית למושאי התערוכה), משתמש באנדרסטייטמנט ובהומור אנגלי כדי להטיח אמיתות ותמונות לא נוחות בפני צופיו. לשאלה מה מושך אותו לעסוק בנושא הוא אומר שזו פשוט אחת מאהבותיו, ובאופן טבעי המשיכה האישית הפכה לחלק מהאמנות שלו.

ההדבקה של מגזרות נייר על דפי כרומו שפורקו ממגזין נראית כחיקוי אירוני של עשייה ילדותית, משחקים של בנות אפילו. אך השימוש בפרחים ופירות גזורים כאמצעי הסתרה לאברי מין ותנוחות פורנוגרפיות הוא גם אצבע בעינה של החברה. הבחירה באובייקטים שבאופן מילולי משמשים כינויי גנאי להומואים (״fruit״, ״pansies״), כמו מעצים ומדגיש דווקא את הנוכחות המינית שלהם, ואת החרדה החברתית מפני גילויים של מיניות ותשוקה.

לדבריו, יש בעבודות הללו רומנטיקה ורוך: ״אני משתמש בפרחים כדי לשנות את הקריאה של הדימוי, להפוך את הגוף שבדרך כלל אינו מקובל כיפה ונחשק למתקתק וקישוטי״. הפרחים העומדים בשיא פריחתם, הפירות בבשלות יתר עומדים להתפקע, מזכירים את אמנות הוואניטס, שהקפידה לכלול את זיכרון המוות והזמניות של הנאות החיים והיופי. הצילומים במקור מאוד דומים זה לזה, וההקבלה נוצרה במכוון, אומר אנסוורת׳: ״החלוקה לשני הצדדים היא הבסיס לשני ספרי אמן שאני עובד עליהם – כהמשך לסדרת העבודות הזו. האחד ייקרא Fat Guys are the Worst והשני Fat Guys Are the Best״.

על שולחן במרכז החלל הוא מציג ספרות רקע ורפרנס, שמקנים לתערוכה ממד כמו־מחקרי. וכמו הקירות המקבילים גם השולחן חצוי לשניים ובצידו האחד מופיעה ״ספרות רקע״ – פרסומים ומאמרים הסוקרים את תת־הז׳אנר של קוויר פורנו ואהבת הגוף הגדול; ואילו על גבי חציו השני מופיעות עבודות־עבר וספרי אמן של אנסוורת׳ עצמו, לצד סקיצות של שני הספרים החדשים. קטלוג התערוכה המונח בצד מעוצב כמגזין קטן, נוסטלגי ופתייני.

The post חבקו דובים גדולים appeared first on מגזין פורטפוליו.