השנה: 1952. פקיד בכיר יושב מאחורי שולחן עמוס ניירת. הוא לובש חליפה, מרכיב משקפיים עגולים ומציץ בשעון כיס. אל דלפק הקבלה במשרדו מגיעה משלחת אמהות שמבקשות להפוך שלולית ביוב למגרש משחקים בעבור ילדיהן; אחת מהן נושאת פעוט על הגב. הפקיד מתנער מהבקשה והנשים נשלחות מאגף עירייה אחד למשנהו. בכל תחנה משיבים הפקידים את פניהן ריקם.
בסצינת הפתיחה של הסרט איקירו מעמת יוצר הקולנוע אקירה קורסאווה בין שתי קבוצות: מצד אחד יושבים פקידים אטומים, שיכולים לקבל החלטות משמעותיות אבל מסתפקים בבירוקרטיה טכנית וחד גונית, ומהצד האחר מתרוצצות אמהות שמנסות לקדם פתרון יצירתי לתועלת הציבור, אך אין בכוחן להשפיע על המציאות. רק אירוע אישי דרמטי יגרום לאותו פקיד לחצות את הקווים ולהירתם להקמת מגרש המשחקים.
לפני 65 שנים, כשיצא הסרט לאקרנים, עשייה יצירתית וקבלת החלטות במגזר הציבורי נראו כמו שני תחומים שלא יפגשו לעולם, אולם התפיסה הזו הולכת ומשתנה. אמנות חזותית, אדריכלות, עיצוב, אופנה, קולנוע ואופני יצירה נוספים – שנחשבו בעבר לתוספת נעימה אך לא הכרחית לחיי היום־יום – נכללים כיום תחת ההגדרה של תעשיות יצירתיות (creative industries): תעשיות שבסיסן ביצירתיות, במיומנות ובכישרון של יחידים, ושיש להן פוטנציאל ליצור משרות ולקדם את הכלכלה, על ידי יצירתם והפצתם של נכסים רוחניים. תחומים אלו, שהיו עד לא מזמן בגדר מותרות או שעשועים, נתפסים כיום ככאלה שיכולים להשתלב, לתרום, לחזק ולמנף את התעשייה המסורתית, את מערכת החינוך, את השירות ציבורי ותחומים נוספים.
אירופה, שבה הסקטור היצירתי תורם לתל״ג יותר מהתעשיות המסורתיות, מובילה את המגמה הזו ומקדמת מגוון תכניות לעידוד יזמות יצירתית ככלי מרכזי למלחמה באבטלה של צעירי היבשת. אולם, בעוד שבאירופה התעשיות היצירתיות מהוות פלח מוגדר שזוכה להכרה ככח שמניע את הכלכלה, בישראל הן אינן מקבלות את תשומת הלב הראויה בקרב קובעי המדיניות.
יצירתיות, יזמות, שינוי
כדי לשנות את תמונת המצב הזו ולקדם את התעשיות היצירתיות בישראל בהיבט החינוכי, המדיני והכלכלי, מובילים במרכז החדשנות של שנקר את פרויקט CLEVER (ראשי תיבות של Creative Leadership & Entrepreneurship – Visionary Education Roadmap), שנתמך על ידי האיחוד האירופי. נשיאת שנקר, יולי תמיר, אומרת שמטרתה העיקרית של התוכנית היא לגרום למקבלות ולמקבלי החלטות בדרג המדיני להבין את הפוטנציאל שטמון בתעשיות היצירתיות. ״גם אני לא הכרתי את התחום עד שלא נכנסתי אליו״, היא מספרת, ״אבל היום אני מבינה שתעשיות יצירתיות הן הרבה יותר מ־nice to have. אם גם הם יבינו את זה זאת תהיה הצלחה״.
בשנקר שואפים להשפיע גם על תוכנית הלימודים האקדמית בישראל, באמצעות הטמעה וחיזוק של ערכים כמו יזמות, יצירתיות ושינוי. תמי ורשבסקי, מנהלת המרכז לחדשנות Act Shenkar שמוביל את הפרויקט, מספרת: ״אחד התנאים לקבלת המימון מהאיחוד האירופי הוא ליצור שינוי ברמה המדינית; לא די שהפרויקט ישפיע על הנעשה במוסד אחד בלבד, ולכן חברנו לשותפים נוספים באקדמיה הישראלית: בצלאל, מכללת הדסה, המכללה למנהל ומכללת ספיר. כל אחד מהמוסדות שלח נציגות ונציגים מצוות ההוראה שלו, שמחויבים לתווך את התכנים גם לעמיתיהם, ולהציע כיצד להטמיע את העקרונות הללו בתכנית הלימודים של המוסד שממנו הם באים. כל מוסד עובד בהתאם לסדר היום שלו״.
במסגרת הפרויקט בן ארבע השנים, המשתתפים מישראל ובהם גם משרד הכלכלה, קרן הון סיכון JVP וארגון להב נפגשים גם עם משתתפים מאירופה: המרכז לעיצוב אינטראקטיבי בקופנהגן (CIID), אוניברסיטת בריגטון מבריטניה, ביה״ס למנהל עסקים באסטוניה, האקדמיה לאמנות באיסלנד ובית הספר למנהיגות יצירתית מהולנד. באמצע נובמבר נפגשו כולם בגמר ה־Creative Business Cup בקופנהגן.
אנחנו מחנכים אנשים לעבודות שלא קיימות. ישנם כישורים שנלמדים היום ואינם רלוונטיים לעתיד; הצעירים של היום יצטרכו להחליף הרבה עבודות במהלך חייהם, ולכן צריך ללמד אותם כישורי יזמות. אנחנו צריכים לשנות את צורת החשיבה של מורים, ולעודד יצירתיות והעזה״
בקופנהגן על המים
ה־Creative Business Cup הוא אירוע שנתי שמתרחש בדנמרק, ומטרתו לסייע ליזמיות ויזמים מהתעשיה היצירתית לחזק את כישוריהם ולהפגיש בינם לבין משקיעים פוטנציאליים. על שפת האגם בקופנהגן נערך בחודש שעבר כנס שבו התקיימו הרצאות, ובית העיריה המהודר אירח תחרות על תואר היזם היצירתי הטוב בעולם (ראו בהמשך הכתבה). אחד המושבים בכנס הוקדש לסמינר CLEVER, והפגיש את משתתפי התוכנית ונציגים ממשרד הכלכלה והאוצר עם בעלי תפקידים מאירופה, במטרה ללמוד על הצעדים שנעשים בעולם לשילוב התעשיות היצירתיות במערכות היזמות והחדשנות.
״חדשנות יצירתית תישאר נישה כל עוד היא לא תתרום לנושאים שעל סדר היום המדיני״, אומר למשתתפים רגנר סיל (Ragner Sill) מבית הספר למנהל עסקים באסטוניה. ״הדרך היחידה להפוך אותה למשמעותית היא להטמיע אותה בקנה מידה פוליטי ולאומי בתחומים כמו חינוך, בריאות, איכות סביבה, תכנון אורבני ויחסים מדיניים״. כריסטיאן בייסון (Christian Bason), ראש המרכז לעיצוב בדנמרק, סבור שהדרך היחידה לקדם מדיניות של עיצוב היא לבצע כמה שיותר נסיונות, ללמוד מהם ולהתוות מתוכם מדיניות.
ינסן כריסטיאנסן (Jensen Christiansen), נציג האיחוד האירופי בסמינר, מעיד שלמרות שהאיחוד תומך בתוכניות ליזמות יצירתית בעיקר ממניעים כלכליים, השינוי הנדרש הוא בראש ובראשונה במערכת החינוך: ״אנחנו מחנכים אנשים לעבודות שלא קיימות״, הוא אומר, ״ישנם כישורים שנלמדים היום ואינם רלוונטיים לעתיד; הצעירים של היום יצטרכו להחליף הרבה עבודות במהלך חייהם, ולכן צריך ללמד אותם כישורי יזמות, שחשובים בעולם העסקי כמו גם במגזר הציבורי. מערכת בתי הספר מרגילה את התלמידים למלא אחר רצונות המורה במקום להתרכז בחשיבה מחוץ לקופסה, ביצירתיות ובלקיחת סיכונים; צריך ללמד את הילדים להיכשל והכרחי לאפשר להם לקחת סיכונים. כאן החינוך שלנו נכשל; אנחנו צריכים לשנות את צורת החשיבה של מורים ולעודד יצירתיות והעזה״.
לעמדתו של כריסטיאנסן יש תומכים בקרב המשתתפים. פרופסור משה קן, ראש החוג לתקשורת צילומית במכללת הדסה, שנמנה על חברי המשלחת הישראלית, מסכים שיש צורך לשנות את שיטת הלימוד הפרונטלית של מורה מול תלמידים. הוא מספר על מודל אלטרנטיבי שאליו נחשפו חברי המשלחת בביקור שערכו יום קודם לכן במכון לעיצוב אינטראקטיבי בקופנהגן: ״ב־CIID מתקיימת תוכנית לימודים אקסקלוסיבית שנמשכת שנה. לא מקבלים בה ציונים או תעודה ומה שחשוב זו העשיה של הסטודנטים. אני חושב שזה מודל הרבה יותר מוצלח מזה שקיים אצלנו. בעבר אנשים הלכו בעקבות העיסוק של הוריהם, וידעו שילדיהם ילכו באותה הדרך, אבל העולם השתנה ומחובתנו לתת לסטודנטים כלים ליצירתיות ויוזמה; כשלומדים ממבחן למבחן כמעט בלתי אפשרי לעשות את זה כי לא נותר מקום להתנסות, ליצור ולהיכשל – חוויות הכרחיות בתהליך הלמידה״.
השינוי מתחיל מהראש
אורחות נוספות שמשתתפות בכנס מטעם CLEVER הן המעצבת התעשייתית ודיקן האקדמיה לאמנות באיסלנד, סיגרו בירגיסדוטיר (Sigrun Birgisdottir), והאדריכלית טינה גונרסדוטיר (Tinna Gunnarsdottir) שמלמדת בה. בירגיסדוטיר וגונרסדוטיר מנחות את הצוות הישראלי בפיתוח תוכנית לימודים שתצא מגבולות האקדמיה ותקדם יוזמות ושיתופי פעולה עם גופים חיצוניים: ״היות והאקדמיה באיסלנד קטנה, המודל הזה הכרחי בעבורנו״, הן אומרות; ״האקדמיה אצלנו לא יכולה להרשות לעצמה להיות טהרנית״. במהלך ביקורם של הנציגים הישראלים בריקייויק בחורף האחרון, הן הציגו בפניהם את תוכנית הלימודים האיסלנדית.
שירה לפידות, ראשת הלימודים המעשיים במחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר, מספרת שהתרשמה עמוקות מהתוכנית משום שהיא ״מעוצבת ומובנית, כל מהלך מוביל למהלך הבא אחריו באופן מתוכנן, ועדיין היא משאירה המון מקום ליצירתיות. זאת בניגוד לתוכניות הלימודים בישראל שכפופות להמון תכתיבים מלמעלה״.
בירגיסדוטיר וגונרסדוטיר מהנהנות בהסכמה: ״התרשמנו שלנו יש יותר חופש ביחס לישראלים. הם מתחילים את החשיבה מתוך המגבלות שהמערכת מטילה עליהם, יש אצלם יותר אילוצים, המסגרת נוקשה יותר״. לעמדה הזאת שותף גם קן, שחושב ששינוי של ממש בתוכנית הלימודים באקדמיה הישראלית לא יתאפשר ללא שינוי משמעותי בדרגים הגבוהים: ״המועצה להשכלה גבוהה היא גוף מאוד ריכוזי שלא מאפשר למי שפועל בשטח לשנות כרצונו. כמו בארגון צבאי, הכל מוכתב מלמעלה ומונע מאגו ומשיקולים פוליטיים״. בתשובה לשאלה האם הוא צופה שזה ישתנה בעתיד, עונה קן: ״כמו שקרה עם המאבק של הסופרג׳יסטיות זה יקרה בסוף, אבל יקח 100 שנים. אמנם אני לא אזכה לראות את זה, אבל כמו כל מי שנמצא כאן, לא הייתי עוסק בחינוך אם לא הייתי מאמין ביכולת לשנות.״
יהודית גואטה, ראשת התחום המעשי בחוג לתקשורת צילומית במכללת הדסה, אומרת: ״אני חוששת שהדור שלי הוא הדור האחרון שאכפת לו. יש הרבה עבודה לעשות וצריך כוח כדי לשנות, והיום אנשים לא מוכנים להשקיע ומוותרים מראש. כדי שבאמת יתחולל שינוי זה צריך לקרות מראש הפירמידה. יולי תמיר היא אישה חזקה והיא לוקחת את הנושא הזה מאוד ברצינות, אולי היא תצליח להוביל שינוי״.
Creative Business Cup
למעלה מ־50 נציגות ונציגים של מדינות שונות הגיעו כדי להתמודד בגמר ה־Creative Business Cup. את ישראל יצגה רננה קרבס – בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר (2011) – שפיתחה צבענים לטקסטיל המבוססים על אצות, והגיעה לשלב הסופי בתחרות לצד חמישה יזמים נוספים.
קרבס עלתה על הבמה והעבירה פרזנטציה סוחפת. הקהל לא נותר אדיש ובעודנו מדברות ניגשו לברך אותה ישראלים נרגשים ועמיתים לתחרות. היא מספרת שגדלה במשפחה שעסקה בחקלאות ולכן הטבע ועולם הצומח תמיד היו קרובים לליבה. בפרויקט הגמר שלה בשנקר, שזכה לפרסום נרחב, היא הצמיחה טחב על בגדים. אחרי הלימודים מצאה עבודה כמעצבת אופנה ראשית בחברה מובילה בגרמניה. היא עבדה קשה, התקדמה במהירות וחיה מציאות שזמן קצר קודם לכן נראתה לה כמו חלום רחוק, ״אבל אחרי כמה זמן נפקחו לי העיניים״, היא אומרת. ״ראיתי את העבדות המודרנית שהתעשיה הזו מייצרת ואת בזבוז המשאבים – זו תעשייה שהזיהום שהיא מייצרת שני רק לתעשיית הנפט״.
קרבס עזבה את עולם האופנה והחלה לימודי תואר שני בעיצוב בר קיימא באוניברסיטה לאמנות ואופנה בברלין (ESMOD). במסגרת הלימודים היא המשיכה לחקור את תחום האצות כדי לתעל אותן לתעשיית הטקסטיל, ולייצר בד שהצבע שלו לא יזיק לעור כפי שעושים בדים רגילים. המחקר הביא להקמת חברה בשם Algalife שמבוססת בישראל ומייצרת צבענים מאצות לטקסטיל. מענק שבו זכתה מטעם המאיץ העסקי של שנקר הושקע כולו בפיתוח ואיפשר לחברה להמריא. האימון והכלים לפיתוח העסק שנלוו למענק סייעו לה להוציא לפועל את החזון שלה: ״לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי מבחינה מקצועית בלי החינוך שקיבלתי בשנקר״, היא אומרת, ״לעבוד מאוד קשה, לא לעשות לעצמך הנחות ולא לוותר. עד היום זאת הגישה שלי״.
The post תחשבו CLEVER: התעשיות היצירתיות הן הקטר החדש של המשק appeared first on מגזין פורטפוליו.
