נמרוד ותמרה יושבים מול מסך ומחליפים ביניהם פרצופים. ״משהו קרה לנו, אבא״, אומר נמרוד כשמשהו נתקע, ותומר (אבא תומי) לוקח את המשפט המקרי הזה והולך איתו הלאה, לבדוק מה קרה לנו, לא רק בשיבוש הרגעי שחל במשחק הדיגיטלי, אלא בחיים בכלל.
בתערוכת היחיד החדשה שלו בגלריה שלוש תומר ספיר מנכס לו את מלוא מרחב הגלריה ומציג מיצב שמתפשט בין הקומות והחדרים, וממלא אותו בחומרים מהבית – שלו ושל אוצר התערוכה, בן זוגו אבי לובין. למרות שמככבים בה ילדיהם התאומים, נמרוד ותמרה, ספיר מסביר שאין לטעות פה בחשיפת יתר, יש בתערוכה פערים בין האמיתי לבדוי והוא מטשטש בכוונה את ההבחנה בין הביוגרפי לפיקטיבי, ובין האישי לסימבולי.
ניהול התערוכה כאירוע ״משפחתי״ היה בו זמנית מוכר ודומה לתהליכי עבודה שספיר ולובין מורגלים בהם, אך גם שונה בתכלית, כיוון שהפעם המבט מופנה פנימה אל תוך הבית. ״אנחנו 20 שנה ביחד, הילדים שלנו עלו השנה לכיתה א׳ ושנינו השנה בני 40, כך שזו תקופה שיש בה ציון דרך, התחלות וגם מבט לאחור לדברים שכבר עשינו״, מתאר ספיר את התנאים שהיוו רקע טבעי להתבוננות עצמית ובחינה של הגבולות בין מה ששייך לתחום הפרטי למה שנמצא שם בחוץ.
מעבר לכך, התערוכה מעלה לדיון רמות שונות של סימביוזה – בין בני זוג, בין הורים לילדים, בין תאומים שנולדו יחד וחיים בבית של אבא אוצר ואבא אמן. ״היה לי חשוב שאבי יאצור כי זה מעין משק אוטרקי ויש סירקולציה בבית, גם בקשר בין החיים לאמנות. תוך כדי עבודה עלו שאלות למשל על החשיפה של הילדים, אלה דילמות מאוד קשות וזה היה מאוד חשוב שאבי גם אוצר וגם בן זוג. אני מאוד סומך על המוסר והאתיקה שלו, אנחנו מבינים אחד את השני לעומק ועובדים הרבה מאוד יחד״.
ויש הפרדה מתי נגמרת העבודה ומתחילים חיי הבית או שהכל זורם?
״זה משהו מתמשך, זה פשוט חלק מהחיים״.
ספיר, בעל תואר שני באמנות בהצטיינות מבצלאל, זכה בפרסים ומענקים רבים, ומרבה להציג במוזיאונים ובתערוכות בארץ ובחו״ל. הוא מזוהה בעיקר בעבודות מחקריות וממושכות, וביצירות המחקות באופן מלאכותי תהליכים טבעיים של רבייה אורגנית, התגלמות ובקיעה של חיים חדשים, כמו גם עיסוק במוות. אך מה שהתחיל בחיקוי ויצירת טבע מדומה, ובשאלות של קיטלוג ומיון, עבר עם הזמן להתמקד בנוכחות האנושית.
״התערוכה הזו שונה במובנים רבים מכל מה שהצגתי בעבר״, הוא אומר ומספר שלפני כשנתיים הוא סבל מהיפרדות רשתית העין, והיה מרותק זמן רב לבית ומוגבל בתנועה. ״כמעט חצי שנה הייתי צריך לשכב על הספה בתנוחה מסוימת. התסכול שבחוסר היכולת לעשות הרבה דברים עם הילדים, שהיו אז קטנים יותר, הוליד כל מיני רעיונות ומשחקים שאפשר לשחק בלי לזוז״, הוא מתאר. משם, כאמור, משיבוש רגעי שאירע במשחק ״מסקרייד״ של החלפת פרצופים בין אחד לשני, מגיעה כותרת התערוכה. ״המשחק נתקע ורואים בעבודה איך הם קוראים לעזרה אבל גם מתעקשים ומחכים לפתור את זה״. על פני המסך נראים פני הבן והבת מתחלפים לרגע, נמתחים ומתעוותים ו״חוזרים לעצמם״.
אבל לא רק הילדים, גם הם, ההורים, מרגישים ש״משהו קרה לנו״, כפי שמעיד לובין: ״המשפט הזה, משהו קרה לנו אבא, מתייחס גם לחיפוש אחרי דמות אב. מישהו גדול, מישהו שיודע, איזה כוח-על, שלמעשה כולנו רוצים״.
ההורות היא ללא ספק אחד התהליכים המשמעותיים והמטלטלים ביותר בחיים. החל מרגע הלידה הדרמטי ועבור בכל שלבי הגדילה והצרכים המשתנים, היחסים הנרקמים ״ובמקרה של תאומים הכול מועצם״, אומר ספיר. ההתבוננות שלו בילדיו נעשית במקביל להתבוננות של הילדים בו ובאבי, האב השני שלהם. באחת מעבודות הווידיאו הם יושבים מולו, סקרנים ומודאגים מעט, ושואלים שאלות בעוד שהוא ״שובר את התבנית״ – על כל הסימבוליות שבכך – בסרטון שבו הוא מחלץ פסל יצוק של דיוקן עצמי – מסיכת מוות. בתערוכה מוצגים מספר דיוקנאות כאלה, והילדים היו שותפים לחלק מתהליכי העבודה.
בעוד שהילדים מופיעים בתערוכה בעיקר בסרטי הווידאו ונראים כל העת בתנועה, בקול ובנוכחות ״חיה״, הרי שדיוקנאותיהם של לובין וספיר מופיעים ברחבי הגלריה בפסלים יצוקים בגבס, נוכחות לבנה, כמעט נטמעת בקיר, מסיכות המוות שלהם המוצגות זו מול זו מזכירות במשהו ראשי איילים, שלל ציד. ובעוד קולם של הילדים ודמויותיהם ״גונבים את ההצגה״, משתלטים על החלל כמו שילדים יודעים להשתלט על חיי המשפחה והבית, האבות לעומתם נראים כמי שמחפשים את הצבע הנכון, את גוון קולם ופניהם, בכל רגע מחדש. 
אתה חושב שהעיסוק במשפחה משמעותי יותר בגלל שאתם שני גברים?
״אני לא חושב שיש דבר כזה משפחה רגילה. כאמן אני מתעסק במה שאני נמצא בו וזו המשפחה שלנו: אנחנו שני אבות והם תאומים. מה זה אומר לגדל עכשיו, בעולם הזה, אישה לעתיד וגבר לעתיד, וזה קורה במקביל. התערוכה עוסקת הרבה בתאומות, יש בה הרבה דיפטיכים – למשל צמח הפסיפלורה שמתקן אחד מספק מים לשני צמחים בו זמנית. זה שאנחנו שני אבות אולי מחזק משהו בדיבור על האבא, כמו הבחירה לשים את מסיכות המוות שלנו זו מול זו״.
למה מסיכות מוות?
״המוות הוא דבר שמעסיק אותי מגיל מאוד צעיר ומופיע בצורה כזו או אחרת גם בעבודות מוקדמות שלי. זה לא הפסיק להעסיק אותי כשנולדו הילדים וזו נוכחות משמעותית בתערוכה. זו לא תערוכה קלה״, הוא מוסיף. ״גם נושא האימה מעסיק אותי תמיד, אבל יש משהו בתהליך הזה – שלד פלסטיק שמגיע בדואר ואנחנו מרכיבים אותו כמו שיעור אנטומיה והם רואים איך השכבות נבנות לאט לאט – עבורם החשיפה של המנגנון והשיתוף בשלבים הוא משהו שמפרק את האימה״.
בכניסה לגלריה מוצב מעין ״מחנה״ מאולתר, כמו שבונים במשחקי ילדים בבית משמיכה וכיסאות. אלא שכאן לקח ספיר את חיתולי הבד מתקופת הינקות של ילדיו והפך אותם למעין שמיכת טלאים שתפורה בחוט זהב. ״וחלק מהטקסטיל הזה שנוצר פוגש חלקי שלד של אדם בוגר״. 
יש משהו מאוד קוטבי בין הראייה שלך בתערוכה את הילדות כמקור חיים לעומת הבגרות והעיסוק במוות.
״זה נכון, אני חושב שיש משהו מעניין בשנה הזו – שהיא נקודת ציון בחיים שלנו ושלהם״.
משבר גיל 40?
״לא נראה לי אבל כן מתחילים איזושהי דרך ויש לנו כבר כברת דרך אחרינו. ויש משהו בפער הזה, שבין תפיסת המציאות שלהם והקריאה החרדה הזו לאבא, לבין היכולת לתת מענה, לקיים את האבא האופטימלי – זה תמיד נועד לכשלון, אף אחד לא יכול לעמוד במודל הזה״.
The post אבא, אבא, ילד, ילדה: תומר ספיר בגלריה שלוש appeared first on מגזין פורטפוליו.
