מערות, מקווי מים, הרים מתמוססים ונופים פנטסטיים בצבעי זרחן וגלידה מופיעים בציורים שמוצגים בתערוכת היחיד של מתן בן־טולילה, ״בת קול״, שתיפתח ביום חמישי 11.1 בגלריה נגא בתל אביב. ״העולמות הפנטסטיים עמוסי הצבע, המרקמים והדמויות, שפניהן ועיניהן נסתרות מהצופה, מחייבים דיוק שכל סטייה ממנו עלולה להרחיק את הציור ממשמעותו״, כותבת גיל כהן בטקסט התערוכה.
״כמו עיניהן הנסתרות של הדמויות, הציורים מבקשים לומר שרב הנסתר על הגלוי. הדיסאוריינטציה מבקשת מאתנו לסמוך על הסדר האחר המצוי בה, להקשיב לבת קול ולתת לה להנחות אותנו. אין קירות וגג, אין מבנה להצילנו, והדברים הקרובים ביותר לעוגן הם עפיפון, שלט או פיסת גדר. הצבעים הלא טבעיים והמתוקים לא מציעים לי נחמה; הם מעוררים אי נוחות ומאזכרים חומצות ותרכובות מאכלות חיים. הדמויות המופיעות לא שייכות למערות ולנופים הפרושים: איך הן הגיעו לשם, האם הן נטושות בעולם שללא סדר וגריד ידועים מראש הרשה לעצמו לגדול בממדיו, להתפרש ולהשתלט על המרחב הציורי״.
Yuval:
הי מתן, בוקר טוב. מה שלומך?
Matan:
בוקר טוב! מצויין, נרגש מהתערוכה אבל אחלה
Yuval:
זה לא ״אבל״… זה נרגש ולכן אחלה!
Matan:
לגמרי
Yuval:
יפה. אם אני מבין נכון, בציורים שתציג בתערוכה שינית קצת מהאופן שבו אתה מצייר, פחות תכנון מראש. נכון?
Matan:
נכון. בניגוד לשנים שעברו מאז התואר השני, שבהן ציירתי עבודות ממושכות לאחר עבודה עם גריד ותכנון מראש, כאן יצאתי לחוויה אחרת בתכלית, כשנקודת הפתיחה היתה להניח בד גדול על הרצפה, לשפוך עליו כתם נוזלי של צבע מדולל, וללכת מהסטודיו. כשחזרתי אחרי יום או יומיים התגלה לעיניי כתם שרירותי, והגבתי אליו בלי לדעת לאן הדברים הולכים
Yuval:
מה גרם לשינוי?
Matan:
הרגשתי שאני כבר לא מתרגש מהתהליך שהכרתי, פחות מדי הפתעות ומעט מדי סקרנות וחשק
Yuval:
אז שפכת כתם צבע, חזרת לסטודיו, ואז מה?
Matan:
נוצר מעין מקום, מופשט לחלוטין, אבל כשהפכתי את הבד לכיוונים השונים, והתחלתי לצייר, היה מרתק לחשוב איזה מין מקום זה, וללכת בעקבות המוזרות של הכתם. וכך, התחילו לצאת מערות, מקווי מים, הרים מתמוססים, והרגשתי שאני פוסע לראשונה במרחב שהוא שלי, אך במקביל גם זר לי לגמרי
Yuval:
כלומר קודם כל הגיעו המקומות? כי באותה מידה גם יכלו לצאת אנשים ולא מקומות
Matan:
האינסטינקט הראשוני שלי היה להתייחס אל הכתמים כאל מקום: משהו בפורמטים הגדולים יחסית שבהם אני מצייר, גורם לי להתייחס לבד הציור כמו מרחב עם גודל, עומק, תוואי שטח דינמי. הדמויות האנושיות הגיעו הרבה אחרי, וגם – לא תמיד הגיעו. היו עבודות שבהן הנוכחות האנושית נותרת מרומזת, אך חסרה
Yuval:
ואלו שכן הגיעו, אתה יודע מי הן?
Matan:
בטח. ברבים מהציורים אני עצמי מופיע, די לראשונה, אולי חוץ מדיוקן עצמי אחד או שניים שהצגתי בעבר. השנה, וזה עדיין לא מובן לי לגמרי ואני לגמרי סבבה עם זה, מצאתי את עצמי מצייר את עצמי שוב ושוב, כשאני מהלך בעולם שיצרתי, ומבצע בו כל מיני פעולות. ויחד איתי בסדרת הציורים הנוכחית ציירתי חבר טוב שלי, אדם שחיי חיים לא קונבנציונליים (ללא בית קבוע, הרבה נשים, הרבה תשוקות לא מרוסנות) ושסיים את חייו בגיל צעיר בתאונת דרכים. הוא ואני מהלכים יחד במרחבים של הציור
Yuval:
עכשיו אני רגע מסתכל שוב על הציורים. מחפש אותך בהם, מנסה לראות אם אני מצליח לזהות מי אתה ומי הוא…
Matan:
נכון, ישנן עבודות כמו בציור שעל ההזמנה לתערוכה שנקרא ״עימות מס׳ 2״ שבהן הדמויות שלנו ממש מתחברות, וקשה להבדיל מהי יד ומהי רגל, ומה של מי
Yuval:
אז אם לחזור לתהליך, ואני מניח שבגלריה יהיה יותר פשוט לראות, כל הציורים נוצרו בסטודיו בתהליך ידני עם הצבע ששפכת וציירת? כי יש כמה ציורים שבמבט שני נראים כאילו הם מרפררים לעידן הדיגיטלי
Matan:
כמעט כל העבודות התהוו כך, למרות שנראה לי שהרפרנס לעולם הדיגיטלי יותר קשור לצבעים שאני משתמש בהם, לזה אתה מתכוון? למלאכותיות? להגזמה?
Yuval:
גם, כמובן, וגם לניגוד בחלק הציורים בין הצורות חסרות הצורה המוגדרת, א־מורפיות, לבין הצורות עם הקווים הישרים שלפעמים נראות כאילו הן ״מודבקות״ בפוטושופ על הציור.
ועוד משהו: יש בתוצאה משהו שמרפרר לטכנולוגיה שמאפשרת הכול, למין עידן כזה שהכול מותר בו, שהכול בסדר, שאיכשהו הכול עובד ביחד, גם דברים שלכאורה לא מתאימים אחד לשני, צורות לא קשורות, צבעים שלכאורה לא הולכים ביחד. מין אסתטיקה מוגזמת או מלאכותית, כמו שציינת. אני חושב שזה גם מה שמשך אותי בהתחלה וגרם לי לרצות לדבר איתך
Matan:
כן, אני מסכים לגמרי שזאת רוח הדברים. עם כל מה שעבר על הציור ב־100 השנים האחרונות, פתאום יש חופש לעשות הכלאות, לעיתים אפילו גסות או צורמות, ומשהו מהותי מזה מחלחל מהטכנולוגיה הזמינה לסטודיו. ובאופן אישי, זה מדגדג לי נקודה שכנראה תמיד עניינה אותי, אבל לא תמיד מצאה לה מקום: ליצור הפרעות, קפיצות בראייה, ובכל זאת ליצור משהו שיש בו הגיון או יופי
Yuval:
אז בהקשר הזה, ומעבר להחלטה להיות הפעם יותר ספונטניים – איפה אתה רואה בתערוכה הנוכחית המשך לעבודות קודמות שלך? ואולי תגיד גם כמה מילים על עצמך לטובת מי שלא מכיר
Matan:
התערוכה הנוכחית היא המשך לעבודות הקודמות במובן שהמרכיבים דומים: הנופים המופשטים, ההתרחשויות הציוריות ועוד, אבל היא שונה במובן שדברים נפתחים הרבה יותר, ואולי ההגדרה המדוייקת היא שאני מתבטא בה הרבה יותר בחופשיות.
וכמה מילים על עצמי – במקור מקיבוץ דתי (קבוצת יבנה), סיימתי את לימודיי בתוכנית התואר השני בבצלאל ב־2010 ומאז עובד בסטודיו בירושלים. נשוי+4 ילדים ובמקביל לעבודה בסטודיו גם מרכז את מגמת האמנות בתיכון לאמנויות בירושלים. זה על קצה המזלג
Yuval:
ואפרופו דברים נפתחים הרבה יותר, נדמה לי שמה שהכי מסקרן אותי אחרי שאני מסתכל על הציורים זה מה יקרה שם עוד רגע. לאן הם הולכים, אם הוא ימשיך לצוף באותו מקום, אם הצבע ימשיך לזרום. למרות שאלו ציורים (ולא צילומים, ולא וידאו) יש בהם המון תנועה
Matan:
יופי, זו היתה הכוונה. להכניס גם אותך כצופה למצב של תנועה. וגם למצב של ציפייה דרוכה
Yuval:
מבחינתי הצלחת. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
Matan:
הכי חשוב לי להזמין לראות את הציורים בעיניים, לחוש אותם על הבשר. יש מרחק ענק בין הדימוי במחשב ובין הגודל, הצבע, התנועה של הציורים במציאות.
זו בקשתי הצנועה לעולם :)
The post ״ליצור הפרעות ובכל זאת גם משהו שיש בו הגיון או יופי״: בת הקול של מתן בן־טולילה appeared first on מגזין פורטפוליו.
