בתערוכה ״דיוקן חלקי: פרגמנטציה של זהות״ המוצגת בבית האמנים בירושלים (עד 27.1), הציבה האוצרת סמדר שפי ארבעה גופי עבודות: של אסף שחם, מיכל היימן, ירון לפיד וארם גרשוני, המציגים דיוקנאות חלקיים וחסרים, איש איש בדרכו. אך לא מדובר בתערוכה קבוצתית, אלא במגש של יחידים. שפי בחרה לייחד לכל אמן חלל משלו וכך יצרה פרגמנטציה, שמהדהדת מכותרת התערוכה אל המבנה שלה בפועל.
בית האמנים שוכן במבנה היסטורי, מעין וילה עירונית שנבנתה בסגנון ערבי מקומי בתחילת המאה ה־20, ושימשה במקור (יחד עם הבית השכן) את האקדמיה בצלאל ואת משפחתו של מייסדה, בוריס שץ. בקומה השנייה נשמר המבנה הביתי של חדרים המסודרים סביב מבואה, המעבר אליהם אחד מתוך השני ופתחיהם ניצבים כשורה של קשתות מקבילות. הצופים בתערוכה עוברים מחלל לחלל, כמו מתערוכת יחיד אחת לאחרת. במפתיע, דווקא הניתוק הזה מדגיש את הדיאלוג הפנימי בין גופי העבודות, השונים מאוד זה מזה.
ירון לפיד, המתגורר בלונדון, משתמש בצילומים של אחרים, שמצא וניכס לעצמו. חלקם נמצאו בירושלים והיו שייכים ככל הנראה לחנות צילום שנסגרה, ואחרים נמצאו באנגליה והם מציגים מציאות, תקופה וסגנון חיים שנראים זרים בירושלים. במקבץ הראשון, הירושלמי, לפיד עושה שימוש כחומר גלם לעבודות וידאו שבהן הדמויות נותרות נסתרות ומוצגות בחלקים בלבד. מקבץ הצילומים האנגלי, לעומת זאת, מוצג בתמונות מודפסות, כאילו נלקחו מהאלבום הפרטי, שבכל אחת מהן לפיד בוחר להשחיר חלקים שונים בפסים שחורים עבים המטשטשים את זהות המצולמים, או מוחקים חלק מהתמונה ומותירים בה פערים. לעתים אלה פנים או עיניים, לעתים אלה חלקי גוף.
הפס השחור נראה כתוספת גאומטרית בקומפוזיציה אך בה בעת מעלה אסוציאציה למסמכים מצונזרים ואף לכרזות של סרטי פורנו. לפיד מצטרף לשורה ארוכה של אמנים ״מספרי סיפורים״, המשתמשים בחומר שמצאו כדי לבדות ממנו קווי עלילה אפשריים, בפרקטיקה של השלכה או הרחקת עדות.
לפיד הוא בוגר המחלקה לצילום בבצלאל ולימודי MFA בגולדסמית׳ קולג׳ בלונדון. בעבודתו ניכרת ההנאה שהוא מפיק מטיפול בתשלילים של סרטי הצילום שמצא. התמונות המצולמות בהם הן רדי־מייד אך המניפולציה שהוא עושה בהן מעבירה אותן לתחום תוכן אחר ומעמידה את הצופים בעמדת מציצנות חקרנית וסקרנית, שאינה באה על סיפוקה.
על מרכז החלל חולשת עבודה בשם ״הכפילה״, ובה דמות אישה המוצגת פעמיים, במרחקים שונים, מופיעה בהדפס־טפט ענק ומגורען, בגווני ספיה אדמדמים. היא נראית כאילו יצאה מספרי וירג׳יניה וולף או אגתה כריסטי, האנגליות שלה תואמת את הנוף ורוחה שורה על התערוכה כולה. היא מקבלת את פני הנכנסים ונראית למרחוק.
בנקודה מסויימת, כאשר הצופה ניצב במרכז החלל המקביל, בין עבודותיו של אסף שחם, הוא יכול לשלוח מבט לכל עבר ולראות אחת העבודות של כל אחד מהאמנים. המבטים הצולבים הללו, שניכר שחושבו במדוייק (והעבודות שנראות בהם נבחרו בכוונה רבה) משמשים כנקודת המיקוד של התערוכה כולה. ״התערוכה מהווה חלל רעיוני, לא פחות מאשר פיזי, להנכחת קו התפר שבין התפרקות הדיוקן לבין הניסיון – הספק מהוסס, ספק נואש – לאחוז במהות, בגרעין הפנימי של נוכחות״, כותבת שפי. ״התערוכה בוחנת את המתח התמידי בין הכרה בכך שזהויות הן תצרף של חלקים חופפים, מתנגשים, מתחברים ומתרחקים, לבין הכמיהה שלנו להאמין שאנו מכירים אחרים או לפחות את עצמנו״.
שחם למד במנשר ובלימודי המשך בליסבון ובלוס אנג׳לס. בתערוכה מוצגים דיוקנאות חתוכים ומשולבים זה בזה, שנלקחו מהפרויקט השאפתני ״אנשי המאה העשרים״ של הצלם הגרמני אוגוסט זנדר. זנדר תיעד את החברה הגרמנית ערב מלחמת העולם השנייה, וערך אותם בחלוקה לפי מקצועות ומעמדות. שחם חוזר אל ספרו של זנדר ויוצר מדיוקנאותיהם של מספר אמנים דיוקן אחד, משולב וחסר כאחד. למעשה הוא מותיר את מרבית האנשים נטולי פנים, קורע אותם מהקשרם ויוצר חיתוכים כמעט אלימים בנייר. התוצאה משדרת ריקנות ותלישות – הנכונה הן למקור והן לתוצר.
עבודותיה של מיכל היימן כמו מגשרות בין גישותיהם של שחם ושל לפיד. גם פיזית הן מוצבות בחלל המחבר בין שניהם. היימן מנכסת לעצמה ומכניסה את עצמה לעבודותיהם של אמנים שונים, ומתכתבת עימם מתוך תחושת תימהון ותהייה תמידית. הפס השחור, המצנזר, שנראה בעבודותיו של לפיד מופיע אצלה בעבודה ״דיאן?״, החוקרת צילום של דיאן ארבוס. הידיים המסתירות, שאצל לפיד הופיעו בהקרנת הווידאו, מופיעות כאן בדיוקן עצמי ״מיכל בוכה״ שבו היא מליטה את פניה בידיה.
החיתוך של שחם מהדהד בדיוקן אישה של פיירו דלה פרנצ׳סקה, שבו היימן יוצרת מניפולציה ספק מסתירה ספק קורעת את קו העיניים. תחת פני המדונה מהמאה ה־15 מופיע הכיתוב ״מה את חושבת?״, טקסט שהוא אחד מסימני ההיכר הידועים של עבודותיה (מתוך הסדרה ״מאה ומיליון נשים חושבות״).
לעומת ריבוי העבודות בחדרים האחרים, הבחירה להציג רק שני דיוקנאות עצמיים של ארם גרשוני משלימה את התערוכה באקורד סיום מרשים. גרשוני מוצג בחלל האחרון בשרשרת. בהקשר הקבוצתי של התערוכה הוא נתפס כצייר בין צלמים, בהקשר הרעיוני של הדיוקן אלו הן שתי עבודות חידתיות: באחת הוא נראה מגבו ובאחרת הוא מצוייר בעיניים עצומות. הציור הפיגורטיבי־וירטואוזי מעלה שאלות על פערי תפיסה בין העין ליד ובין הצילום לציור. ציורי הדיוקנאות עצמם (שניהם מוכרים והוצגו בעבר בהקשרים שונים) מעוררים קושי ואי נוחות בצופה. גם אם ברור שגרשוני אינו מצייר מהתבוננות, העובדה שהדיוקן אינו מישיר מבט מבלבלת. שפי מסבירה זאת כמבוכה הנוצרת כשאנו צופים ברגע פרטי של אדם אחר – אולי זו הפגיעות שבעיניים העצומות או ההסתגרות שבהפניית הגב, שאינה מותירה פתח לקרבה. את הבדידות הסגפנית מדגישה התליה של שתי העבודות לבדן בחדר.
איזה עונג ואיזו שבת
רגעים פרטיים למכביר מרכיבים את תערוכת היחיד של מורן אסרף, ״עונג שבת״, המוצגת במסגרת סדרת נדבך של בית האמנים בירושלים, בה אמן מזמין (ואוצר) אמן צעיר בתערוכת יחיד ראשונה. לדברי רותי צדקא, מנהלת בית האמנים, ב־25 שנותיה של הסדרה עד כה הציגו במסגרתה כ־140 אמנים, ביניהם שמות ידועים כמו יהודית סספורטס ואלי פטל, לדוגמה.
אסרף היא בוגרת טרייה של ביה״ס לאמנות תרבות וחברה במכללת ספיר. התערוכה שאצר ליאב מזרחי מתבססת על עבודת הגמר שהציגה בספיר בקיץ האחרון, אך מתרחקת ממנה לעומק חדש. החומרים של אסרף הם ביוגרפיים וחושפניים, למרות שהיא מנסה לשמור את הסערה מתחת לפני השטח: מפה זהובה על שולחן השבת עשויה מבד המתכת של ציפוי כריות סקוץ׳ לניקוי כלים. באותן כריות היא מחפה את הפאנלים בחלל התערוכה – כפראפרזה על המושג השחוק ״עושה פאנלים״.
לדבריה, בבית שממנו היא באה הביטוי לא היה מוגזם. היא מעמתת את הציפייה לשבת, לעונג ולמנוחה, עם העבודה הקשה, המשפילה אפילו, שהיא מנת חלקן של הנשים המכינות את הבית לשבת. השבת היא רק מקום אחד שבו מתקיימת סתירה פנימית, בעולם רחוק ממושלם.
בשיח גלריה שהתקיים בשבוע שעבר בתערוכה היא מספרת איך האווירה המפוייסת של ערב שבת סביב שולחן ערוך הייתה מתחלפת באלימות שניצתה באחת, איך כילדה ניסתה ליישב את המתח בין העבודה הקשה של בישולים, ניקיונות וסידורים מתישים, לבין המנוחה המדוברת; בין הקולות הכעוסים לבין התפילות ומזמורי השבת.
הידיים בצילומים הן ידי אמה העמלות, לשות, בוחשות, מנקות, ממרקות, מזדקנות, קמלות, לקראת שבת. בתמונה שהיא מביאה מהאלבום המשפחתי נראית אמה צעירה, ערב חתונתה ״תמימה, עוד לא יודעת כלום״, היא מתארת אותה. המבט שלה מדלג בין עצמה לבין האם, מבט ביקורתי וכאוב. הקול בעבודת סאונד הוא קולה שלה, דורכת על זכוכיות מתנפצות ושואלת שאלות שאינן זוכות למענה.
אסרף הגיעה לעיסוק באמנות במקרה ומצאה בו דרך ביטוי שהיא הולכת ומשכללת. היא מעידה על עצמה שילדותה ונעוריה היו רצופים התעללויות ופגיעות, אך כעת היא אישה חזקה, פמיניסטית מזרחית בהכרה, הנלחמת על מקומה בחברה ובעולם האמנות – עולמה החדש. הדילמה בין הביתי והמוכר לבין המקום האחר שהיא יוצרת לעצמה, היא הדלק המניע את החיפוש שלה.
The post מי שמביט בי מאחור: דיוקן חלקי בבית האמנים בירושלים appeared first on מגזין פורטפוליו.
