טבע לא דומם

כשענבל הופמן הוזמנה ליצור אסמבלז׳ מיוחד למקום למוזיאון ינקו דאדא בעין הוד, היא יצאה ללקט את מרכיבי המיצב שלה בחנויות טמבור ומקס-20 הסמוכות למקום מגוריה. את המיצב יורד במעלית יצרה מחפצים יומיומיים, פשוטים ואף עלובים, כמו ספוגיות לשטיפת כלים, פומפות לפתיחת סתימות, חוטים ובלונים. התוצאה היא מעין צמח לא טבעי, המטפס על הקירות והתקרה בפיר המעלית והמדרגות של המוזיאון.

למרות המיקום המינורי ולא מתבלט, נראה שהעבודה, שאצרה ניצן שובל, מצליחה ללכוד לא רק את הדמיון והעין של הצופים אלא גם את רוח תנועת הדאדא, שלכבוד 100 שנה לכינונה מוצגת התערוכה (אוצרת ראשית רעיה זומר טל). שם העבודה הוא מחווה לעבודה איקונית מ-1912, ״עירום יורד במדרגות״ של מרסל דושן, מספר שנים לפני היות הדאדא.

התערוכה נפתחה בתחילת מרץ, במקביל לפתיחתן של שתי תערוכות נוספות שבהן מציגה הופמן. בתערוכה הקבוצתית ״כאילו אין מקום״, שאוצר ניר הרמט במקום לאמנות בקריית המלאכה, בתל אביב, היא מציגה את ״חומר אפל", פסל-מיצב של גזיבו לבן, שבתוכו, כעין קורצת, מבהיקה בריכה שחורה. ואילו בתערוכה ״ביות״, שאצרה הגר בריל בגלריה אלפרד בתל אביב, היא מציגה שתי עבודות.

בשלושת המקרים מדובר בעבודות מיוחדות למקום (site specific), אשר חלקן צמחו והתגלגלו מתערוכות קודמות שהציגה בשנתיים האחרונות. ״הכל סייט ספסיפיק והממדים מאוד גדולים ואת מה שהצגתי אני צריכה תמיד לפרק ולבנות מחדש״.

היה קשה לעבוד על שלוש תערוכות במקביל?

״את הכול סיימתי מבעוד מועד״, היא אומרת, כמי שמורגלת בעבודה מול דדליין נוקשה, ומגיעה אליו רגועה. ״זה היתרון של תערוכה קבוצתית, וגם של הסטודיו הקטן בחניה, מתחת לבית. מכיוון שאין בו מקום, הכול הוצב בחללי התערוכה ברגע שהתאפשר״, היא אומרת.

כשאת מציגה במספר מקומות בו זמנית – זו נוכחות משמעותית.

״אני מקווה. זו התפתחות של התערוכות שהצגתי בשנים האחרונות בגלריה העירונית ברחובות ובגלריה P8, אבל הן קיבלו מעט מאוד חשיפה ועכשיו – משנה מקום משנה מזל – אני רואה את ההתלהבות של האנשים והבנתי שעשיתי דבר טוב. בתל אביב מוצגות שלוש עבודות שאני מאוד גאה בהן. העבודה במקום לאמנות למשל, ממוקמת כל-כך טוב בחלל שנראה כאילו נועדה לשם. הגזיבו יושב בקצה החדר בתוך החלל גבה-התקרה, ומשהו במיקום ובחלל מושך אל העיגול השחור הזה, המעבר של הכמה מטרים, לתוך בריכה שיש בה תנועה וקורים בה דברים״, הופמן מתארת.

במרבית עבודותיה יש אלמנט של צמיחה והתפתחות כמו-טבעית. בתערוכות העבר ״מותו של גמד הגינה״ ו״מיטת זרע״, היא שילבה צמחייה חיה, שהתפתחה במהלך התערוכה. העבודה בינקו דאדא בעלת אופי חומרי ומלאכותי יותר, אך נראית גם היא כמעין צמח מטפס.

״בתערוכות הקודמות שלי היו צמחים וזרעים שהשתגעו, מבנים מורכבים, והעבודה עם הצמחים הייתה מאוד קשה. כעת עייפתי מצמחייה וחיפשתי דברים חדשים. הכול התחיל בזכות יוזמה של שופרא – רשת חנויות הנעליים – שהזמינו אותי לעשות מיצבי חלון. שם הייתה לי הזדמנות לניסוי כלים עם צינורות השקיה ורדי מייד. אבל כשחושבים על כך, המשותף הוא שבכל המקרים מדובר בעבודה מובלת קו״.

הופמן החלה את דרכה האמנותית כמאיירת, לאחר לימודים במחלקה לעיצוב תקשורת חזותית בבצלאל. נקודת המפנה הראשונה הובילה אותה לעיסוק באופנה ועיצוב תעשייתי, ולאחר מכן מצאה את ביטויה באמנות. בחמש השנים האחרונות היא מציגה בתערוכות יחיד וקבוצתיות ומנסחת קו פעולה מזוהה ועקבי, שבו היא משתכללת ומרחיבה את תחומי העניין ודרכי הביטוי שלה.

כשאת מדברת על ״עבודה מובלת קו״ את חוזרת לנקודת המוצא של החינוך הגרפי שלך?

״אני קוראת לזה רישום למאותגרים. אני מתה לרשום, אבל יש לי חרדת הדף הלבן ושם אני אבודה. גם כמאיירת עבדתי תמיד בעיבודי מחשב. בעבודה בתלת ממד ובחלל אני חוזרת לקו מכיוונים לא צפויים.

״כשהזמינו אותי להקים אסמבלז׳ בינקו דאדא התחלתי לאסוף חומרים: בלונים וחוטים, פומפות וחומרי אריזה, חיתוכי לינולאום. כל הקשתות שמופיעות בעבודה הם וילונות גלילה ושטיחי אמבטיה, קיסמים, ספייסרים של ריצוף, צבעי הגאווה מסקוטש-כלים. מהם יצרתי מבנים משונים, שמאורגנים ברשת קורים המתאספת ומתפרסת, וכל אלה צומחים או נוזלים מהתקרה בזווית של 45 מעלות.

״כל פרט ופרט שם מתוכנן ברמת הגאומטריה המושלמת – זהו הסייט ספסיפיק המושלם, גם אם זה נראה כאילו רק הנחתי את זה לרגע במקום. העבודה על זה הייתה הזויה וכל-כך ממושמעת לארכיטקטורה של המקום. אני מושפעת מהאמנית האמריקנית שרה זי (sarah zhe, שייצגה את ארה״ב בביאנלה בוונציה 2013). היא בונה איים קטנים של התרחשות ואז מחברת אותם לחלל. כמובן שהבחירות שלי נעשות על פי החומרים שלי אבל בעקבות ההיכרות עם עבודתה גיליתי אפשרויות חדשות״.

העבודות המוצגות בתל אביב שונות במהותן, אך ההגדרה ״איים של התרחשויות״, הולמת מאוד. הגזיבו במקום לאמנות מציג בעצם דבר והיפוכו – סוג של הזמנה רומנטית שהופכת למלכודת מוות.

״הוא היה בעברו קטע סיום של תערוכה שמדברת על גן והמשמעויות שהוא מקפל בתוכו. על היחס שלנו בני האנוש אל הגן, ואיך אנחנו משתקפים במחזור חייו – בחיוניות, בצמיחה, בקמילה, בהתחדשות. כאן, כהמשך של אותו קו מחשבה, רציתי להציג את הדברים הסופיים, המסתיימים", אומרת הופמן.

״פירקתי את זה לשלושה מרכיבים והצגתי אותם על דרך השלילה: הגזיבו, שבמקום ליהנות מגן פתוח נלכד בחדר סגור; הבריכה – שהופכת ממקום של מים חיים ופכפוך לסוג של מבוע שחור ואפל, ששואב אותך ומאיים; והצמחייה – שכאן יש את ההיפך ממנה – הפטריה הלבנה. הרקב והאנטי-צבע, הטפיליות והצמיחה שאחרי. פטריות שייכות למפרקים, הן מופיעות היכן שיש מוות – ההפך מזר פרחים״.

בגלריה אלפרד העבודות מתמקדות בשלב הקמילה של הגן: ״התערוכה נקראת ביות, אך היא עוסקת במאכלס הנעדר – שאריות של חיים בסביבות ביתיות. אני מציגה שם שתי עבודות, האחת היא ׳סככת הגנן׳, שבה נראים כלי העבודה, מה שמאפשר צמיחה מצד אחד, אך מתחבר גם למה שקורה באופן ספונטני לאחר שהגנן עזב את המקום, כאילו הכלים ממשיכים לצמוח. זה מדבר גם על המתח הזה – בין הטבע שהוא הכוח המכריע לבינינו – שמנסים למשטר אותו, לשלוט בו. באמצע העבודה יש ציר אופקי – בחלק התחתון הכלים ובחלק העליון הצמיחה הפרועה.

״העבודה השנייה היא ׳מסיבת גן׳, מה קורה לגן אחרי שהוא קמל, אחרי שעזבנו והותרנו שאריות מחיינו ומפעילותנו. זו עבודה שהוצגה בעבר כשהייתה ירוקה וחיה. אז היא דיברה על מדשאות ועכשיו כשהיא קמלה היא מדברת על חרכי המרצפת, על הצמח העיקש הנטפל ולא מרפה״.

תסבירי את הבחירה במוזיאון ינקו דאדא, להציב את העבודה דווקא במעברים, על פיר המעלית והמדרגות?

״לעבודה יש נוכחות טפילית-משהו, היא לא ממש צנועה או נחבאת אל הכלים, אבל התכונה של מיפוי המקום וחיבור של התכונות האדריכליות הייחודיות שלו משכה אותי, לאו דווקא שטחי התצוגה הרשמיים. במקום לראות קיר ולתלות תמונה במרכזו, דווקא לעקוב אחר המבנה, לראות את החלון ואיך האור נופל בזווית על הקיר״.

זוהי המהות של סייט ספסיפיק.

״זו גם המהות של הדאדא. וזה מעודד לחשוב שאפשר להרים אינסטליישן, שבסופו של דבר עולה לי 250 שקל ועוקף את הצורך של השגת קרנות ותמיכות וכניסה של אמן לחובות לכל פרויקט״.

אז את אומרת שהדאדא חי ובועט?

״אני חושבת שהדאדא כופר בכול. בזמנו זה נבע מתוך הדחף האנטי מלחמתי שלהם – וכיום זה מתבטא בעבודה כל-כך אבסורדית, בלתי-מתקבלת על הדעת, וגם כל כך ספציפית וחד פעמית – שהיא לוכדת את רוח המקום והמהות שלו, לצד הפיזיות של החלל״.

עשית עבודה יפה.

״היא דווקא פחות יפה מהעבודות האחרות, שאני מציגה במקביל. אמא שלי ראתה אותה ואמרה שאני זורקת את הקריירה שלי לזבל״.

היא באה מאסכולה אחרת?

״כל פעם שהיא אומרת לי משהו כזה אני מתמלאת חדווה״.