שבוע אופנת הגברים במילאנו לחורף 2018-19, שננעל אמש, שינה דבר מה משמעותי. במקום אופנת רטרו, כפי שהתרגלנו לקבל ממעצבים בשנים האחרונות (אם לוקחים בחשבון את סגנונות שנות ה־70 או ה־90 הפושים בכול), אפשר לומר שמעצבים פונים עתה אל מחוזות אקולוגיים יותר. במילים אחרות, העונה הבאה היא בסימן מיחזור, שניכר בכל רובד אפשרי, ובעיקר בכך שקולקציות רבות נראו כמו אוסף להיטים, שחלקם אף לא עבר עריכה מחודשת. תפיסת הגבריות שעלתה מהן ממוחזרת, הצלליות ממוחזרות ואף החומרים עצמם (וגם אלה שבחרו בהשראות אקזוטיות, נניח כמו בקולקציית בלאק גולד של דיזל, התוצאה הייתה יותר מקומית מאשר אקזוטית).
״הם נואשים למכור״ ציין בשיחה פרטית בהקשר הזה קניין אירופאי בכיר בנוגע לדוגמה לקולקציית החורף של פראדה, רומז למצבו הכלכלי של הבית. במרכזה של התצוגה שימוש חוזר בקו תיקי הניילון המיתולוגי של בית האופנה, שהוצג לראשונה ב־1984. כדי להצדיק את הופעתו המחודשת, זכה החומר המוכר לפרשנויות של אחרים, ובין היתר האדריכל רם קולהאוס. הניילון לא נותר רק בגבולות התיק, שבשנות ה־90 נעשה סמל למינימליזם פרקטי ונכון, אלא שהחומר החלקלק (והאיקוני?) שימש גם ליצירת מערכות לבוש, חלקן מסורבלות במופגן (ז׳קטים מרופדים), חלקן ספורטיביות יותר.
מיוצ׳ה פראדה, המעצבת הראשית, לא עצרה את המיחזור כאן. במהלך הקולקציה שולבו כמה ציטוטים נוספים מרגעי עבר של הבית, כמו דוגמת בננות או להבות קיטשיות־במודע, שמטרתן, כך נראה, להעלות מחדש בזיכרון את הרגעים שבהם האופנה הייתה באמת מסעירה.
יהיה הוגן למחזר את האמירה על פראדה גם על צמד המעצבים דין ודן קייטן, החתומים על המותג דיסקוורד. ייאמר לזכותם שהם עשו זאת בגדול: לעונה הבאה הם לא רק העלו באוב נושא שהם עצמם דנו בו בעבר, אלא בחרו אחד שגם האנושות כולה חזרה אליו פעם אחר פעם: בתפריט – המערב הפרוע. הקונספט השחוק סיפק לשניים הזדמנות פז לחזור לקלישאות של גברים במגפי בוקרים, כובעי בוקרים וחולצות משובצות. מיותר לציין שג׳ינסים, אחת מקטגוריות הליבה של המותג, היו ציר מרכזי: הם היו גזורים היטב, אבל גם חסרי מעוף.
דולצ׳ה וגבאנה, שניים מהמעצבים הקולניים ביותר במילייה המעצבים האיטלקיים, המשיכו עונה נוספת עם אותה נוסחה שאמורה להביא להם קהל צעיר יותר – דוגמנים שהם בנים של אושיות מפורסמות (או אושיות מפורסמות בעצמם) ועיצובים שנועדו להיות מלכודות אינסטגרם. כך, בארוק, רוקוקו, קופידון וסתם קיטש, כונסו יחדיו פעם נוספת כדי לחולל מקסימליזם שווה תיעוד ברשתות החברתיות. המעניין היה לא רק הניגוד המוחלט בין העומס האדיר ששלט בעיצובים לבין כמה מעט חדש יש לשניים לומר, אלא גם איך אפשר למתוח את האי־חדש הזה על פני 109 מערכות לבוש.
היו גם כאלה שהצליחו למחזר בחן מסוים. הקולקציה של פנדי לדוגמה, שהתקיימה על רקע אולם נחיתות של שדה תעופה (כולל כמובן מסוע עם מזוודות), חזרה אמנם לסמלי הבית ונגעה בהיקסמות העכשווית מלבוש מעמד ביניים מובהק (צ״ל נורמקור), אבל בחירה של חומרים יחודיים של יוקרה בוטה כמו פרוות מינק או שרלינג ומוטיבים גרפיים חריפים, שיוותה למתרחש איכות חד פעמית, שהיא אולי הדבר היחיד שיכול לגרום לאנשים באמת לרצות דבר מה אופנתי. אפקט דומה עוררה גם הקולקציה של ורסצ׳ה. גם בה שלט מיחזור מופגן, אבל היא עשתה זאת מזווית מקורית: היא פרשה פריטים ומוטיבים מקו עיצוב הפנים והבית של ורסצ׳ה והפכה אותם לאופנה. וכך בדי ריפוד נעשו למעילים, בזמן שדוגמת קפיטונז׳ של ספות קישטה תיקי יד.
כך או אחרת ניכר מסר חד בהיר: חרדה מהחדש. קל לנחש למה – בעידן כה מפוקח בניו מדיה, כל אמירה שחורגת מהצפוי היא מתכון לשיימינג או לבריחת לקוחות. ללכת על בטוח זו תמיד אופציה הגיונית, אבל היא מיד מעלה בעיה נוספת – אם משתמשים כבר במה שיש, מעצבים כבר לא יכולים להצדיק רכישה נוספת של עיצוביהם. וזו הסכנה האמתית לאופנה.
The post אל תגידו רטרו, תגידו למחזר: בעקבות שבוע אופנת הגברים במילאנו לחורף 2018-19 appeared first on מגזין פורטפוליו.
