התערוכה השנתית השלישית של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, שמוצגת במוזיאון יפו העתיקה, מזמינה את המבקרים להשתהות לרגע ולהתבונן בניסיון לחוות עומק רגשי וחיבור משמעותי דרך העיסוק של הסטודנטים באוביקט ממשי. היא כוללת עבודות שונות שנבחרו ונאספו משנות הלימוד השונות: אותיות ואיורים תלת־ממדיים, אריזות, פסלים, כלים, בגדים, צעצועים, כלי בישול, טקסטילים, ריצופים, דמויות מותג, בובות, ספרים, סבונים, פרלינים, תכשיטים, סרגלים, תיקים, כלי תספורת ועוד.
״לצד הגבולות המיטשטשים בין תחומי העיסוק המסורתיים של ענפי העיצוב השונים, המעניקים למעצב חופש לבחור בכלי או בחומר שאינם מארגז הכלים המידי לו, פונים הסטודנטים לעיסוק באוביקטים ובתלת־ממד ככלי הבעה טבעי בתקשורת חזותית״, כותבות אוצרות התערוכה, הילה שאלתיאלי ומיכל פאוזנר. ״הפעולה בתלת־ממד אינה באה להחליף את העשייה בדו־ממד או במסך: היא מבקשת להעשיר אותה ולהוסיף לה עומק״.
Yuval:
בוקר טוב, מה שלומכן?
Michal:
שלומנו טוב! אני מתרגלת מחדש לא לראות את הילה כל יום…
Yuval:
לא פשוט… תגידו, מאיפה הגיע הרעיון לעשות תערוכה שעוסקת בתלת־ממד בתחום התקשורת החזותית?
Hila:
נהיה מין מנהג לא כתוב כזה שאנחנו משוחחים במחלקה בתום הגשות פרויקטי הגמר על אלו מגמות אנחנו יכולים להצביע שבלטו בהגשות. כמו שלפני שנה יכולנו לסמן עיסוק משמעותי בענייני המקום הזה והשייכות אליו (עיסוק שעדיין ממשיך, אגב), השנה בלטה בהגשות הנוכחות של אוביקטים, של תלת־ממד, נוכחות של חפצים ממשיים. זה לא מובן מאליו במחלקה לתקשורת חזותית, שהביטויים המעשיים שלה יהיו בדרך כלל תוצרי דפוס שונים או תוצרי מסך למיניהם.
ואז חשבנו שיהיה מעניין להצביע על המגמה הזו, מפני שברור שהיא לא עניין אופנתי אלא משהו יותר עמוק
Yuval:
אז יש רעיון לתערוכה, שתיכן מתחילות לעבוד עליו ביחד?
Michal:
יש רעיון לתערוכה ואז נוצר שיח. הילה התקשרה אליי בוקר אחד ואמרה לי – יש לי רעיון לתערוכה, בואי נפגש. נפגשנו לקפה והתחלנו לדבר. כמובן שאחד הדברים הראשונים היה לבדוק את הגבולות של הדבר הזה ואת ההגדרה שלו. חיפשנו הגדרות שנוכל להתבסס עליהן ואחד הדברים היפים שנתקלנו בהם היה המשמעות המילונית של אוביקט – שמוגדר מעצם ההגדרה של אלו שחשים אותו
Hila:
התחלנו לחפור במשמעויות של אוביקט, בטשטוש הגבולות בין תחומי העיצוב, בקולו של דור שמחפש לגעת בתוצרים ממשיים ולהרגיש דרכם. והתחלנו לאסוף חומרים
Yuval:
איך התבצע תהליך האיסוף? אני מניח שהוצאתן איזשהו קול קורא ודיברתן עם סגל מרצים, אבל במקביל היה לכל אחת מכן בראש איזה פרויקט או שניים שחשבתן שמתאים לקונספט וחייב להיות בתערוכה
Michal:
ידענו מתוך ההכרות שלנו והנוכחות במחלקה שיש הרבה פרויקטים שמשלבים עיסוק בחומר, בתלת־ממד, בנוכחות פיזית בחלל. הופתענו לגלות כמה פרויקטים כאלו יש מעבר למה שאנחנו כבר מכירות
Hila:
בפרויקטי הגמר של השנה שעברה בלטו מספר פרויקטים שהתוצרים שלהם היו רק תלת־ממדיים כמו הפרויקטים של תום אברמוביץ׳, מתן קלבו (עיסוק בשאלות של גבריות), עדי גולדשטיין (אמריקה – אריזות קונספטואליות להמבורגרים) ואיורים תלת־ממדיים (פסלים) של מיכל רוט. חלקים מהפרויקטים הללו מוצגים עכשיו בתערוכה, אבל לא רק פרויקטי גמר: גם בקורסים נוספים חלה גמישות רבה בבחירת הפורמט הסופי
Michal:
אחד הפרויקטים הראשונים שעלו אצלי היה פרויקט הגמר של תום אברמוביץ׳ שבחר לעסוק בניסויים תלת־ממדיים שהם פרשנות לפואמה ״אלטסור״. לאורך תהליך העבודה עלו שאלות לגבי המדיום שבו יוצגו הניסויים כשלבסוף הוחלט להציג אותם כפי שהם ולא לשלב אותם בתוך פורמטים מזוהים יותר מתוך התחום. אליו מצטרפים פרויקטים נוספים כמו של מיכל רוט או עדי גולדשטיין, ופרויקטים נוספים מתוך קורסים של שנים ג׳-ד׳ כמו המעבדה הנהדרת של דן ריזינגר
Yuval:
מה ההסבר שלכן לעיסוק המוגבר של הסטודנטים בתלת־ממד?
Michal:
במהלך איסוף החומרים לתערוכה גילינו שהגבולות מיטשטשים ובמהלכים חסרי פחד סטודנטים מגדירים קונספט נטול פורמט, שנבחר בסופו של דבר ככלי הביטוי החזק ביותר למסר. לכן, אם עולה הצורך מתוך ההגדרה של הפרויקט לעסוק בחומר שאינו מארגז הכלים המיידי של הסטודנט, הוא מוצא את הדרך אליו. אני גם חושבת שגילינו שיש רצון להשאיר משהו במרחב הפיזי, איזה חותם, שלא הכל יעלם בתוך מסת המידע החזותי (והתוכני) שמקיף אותנו
Hila:
כן. כמו שכתבנו בטקסט האוצרות, זה דור שמתנהל בצורה מסיבית באופן וירטואלי, דרך מסכי מחשב וסמארטפון (גם מבחינה מקצועית וגם מבחינת יחסים אישיים וחברתיים). נוצר געגוע אנושי מוצדק לגעת, להרגיש ולתקשר דרך אובייקטים שיש להם נוכחות אמיתית.
ויש עוד נקודה משמעותית והיא תכני הלימוד שהסטודנטים פגשו עד השלב הזה. יש יותר ויותר קורסים שמפגישים את הסטודנטים עם תלת־ממד ויותר ויותר קורסים (בשנים מתקדמות ג׳ ו־ד׳) שמעודדים את הסטודנטים לאקספרימנטליות ולחיפוש אחר הפורמט המדוייק לתוצרים שלהם, כולל פורמטים מומצאים לגמרי, חד־פעמיים
Yuval:
אז יש מוצגים, ויש חלל, ועכשיו צריך לעשות תערוכה: מה אתן יכולות לספר על ההחלטות האוצרותיות של מה לשים ליד מה ועל ההחלטה לשים את האוביקטים על משטחים על הרצפה
Hila:
רק חצי תערוכה על משטחים נמוכים…
רצינו לאפשר שיטוט והתבוננות של 360 מעלות סביב האוביקטים, שיהיה אפשר להתכופף אליהם, להתקרב ולהתרחק
Michal:
לשמחתנו נוצר שיתוף פעולה עם לימור ועם מוזיאון יפו העתיקה, חלל שמעצם הוויתו מגדיר אינטימיות דרך השיטוט בו. אחד הדברים הראשונים שהגדרנו הוא שאין תלייה על הקירות ואין מסכים מיותרים. בזמן איסוף העבודות הגדרנו חמישה צירים נושאיים – בין עטיפה לאריזה, בין האדם למכונה, בין השימושי לקישוטי, בין הממשי לווירטואלי, בין דו לתלת־ממד. הצירים האלו היוו מוקדים שביניהם התחלנו לשבץ את העבודות.
החלוקה של העבודות נעשתה על פי התמות/הצירים: ישנם משטחים המאגדים תוצרים של קורס מסויים (כמו קורס מבוא לאריזה) וישנם משטחים שבוחנים פרשנויות שונות לנושא מסויים (כמו ההגדרה של ספר כאוביקט). הגבהים של המשטחים מייצרים מפגשים שונים בין המבקרים בתערוכה לאוביקטים. על המשטחים הגבוהים מוצגים אוביקטים שהקירבה אליהם משמעותית. באלו שמוצגים נמוך מבט העל הראשוני נמצא בעדיפות על המבט הקרוב
Hila:
וחשוב לציין שהיינו מאוד נוקשות בעניין הזה של לא להכניס לתערוכה שום תוצר שלא עונה על הבריף הקשוח של אוביקטים. הרבה עבודות שוות במיוחד נשארו לצערנו בחוץ השנה
Michal:
זה היה תהליך לא פשוט. התערוכה עוסקת בנושא אחד קטן מתוך עשייה רחבה ועשירה של המחלקה, שמסמן מגמה, אבל הוא לא מייצג את המחלקה בשלמותה
Yuval:
בהקשר הזה, מעניין אותי במיוחד מה לא נכנס… או במילים אחרות: איפה עובר הגבול בין אופן ביטוי חדש בתלת־ממד לסטודנטים במחלקה לתקשורת חזותית לבין עבודות תלת־ממד שיכולנו למצוא במחלקה גם לפני חמש או עשר שנים?
Hila:
זה לא שלא היה תלת־ממד לפני חמש או 10 שנים…
Yuval:
ברור
Hila:
זה עניין של הקף: הלגיטימציה לפנות לדיסציפלינות עיצוב שכנות, עולם שמטשטש גבולות של הגדרות, דיוק ושיוך של פורמט לפרויקט ספציפי – כל אלה לא היו ממש נוכחים לפני מספר שנים. המחלקה מעודדת אקספרימנטליות, ביטוי ושפה אישית וזה נוכח בתוצרים. לדוגמה, ספרים היו צריכים לעבור איזשהו סף שבאינטואיציה שלנו הפך אותם קודם כל לאוביקט ורק אחר כך הם ספר. ספרים, מורכבים ככל שיהיו, שנשארו קודם כל ספר ורק אחר כך אוביקט, לא נכנסו. וכואב הלב…
Michal:
התשובה המיידית היא בטכנולוגיות שנוספו (החשיפה להדפסות תלת־ממד, סריגה דיגיטלית) ובצורה שבה המחלקה מעודדת שיתופי פעולה עם בעלי מקצוע שונים, במחלקות נוספות בשנקר: זה נמצא בתוך המבנה של תוכנית הלימודים. ובהמשך למחשבה על ההיסטוריה של לימודי העיצוב בעשור האחרון – זה שהיה תלת־ממד לפני עשר שנים זה נכון, אבל האופי של הסטודנטים מאוד השתנה. הסטודנטים שלנו היום מגדירים תלת־ממד קודם כל בממד הדיגיטלי ורק אחר כך בממד הפיזי
Hila:
רציתי לציין שגם הקטלוג וגם כל האלמנטים מסביב בתערוכה זכו לטיפול של אוביקטים. אלו נגיעות שהיו משמעותיות בשבילנו והמבקר אולי לא יבחין בהן, אך הן חלק מהטוטליות שבה טיפנו בתערוכה הזו (ואני לפחות, לא בן־אדם טוטלי…)
Yuval:
אז אפרופו המבקר, הגענו לשאלת מיליון הדולר: למי מיועדת התערוכה ומה הדבר שהכי חשוב לכן שיקרה למבקר, שמה הוא יבין, ירגיש, יחווה?
Hila:
לתערוכה כמה רבדים כמו בהרבה תערוכות: יש את הרובד הפנים־תחומי, עיסוק של מעצבים ואוצרים בדיון פנימי בעל חשיבות גבוהה שמהווה גורם מקדם ומפתח. יש את הרובד של הקהל המתעניין שחווה ומקבל פיסות מתוך הדיון הפנימי, ויש את הקהל הרחב יותר שפוגש עיצוב, שחושק באוביקטים, שנהנה באופן אינטואיטיבי בלי להתעסק בשאלות של התחום. ככה אני מנסה לדוגמה לחוות אוכל ומוסיקה: רק לאהוב או לא לאהוב. לא רוצה להבין באוכל ומוסיקה, רק שיהיה לי טעים ונעים
Michal:
התערוכה יוצאת מהאקדמיה. הדיון שהתערוכה מבקשת לייצר הוא כזה שמיועד גם למעגל קרוב יותר של מעצבים וסטודנטים לעיצוב, שיכולים לדון בעתיד התחום, וגם לאנשים מחוץ לעולם העיצוב שמאפשר להם ליהנות מהאוביקטים בצורה אינטואטיבית יותר – אלו יכולים להיות הורים של הסטודנטים או בני נוער שמתעניינים בעיצוב. היה לנו חשוב שהדיון לא יהיה פנימי בלבד, ובמידה מסויימת אולי קצת לערער על סטיגמות שקיימות מבחוץ על התחום – תקשורת חזותית זה לא רק אפליקציות, אתרים, ספרים ומיתוג
Yuval:
יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
Michal:
קודם כל תודה 
וגם – בואו לבקר! התערוכה פתוחה במשך חודש ובימי רביעי בערב יתקיימו ערבי שיח על פי הצירים הקיימים בתערוכה. כל המידע באתר שנקר כמובן…
The post עמוק בתלת־ממד: התערוכה השנתית של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר appeared first on מגזין פורטפוליו.
