אין ספק ששנת 2017 האירה פנים לאדריכל דיוויד אדג׳יה, בריטי יליד טנזניה, בן לאב גנאי. הצעה לתכנון אנדרטת השואה בלונדון, שהגיש לתחרות במשותף עם האדריכל רון ארד, קטפה את המקום הראשון; המגזין טיים כלל אותו ברשימת 100 האנשים המשפיעים של השנה (האדריכל היחיד שצוין בה); הוא הוכתר בתואר האבירות סר, שמעניק בית המלוכה הבריטי לנתינים נבחרים; והמוזיאון הלאומי להיסטוריה ותרבות אפרו־אמריקניים (NMAAHC), שתכנן בוושינגטון ונחנך בספטמבר אשתקד, הוכרז בסוף ינואר האחרון כזוכה בפרס עיצוב השנה שמוענק מטעם מוזיאון העיצוב בלונדון לפרויקט אחד מוביל, ולפרויקטים מצטיינים נוספים, שמקדמים שינוי, מציגים פרקטיקות עיצוב חדשניות ולוכדים הלכי רוח אקטואליים בקטגוריות גרפיקה, ארכיטקטורה, דיגיטל, תחבורה ועיצוב מוצר.
הזכייה של המוזיאון הייתה כפולה, כשקטף את פרס הפרויקט המוביל, כמו גם את פרס הפרויקט המצטיין בקטגוריית הארכיטקטורה. בין נימוקי הבחירה הוגדר פרויקט המוזיאון כנקודת מפנה – ציון דרך שמגלם הגשמה של 100 שנות תכנון, דחייה והתנגדות פוליטית, ומהווה תזכורת לכך שעיצוב מאפשר שיח מגוון ויכול לאתגר שיח פוליטי. השופטים אף ציינו בדבריהם כי על רקע הדיון הצורמני על גזענות וזהות שמתנהל היום בארצות הברית, התכנון של אדג׳יה מייצג אופטימיות.
בין נימוקי הבחירה הוגדר המוזיאון כנקודת מפנה – ציון דרך שמגלם הגשמה של 100 שנות תכנון, דחייה והתנגדות פוליטית
הממד האופטימי, שחותר למיגור עוולות ולקידום זמנים טובים יותר, יוחס גם לתכנון אנדרטת השואה בלונדון, ואולי יש בכך כדי ללמד משהו על תפיסת החיים והאמירה החברתית־פוליטית של מי שמסתמן כאחד המובילים בסצנת אדריכלות המוזיאונים בארצות הברית (ולא רק). כך, עוד בטרם יבשה העט על הודעת זכייתו של אדג׳יה בפרס על תכנון המוזיאון בוושינגטון, נחנך בסוף השבוע מוזיאון ריגול (!) אינטראקטיבי שתכנן במנהטן, ניו יורק.
במהלך השנה הנוכחית צפויה להתחיל בניית המבנה החדש שתכנן למוזיאון הסטודיו בהארלם – מוזיאון שמוקדש לאמנות אפריקנית מהמאות ה־19 וה־20; ובסן אנטוניו, טקסס, הולך ונבנה מוזיאון חדש לאמנות עכשווית בתכנונו. לצד נפח עשייה משמעותי ופורה בזירת המוזיאונים, גוף הפרויקטים מבית משרדו ממשיך להציג מגוון תכנוני חובק עולם, שאינו פוסח גם על מחוזותינו: אדג׳יה הוא מי שהופקד על תכנון משכנה החדש של להקת בת שבע, שמיועד להיבנות במתחם התחנה המרכזית הישנה בתל אביב (בשיתוף עם משרד האדריכלים המקומי GAB – גולדשמידט, ארדיטי, בן נעים).
פירמידה הפוכה
הרעיון להקים מוזיאון לאומי להיסטוריה ותרבות אפרו־אמריקניים נודד שנים אחורה לעשור השני של המאה שעברה, אך הוא עבר לא מעט מהמורות והתחבטויות שונות, ובכלל זה על מיקומו המיועד, עד שנתקבלה החלטת הקונגרס על יציאה לדרך הביצוע. ב־2008 התקיימה סוף־סוף תחרות התכנון שבה זכה אדג׳יה, שהוביל את הפרויקט עם שיתוף פעולה של המשרדים האמריקנים Freelon Group ,Davis Brody Bond ו־SmithGroupJJR.
ב־16 החודשים שחלפו מאז פתיחתו ביקרו במוזיאון למעלה משלושה מיליון איש, לאחרונה הוחלט גם להנציחו על בול, ואת תחושתו של אדג׳יה לגבי ההצלחה העצומה לה זכה מיטיבים לנסח דברים שאמר בראיון שקוים עמו באתר המוזיאון, ״ההזדמנות לתרום משהו שחולל כל כך הרבה תהודה הוא חלומם של אדריכלים, ועדות לכוחו של חלל טעון רגשית בתכנים פוליטיים וחברתיים״.
אדג׳יה נחשב לאדריכל בעל חזון, שעבודתו שואבת ממציאות ההווה ומהקשרי עבר בעת ובעונה אחת, ומפליאה ליצור דרכים חדשות להציג רבדים תרבותיים ולשקף אותם בסביבה הבנויה. באותו ראיון באתר סיפר שהעבודה על המוזיאון הייתה לדידו הזדמנות לחשוף היסטוריה, ולהעביר את מסר התרומה של קהילה שבמארג החיים האמריקניים הייתה פעמים רבות בלתי נראית, כמעט שקופה. ״הסיפור האפרו־אמריקני קשור לאמפתיה של תרבויות, ומתייחס להבנה של אנשים מתרבות אחת את התרבות האחרת״.
העבודה על המוזיאון הייתה הזדמנות לחשוף היסטוריה, ולהעביר את מסר התרומה של קהילה שבמארג החיים האמריקניים הייתה פעמים רבות בלתי נראית, כמעט שקופה
המוזיאון ממוקם סמוך לאנדרטה של ג׳ורג׳ וושינגטון ב״מול״, השדרה המרכזית של הבירה האמריקנית שבה מרוכזים מבני ממשל, מוזיאונים חשובים ואנדרטאות היסטוריות. השטח שעליו נבנה משתרע על 29 אלף מ״ר, והיה פיסת הקרקע היחידה שנותרה פנויה בשדרה הנתפסת כחצר הקדמית של האומה. בתוך כך, לדברי אדג׳יה, כפי שצוטטו באתר המוזיאון, הנושא הראשון שעלה בתחילת השיח התכנוני היה כיצד מעצבים אתר מונומנטלי בסמיכות לאנדרטה רבת החשיבות של וושינגטון, כזה שיתרום ויוסיף לתכנית האב מהמשמעותיות בעולם של כלל סביבתו המכובדת. ואמנם, האתר שנרקם מגלם היטב את חתימת ידו של מי שנודע בשפת תכנון עשירה בפרטים ובחומרים, בחזיתות ייחודיות ובמשחקי נפחים: מעין פירמידה הפוכה ומדורגת כלפי מעלה, שמחופה בשבכות מתכת זהובות היוצקות עניין שונה בנוף השיש והאבן של השדרה.
ההשראה למבנה השכבתי נשאבה מעמודים תומכים מגולפים כדמויות עם כתר, אלמנטים אדריכליים מסורתיים של תרבות היורובה ממערב אפריקה, והשבכות המוזהבות שמצלות על שקיפות המעטפת מייצרות מראה עשיר וחם שגונו משתנה עם שעות היממה. עיצוב השבכות, כעין משרביות ״צפופות״, מהדהד דיגום מסורתי שנוצר ע״י חרשי ברזל אפרו־אמריקניים מהדרום, כשהאור החודר דרכן משרטט אותו גם בחללי הפנים. העמדת המבנה על השטח נעשתה כך שהוא מאפשר להשקיף היטב על האנדרטה של וושינגטון, והוא מכיל שלוש קומות תת־קרקעיות, קומת כניסה שקופה, שלוש קומות עליונות וקומת גג פתוחה שצופה לנוף הסביבה.
מרחב הפנים כולל חללי תצוגה גבוהי תקרה עם עמודי בטון המשווים מראה תעשייתי, אודיטוריום, מרכז חינוכי, אזור קפטריה, משרדים ואזורי מנוחה והרהור יצירתיים, דוגמת ספסלי אבן שתוחמים מפל מים הזורם מפתח כיפה עליונה לתוך בריכת שיקוף. הקומות התת־קרקעיות הוקצו לתצוגת תכנים היסטוריים שעניינם תקופות העבדות והשחרור, והקומות הגבוהות לתצוגת תכני תרבות עכשוויים, כמוסיקה, אמנות חזותית וספורט. התצוגות מאגדות כ־40 אלף פריטים במנעד מגוון ביותר – החל מבקתות עץ ואמצעי תחבורה, דרך פריטי ריהוט ולבוש, חפצי אמנות כפסלים וציורים, וכלה בחפצים ופריטים שונים נוספים.
חלק נכבד מהמוצגים הגיע מאנשים פרטיים כתיעוד אותנטי שמייצר חוויה רגשית, המתיישבת עם דברי אדג׳יה: ״המוזיאון הוא הרבה מעבר לבניין. זהו שיאן של 100 שנות מאבק להשגת צדק להיסטוריה המורכבת של אנשים שסיפוריהם עדיין לא סופרו, וזוהי אחריות עצומה״. לאדריכלות, אמר, אסור לפעול בוואקום והעוסקים בה צריכים ללמוד את כלל ההקשרים של ״החומר״ שהם עובדים עמו. ״אדריכלות היא שיח שמתקיים עם העולם סביבה, ולאדריכלות טובה צריך שיהיה ׳משהו׳ להוסיף לו. משהו חזק, מחייב ומרתק״.
The post אופטימיות זהירה: המוזיאון להיסטוריה ותרבות אפרו־אמריקניים בוושינגטון זכה בפרס עיצוב השנה appeared first on מגזין פורטפוליו.
