המפה היא דגם, היא תבנית נוף המולדת, היא מהדהדת מראות נוף, ריחות, טעמים וזיכרונות ומאחדת אידיאה סמלית וטריטוריה לחוויה של התקשרות אישית ולתחושות של שייכות. בתערוכה ״המפה – לקרוא בין הקווים״ יוצגו יחסי הגומלין בין נופי המולדת, מפת ישראל ויוצריה, כפי שהם באים לידי ביטוי בייצוגיה בתרבות ובאמנות. בין העבודות מיטב היצירות של אמנים ישראלים מכל הדורות, בהם מיכאל סגן־כהן, מיכה אולמן, דוד טרטקובר, ציבי גבע, גל ויינשטיין, אפרת נתן, דגנית ברסט, פריד אבו שקרה, זויה צ׳רקסקי, שריף ואכד, אריאן ליטמן ועוד.
המפות אומרות לנו איפה נמצא משהו ואיך אפשר להגיע אליו. על חשיבות המפה, ועל הדרך שבה היא טוענת לקיומם של דברים, מתווה את הזיקות וההקשרים המרחביים ביניהם, יעידו מטפורות שנקשרו בשמה: ״למַפּות״, ״לשים על המפה״, ״להסיר מהמפה״, ״מחוץ למפה״ ועוד. מטאפורות אלה מתייחסות למרחב המפה ולטריטוריה המיוצגת בה כאל שדה פעולה דינמי הנתון לשינויים תמידיים. ואכן, מפות – כמו מיתוסים – חדלות להיות רלוונטיות והופכות להיות פריטי עבר היסטוריים, כשהנרטיב שלהן אינו משרת עוד את החברה שעל פי צפניה הן שורטטו.
דוד טרטקובר (מימין) ואסתר כהן
בתיה דונר, אוצרת התערוכה: ״קשה לחמוק מסוגיות פוליטיות בתערוכה המציגה את מפת ישראל כנושאה. עם זאת, אפשר להתבונן ביצירות האמנות שבתערוכה מעבר לשורה של קלישאות, הנוטות לאתחל אצל הצופה מנגנון תגובה אוטומטי. אפשר לזהות מאחורי שכבה של דימויים וסמלים מוכרים, המשתכפלים ביצירות רבות, ייצוג של עולמות חווייתיים וערכים, שבכוחם לחצות מחלוקות ומגזרים פוליטיים ולהסיט אותם לרגע הצידה. בניסיון לחלץ ערכי יסוד מתוך הרעש הפוליטי ולעמוד על מושגים המחברים אדם לסביבת חייו, מוצג בתערוכה הקשר למקום במובנו כבית וכמולדת. קשר זה נחשף בשורה של מבטים פרשניים, באמצעות ייצוגים ויצירות של מפות, מטפורות ודימויי נוף ואדם״.
ברוח זו, עבודותיהם של אורי ריזמן, אברהם אופק ומיכה אולמן נוגעות בקשר הרגשי העמוק של אדם למקום, כשבחינת מושא השאיפה ומוקד הבעייתיות של הישראליות מאשר איתור של מקומיות ילידית. ביצירתה ״אוהל״ מנתקת אפרת נתן מהקרקע את האוהל החלוצי, אחד מסמליו המובהקים של נוף ההתיישבות הציונית המוקדמת, ומעקרת אותו מתפקידיו השימושיים כשהיא בוחרת לתלות אותו על הקיר כשריד מקודש (relic) לעבר הירואי.
זויה צ׳רקסקי
עבודתו של דוד טרטקובר, ״ארץ נהדרת״, חוזרת אל מקורות קלאסיים, סוגרת את מעגל האוטופיה ומחבלת בו בעת ובעונה אחת. ביצירתו ״נהלל״ מציג גל וינשטיין את תבנית מושב העובדים המוכר במבט מלמעלה כקלישאה של נוף תרבותי מעובד, שהתקבעה בתודעה הקולקטיבית. הכיסא שמציג אבנר בר־חמא נקשר לעקירת יישובי גוש קטיף בהוראת ממשלת ישראל. על גב הכיסא נרשמו שתי כותרות מנוגדות: ״התיישבות״ ו״עקירה-קרע-קריעה״. ציבי גבע בציורו ״ארץ ישראל (מהזיכרון)״ רותם כלוגו את מפת הקו הירוק לאמירה שהיא בעיקרה אישית. גבע מדבר על המפה כייצוג של מהות, ודרכה – על קהילת זיכרון ועל ההיסטוריה.
ד״ר דבי הרשמן, אוצרת ראשית מוז״א: ״מוזזיאון ארץ ישראל הוא מוזיאון רב־תחומי המציג תרבות ישראלית, בעבר ובהווה. הרוח החדשה של תכנית התערוכות המתחלפות מבקשת ליצור חיבורים עכשוויים ונועזים בין ההיבטים התרבותיים המגוונים שהמוזיאון עוסק בהם, ביניהם ארכיאולוגיה, אתנוגרפיה, אמנויות שימושיות, אמנות, צילום ותיעוד החברה הישראלית, ולהרחיב אותם״.
נעילה: 31.7
The post המפה – לקרוא בין הקווים במוזיאון ארץ ישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.
