אל תהיו רעים – מבקשת עבודת טקסט בפתח תערוכת היחיד של מירי סגל ״מיריאז׳״ במוזיאון הרצליה. העבודה Don't be evil – מצטטת את המנטרה הידועה של גוגל, שלפי האגדה טבע סרגיי ברין, ממייסדי החברה. מנטרה שחברת האם של גוגל ״אלפבית״ החליטה לזנוח בינתיים. אבל כאן מדובר ביצירה של סגל מ־2011, ש״מתחפשת״ בצבעים ובפונט של לוגו גוגל, ומייצרת זיהוי (מוטעה) בעצם הנראות שלה. סגל מספרת, שמאז הציגה אותה לראשונה אותה ״הכתובת על הקיר״ נתפסה כחלק מרשות הכלל כמו המרחב הציבורי שמציבה גוגל ברשת, וכך העבודה התגלגלה בפרסומים שונים, רשמיים יותר ופחות, שניכסו אותה לצורך דיונים משכל סוג בגוגל ובמוסר (החדש, הכפול והמכופל שהיא מייצגת), וצילומיה פורסמו שוב ושוב ללא קרדיט לאמנית.
במוזיאון הרצליה היא שוב יוצאת מהקשרה, ונראית על גבי הקיר הלבן כקריאה כמעט נואשת לטבע האדם. ״כבר במקור ככל הנראה סרגיי ברין התכוון לציטוט ׳אל תעשו רע׳ ולא לניסוח הפשטני הזה ׳אל תהיו רעים׳״, אומרת סגל. ונראה שזהו חלק מכוונתה בעבודות הסייבר־ספייס שלה: היא משקפת תופעות של המרחב הרשתי, של החיים האלטרנטיביים והיקום המקביל שמציבה הרשת. עבודת הטקסט וגלגוליה היא סוג של מראה המשקפת את אותם שיבושים אינהרנטיים לתרבות האינטרנט, והיא חלק מהגלגול של דימויים וביטויים מילוליים במורד שרשרת ההעברות וההרחקות מהמקור.
סגל היא אמנית בעלת רקורד מרשים ופעילות אמנותית ייחודית, המשלבת מדע וטכנולוגיה עם תפיסת עולם ביקורתית. היא ד״ר למתמטיקה שפנתה לעסוק באמנות, וסומנה בתחילת המילניום כאחת האמניות המבטיחות בזירה הבינלאומית. היא הציגה במוזיאונים ובגלריות בארץ ובחו״ל, וכיום עומדת בראש התוכנית ללימודי המשך במדרשה לאמנות (יחד עם אבי לוביןׂׂ).
עבודת הניאון ״רגיעה זמנית״ מורכבת מצינור ניאון דק ומפותל הנראה כפקעת מאירה וחסרת פשר. בזווית ראייה אחת בלבד ניתן לזהות כיצד המארג המתוכנן היטב יוצר את המילה together. לדברי לוריא, שם העבודה מתאר
את תחושת ההקלה שחשים הצופים
בתערוכה שאצרה איה לוריא, המנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון הרצליה, מוצגות עבודות של סגל מתקופות שונות לאורך 20 שנה, אשר החיבור ביניהן אינו מובן באופן מיידי. תוך כדי ההתבוננות מתחוור התחביר הפנימי של עבודותיה כתמונת ראי לעולם טכנולוגי, מנוכר וציני, אפילו מסוייט, שחוסר הקשר והתקשורת הם מרכיב קריטי בחוויית השייכות אליו. אם זה נשמע פרדוקסלי, זה באמת כך. כבר הכותרת ״מיריאז׳״ מציגה שילוב של שם האמנית ושל מראה תעתועים. לדברי לוריא, הקו המחבר בין כל העבודות הוא זה של מניפולציות חושיות ופיזיות, משחקי מילים וחוויה טכנולוגית מפתה, אשר נרתמים יחד לערער את נקודת המבט הטבעית־לכאורה של הצופים. אותה נקודת מבט שמושפעת מתכתיבים וקונבנציות גם אם איננו ערים להם.
סגל מאכלסת את יצירותיה ברוחות רפאים היוצרות תחושת חסר תמידית. לוריא מכנה זאת כלכלת רפאים. כותרת העבודה המרכזית בתערוכה היא ״רוחות רעות״, תסריט אינטראקטיבי המוקרן בהשתתפות הקהל, שיצרה בשיתוף עם האמן והמוזיקאי יוני ניב. רוחה של אמה שנפטרה שורה על חדר בודד, בו היא מציגה את העבודה ״שיר קינה״. עבודה זו, פשוטה לכאורה ופחות טכנולוגית ממרבית עבודותיה, נוגעת ללב בניסיון לגעת במהות האימהית־ילדית. סגל שרה בקולה שיר ערש קלאסי ומורבידי של נתן אלתרמן, שנהגה אמה לשיר לה כשהיתה ילדה קטנה. קולה מתאמץ וניחר, ועם כל עלייה ומורד של טון השירה עולה ויורדת רמת האור בנורה חשופה בודדת התלויה בחדר הריק ומטילה צללים על הקירות. המילים הקשות של השיר ״לילה לילה״ מספרות סיפור מוות אלים ונטישה, לא בדיוק החומר שממנו עשויה שנת לילה טוב, והיפוך התפקידים בין אם השרה לילדה לילדה השרה לאמה זועק את ההיעדר והבלתי ניתן לגישור.
עבודותיה של סגל בולטות באופן קיצוני במקבץ התערוכות שסובב אותה במוזיאון – שכולו ממוקד ציור. נראה שסגל פשוט אינה מסוגלת להסתפק במדיום יחיד, ובוודאי שלא במדיום סטטי. בנוסף לתחכום הטכנולוגי והמופע החזותי, שיוצר גודש של גירויים ומעורר פליאה, בכל אחת מהעבודות יש מוטיב של תנועה, שבלעדיה העבודה אינה מושלמת. בין אם זו תנועתם של הצופים מול היצירה, כדי לראותה מזוויות שונות ולפענח את פשרה; תנועת הצל על הקירות; תנועת השחקנים והקהל בכיסאות המצולמים ו״מצטרפים״ לנשף הרוחות; תנועת הרוח בעלי הדקל בעבודה ״הבל״, המשלבת הקרנת וידאו ומשב כנפי מאוורר.
עבודה אחרת מציגה רולטת הימורים בתנועה מתמדת, שבה הכדור לעולם אינו נופל וההימור לעולם אינו מוכרע. היא מקדישה אותה לאמן המנוח גדעון גכטמן, ״עבודה משותפת שנעשתה אחרי מותו״, כהגדרתה, בעקבות מחשבות ותכנונים שלא יצאו לפועל בחייו. בחלק מהעבודות היא מציבה את הצופים בזווית התבוננות המשלימה חלק חסר, באחרות היא מותירה את הצופה בבדידותו – כי הן מותאמות לאדם אחד בלבד, מצב חריג ותובעני, שהוא חלק מדרכה של סגל להעמיד את הצופים בדילמות מזדמנות.
המורכבות הטכנולוגית של יצירותיה מעניקה לסגל יתרון על הצופים, שנדרשים בכל פעם מחדש לפענח את המנגנון. פעם זו זווית ההתבוננות ופעם אחרת זהו הרקע המספר את סיפורה של היצירה – כמו ב״מבטים אנונימיים מצטלבים״, עבודה שנשענת, כמו הכיתוב של גוגל, על מושגים חזותיים שגורים. סגל מאמצת את צילום הנערה האפגנית משער ה״נשיונל ג׳יאוגרפיק״ ומשלבת את הדימוי המוכר בטכניקת הדפסה מיוחדת (עדשה לנטיקולרית) בפנים ״גנריות״ של אדם ממוצע בעולם (ע״פ מחקרי דגימות פנים). בעבודה זו הקדימה את זמנה ושיגרה קריצה לממציא הביטקוין, סאטושי נקאמוטו, באמצעות תוספת סמלו של המטבע הווירטואלי בפינת התמונה ומשחק המילים In Code We Trust.
מבטה העז והאינדבידואלי של הנערה האפגנית האייקונית, שהלכה לאיבוד בהמון משבגרה (על פי סיפורו הידוע של הצלם שיצא לחפש אותה כעבור מספר שנים במחנות הפליטים בפקיסטן) מלווה את הצופה במפגש עם העבודה ״להיות מירי סגל״. כאן היא עושה מניפולציה הפוכה, הפעם עם פניה שלה, המוצגות בווידאו כשהיא נטולת עיניים – כמי שמתנכרת ומסרבת להתמסר לקשר עין עם הצופה, ומציגה את עצמה כדמות האמנית הבלתי נתפסת. ״זו לא אני, אלא אווטאר שהיא בין דמות אישה לחייזר – היא גם אני, היא גם חלולה, היא אולי מצביעה על עתיד הטכנולוגיה הזו, של תעשיית הדימוי ופתיחת האפשרות לזהות חדשה או למשבר זהות״, אומרת סגל.
עבודת הניאון ״רגיעה זמנית״ מורכבת מצינור ניאון דק ומפותל הנראה כפקעת מאירה וחסרת פשר. בזווית ראייה אחת בלבד ניתן לזהות כיצד המארג המתוכנן היטב יוצר את המילה together. לדברי לוריא: ״שם העבודה, ׳רגיעה זמנית׳ מעמיד מעין תיאור מילולי של חוויית הצופים לנוכח ההצלחה ה׳מנחמת׳ בפענוח ההצפנה וחדוות הגילוי של המשמעות החבויה בדימוי. אך הכותרת גם דוברת לשון אירונית של אזהרה: מדובר ברגיעה זמנית בלבד. כך נוצרת אנלוגיה לקיום האנושי, שטומן בחובו רגעים בודדים של הקלה (היות יחד, הבנה) שחולפים ביעף ומותירים אותנו, על פי רוב, כשאנו חשים מבוכה, פליאה ובלבול ומשתוקקים לסדר והיגיון לנוכח המצב הכאוטי של הקיום החולף״.
The post להיות מירי סגל appeared first on מגזין פורטפוליו.
