בתערוכת היחיד ״שרידים״ המוצגת בגלריה שטרן גיל הלר מציג תמונות שיצאו מהאלבום המשפחתי והפכו לטבע דומם. לצד תמונות שבאופן ברור שייכות לעידן אחר, נראות תמונות שנלקחו מסצנות של טיולים ונופים פתייניים, אך כאלה שהפכו לתלושות וסוריאליסטיות ברגע שיצאו מהקשרן. עבודותיו ברובן נראות כתיעוד תקופתי – הן נשענות על ז׳אנר הצילום הפורמליסטי של שנות ה־20־30 של המאה שעברה. אולם הלר מכניס הן טוויסט בקנה המידה או בסצנה, שמעביר בצופה תחושת תמיהה וחידתיות. לפעמים מגדיל מאוד את הדימוי, מסתיר חלקים ומחבר אחרים במקומם או מדגיש את התנועה הדינמית של דמויות ספורטאים. בתערוכה החדשה, שאצרה דבי לוזיה, הוא משלב יותר ציורי צבע מבעבר.
הלר, בן 38, הוא צייר קלאסי, שלמד אצל מאסטרים ולא באקדמיות הגדולות. ״כשהייתי בתיכון ראיתי תערוכה של ישראל הרשברג במוזיאון ישראל. הוא הקים באותה תקופה את הסטודיו סקול (שנסגר בינתיים) וזה היה היעד שכיוונתי אליו. כשלומדים בבית ספר לאמנות בארץ – הציור ובעיקר ציור קלאסי לא ממש בפוקוס של הלימודים. והמפגש עם הציור בתערוכה הרשים אותי ממש". הוא למד ארבע שנים במאסטר קלאס של הרשברג, למד תחריט אצל שרון פוליאקין והמשיך לאקדמיה לציור באיטליה.
הוא מנהל את הפנימייה של התיכון למדעים ואמנויות בירושלים וחי עם משפחתו בתחומי הפנימיה. ״יש לי משרד במרחק דקה הליכה בכיוון אחד והסטודיו במרחק דקה לכיוון השני. אני בדרך כלל מתחיל את היום בסטודיו ומסיים אותו בסטודיו״.
איך גיבשת לעצמך את תחום הנושאים שאתה מטפל בהם?
״זה מתחבר למשהו אישי שקרה לי. שני ההורים שלי נפטרו בטווח זמן קרוב למדי, כשהייתי בערך בן 25. שניהם היו ניצולי שואה שהגיעו ממקומות שונים. אבא שלי שרד את אושוויץ. אני הייתי ׳דור שני׳ מאוד צעיר – בן הזקונים אחרי שני אחים שגדולים ממני בהרבה.
״העבר של הוריי מאוד העסיק אותי. אחרי שהם נפטרו היינו צריכים לפנות את הבית שלהם. ואבא שלי היה גם הוא צייר – הוא לא רצה למכור ואפילו לא הציג, אבל זה היה מה שהוא עשה. הוא היה בן אדם מאוד ויזואלי, היה מצלם המון, ורושם, ואוסף חומרים ממגזינים ועיתונים – מתוך מחשבה שיום אחד הוא יעשה עם זה משהו. כשפינינו את הבית מצאתי אצלו הרבה חומרים מעניינים וזה הגיע בזמן שאני הייתי בתקופה לא פשוטה מבחינת הציור – לא רציתי לצייר בצבע. מצאתי פתאום חומרים שעזרו לי קצת לגעת בחיים שלהם, בעיקר של אבא שלי. זה בדיוק התאים וזה התחיל מדברים סנטימנטליים – רישום של אבא כשהוא היה ילד, דברים משפחתיים, ולאט לאט התרחקתי מהמשפחה והגעתי לדברים שיותר קשורים לתרבות ולתקופה״.
ניכסת לעצמך דברים מהתקופה והפכת אותם למשפחתיים.
״נכון, אני כל הזמן מרחיב את המעגלים. כמו קווי מחשבה שממשיכים וכל עבודה מולידה את העבודה הבאה – ואני רואה את הקו האסוציאטיבי. חיבורים שהם פחות הדוקים. סדרת הספורטאים לדוגמה – הם מאוד מזוהים עם הצילומים של התקופה ומאוד מחוברים למשהו שגדלתי עליו, אמירות כמו ׳אסור להיות היהודי החלש, יש חשיבות לגוף ולמה שעושים איתו. אבא שלי היה מתאגרף – מה שנקרא ׳יהדות השרירים׳, ומשם התחלתי את ההתעסקות בנושא״.
וכיום, עשר שנים קדימה?
״אני מרגיש שאני ממשיך את אותו קו. מצד אחד זה תמיד אותו חיפוש, אבל לצד זה יש דברים שהם מחוץ לזה, שמקבילים. עכשיו אני עובר לציור בצבע. אני מצייר מדימויים שאני מצלם, דברים שקורים בחופשות משפחתיות, בחיי היומיום שלנו – יש בזה שוב משהו מאוד אינטימי. אבל הרגע המשפחתי הוא לא הדבר היחיד שמושך אותי. הכדור הפורח למשל – היה בו משהו שנורא הזכיר לי את הכובעים של הקמפיין של טראמפ, והתמונה של הכיתוב המאוד־אמריקאי הזה הזכיר לי את הסלוגן של הקמפיין שלו –make america great again – מעין הבטחה שקרית״.
עד כמה אתה נאמן למקור בציור הפיגורטיבי?
״מאוד אהבתי את זה ברמת הרעיון והטכניקה, אבל ההיבט הקלאסי פחות עניין אותי כנושאים לציור – נוף וטבע דומם. אני רואה בזה כלי. אני נותן לציור להישאר דומה לצילום, אבל מצד שני אני מכניס לכל אחד כזה הרבה מניפולציות שקשורות לציור מהתבוננות: אני מצייר ציור גדול מצילום קטן שמונח על יד – ללא טכניקה שמעורבת, לחלוטין ציור סיזיפי. חשובה לי מאוד החומריות של הצבע. אני עושה תהליכים של בחירה – כל נגיעה של צבע היא בחירה עם המון אי־דיוקים, עד שבסופו של דבר מגיעים למשהו מאוד מדוייק״.
כמה גוונים יש בפאלטה של ציורי השחור לבן שלך?
״שחור ולבן. אבל הרבה פעמים, עוד לפני שאני מתחיל אני מכין לעצמי אפורים שונים ולפעמים במשך שלושה חודשים אני חוזר לאותה פאלטה. מבחינה זו אין הבדל בין ציור קטן לגדול – לפעמים הציורים היותר קטנים הם יותר קשים ולוקחים הרבה זמן ובציור גדול אני מוצא את עצמי עובד בצורה פתוחה יותר, זה מאפשר להתרחק. זה משהו שאני אוהב בציור גדול – הוא מרחיק אותך יותר מהצילום״.
בוא נדבר רגע על שובו של הציור. נראה שהתגבש פה איזה רגע שפתאום רואים המון ציור.
״אני חושב שזה מדיום מאוד יציב, עם כל הכלים הדיגיטליים והטכנולוגיים כיום, יש משהו מאוד טבעי ומחובר בציור שבהרבה מדיות אחרות אין. אני צייר. אף פעם לא שללת דברים אחרים. את הכול אני עושה בתוך הציור – אני מרגיש הרבה פעמים שהציור שלי מדבר על וידאו ועל פיסול ועל אינסטליישן. זה הרבה ממה שאני עושה, למשל בתערוכה הזו – היא הולכת למקום של קולאז׳, של מדיה חברתית, דימויים שיושבים מחוברים אחד מעל השני – שניים ולפעמים שלושה ציורים שיושבים מחוברים וזה מראה אינסטגרמי״.
התערוכה מוצגת אחרי תערוכת יחיד של הלר ביריד בלונדון. ״זו הייתה הפעם הראשונה שהצגתי במסגרת כזו בחו״ל והחוויה הייתה מעניינת. נהרו כמויות אדירות של מבקרים, אנשים הצטלמו עם העבודות, דיברו איתי המון. הרגשתי שאני מדבר שפה רלוונטית, שאנשים מתעניינים בה, וזה משמח״.
שיח גלריה בתערוכה יתקיים ביום שישי 16.3
The post גיל הלר עובר לצבע appeared first on מגזין פורטפוליו.
