ארז נאבי פנה בודק בבית בנימיני האם אפשר להגדיר עיצוב ישראלי

התערוכה מקומי, שנפתחה בתחילת החודש בבית בנימיני בתל אביב, משתמשת בכפל המשמעות של המילה ומציגה מגוון עבודות של 14 יוצרים שהם פסיפס ישראלי מורכב – ממעצבות ומעצבים, מילידי הארץ ועולים, ממהגרים ותושבים חוזרים, עירוניים וכפריים, דתיים וחילוניים, מכפר ג׳וליס ומיפו, מתל אביב וממודיעין מאמסטרדם ומלונדון.

המעצבים שמשתתפים בתערוכה – נעמה אגסי, איתי אהלי, טל ארז, זלי גורביץ׳, אדמהון גלאור מקונן, יהונתן הופ, רמי טריף, בועז כהן וסיאקה יממוטו,  יאיר לוי, גרגורי לרין, ולריה מוניס, אלינור פורטנוי, יוליה צוקרמן, שירה קרת ואיתי לניאדו – פועלים מתוך זרז רגשי, מתמריץ מקומי ונעים מסביב, בתוך וביחס לשורש ״קומ״. הם מתכתבים או מגיבים למושג, לסמל, להוויה, לדיוקן, להגדרה או למיתוס, מממשים משמעות למקום ומגדירים אותו דרך מילה, שפה, עיצוב.

ארז נאבי פנה בתערוכה

אדמהון גלאור מקונן

Yuval:

הי ארז, מה קורה? איך הייתה הפתיחה? הכול עבר בשלום?

Erez:

היה נהדר, היית חסר…

Yuval:

לא באמת…

תעשה לי רגע עוד פעם סדר: יש את התערוכה שנפתחה בבית בנימיני, ויהיה לה המשך בצבע טרי. מה קדם למה ואיך זה קרה?

Erez:

אז ככה: שלומית באומן פנתה אלי לאצור תערוכה קונספטואלית לצבע טרי שתוצג במקביל בבית בנימיני. בסופו של דבר החלטנו ליצור שתי תערוכות שמתכתבות אחת עם השנייה: ״מקומי״, שנפתחה בשבוע שעבר בבית בנימיני, ושמהווה מעין פרולוג לתערוכה ״מדברים בשפתם״ שתוצג בצבע טרי בעוד חודש

Yuval:

מה ההבדל בין שתי התערוכות? אותם משתתפים? אותו נושא?

Erez:

אותם יוצרים ימשיכו לתערוכה הבאה: הם ימשיכו להתכתב עם התוצרים ממְקוֹמִי ויתכתבו עם השפה שפיתחו. ״מדברים בשפתם״ היא תערוכת המשך – היוצרים מפתחים סגנון בתערוכה הראשונה, גישה ושפה אישית, וממשיכים לחדד מעין זהות שהופכת לסמל מסחרי, רעיוני, ולדרך עבודה בעלת אופי מבדיל ומגובש

Yuval:

אז בוא נחזור אחורה: קיבלת הזמנה לאצור תערוכה, מאיפה אתה מתחיל?

Erez:

אני קודם כל מנסה להבין את הקונטקסט. ההקשר הראשוני הוא ״עיצוב טרי״, שם נעשה ניסיון לאפיין פרופיל מסויים לעיצוב ישראלי עכשווי, מה שעורר אצלי תהיות האם אפשר להגדיר עיצוב ישראלי? האם זה רלוונטי בכלל בעולם של היום?

ההקשר השני היה בית בנימיני כמוסד המניע שיח סביב עיצוב קרמי ועבודות קונספטואליות. המפגש בין השניים הוליד את הקונספט של מדברים בשפתם, שבו השאלה שהעסיקה אותי היא האם אפשר בכלל לייצר, לייצג ולאפיין מהו עיצוב ישראלי בימינו? ‎

Yuval:

טוב, זה שאלות סופר רלוונטיות, שכל כך קשה לענות עליהן… ואני אדחף רגע לתערוכה שלך ואספר שגם אני מתעסק בהן, ואת התשובה שלי – או ליתר דיוק של המעצבים – תוכל לראות בתערוכה ״לחן עממי״ שאצרתי מטעם מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל, ושתיפתח בדיוק בזמן צבע טרי בבית האמנים בתל אביב

יאיר לוי

Erez:

זה נושא חם גם בעולם, גלריות ומוזיאונים מסביב לעולם מסתכלים על מה שקורה כאן, הבועה תוססת והיצירה חוצה גבולות… אשמח לבקר כמובן

Yuval:

בהחלט. אבל עכשיו אנחנו בתערוכה בבית בנימיני: יש לך את השאלות האלו, מה השלב הבא? יש לך עבודות שאתה רוצה להכניס? יוצרים שאתה רוצה לעבוד איתם?

Erez:

בכל התערוכות הקודמות שאצרתי התעסקתי במילה הכתובה, בשפה, וכאן החלטתי לבחור מעצבים צעירים – חלקם צעירים יותר וחלקם קצת פחות – שמתחילה להתגבש אצלהם שפה ויזואלית או רעיונית שמבדילה ומייחדת אותם. החלטתי שדרך הייחודיות של כל מעצב/ת יהיה מעניין לחפש ממשקים שאולי יעזרו לחדד תובנה לגבי עיצוב ישראלי. כמובן שמבחינה אוצרותית יותר מעניין לי לחתור ליצירה חדשה של כל מעצב/ת שמונעת מתוך טקסט שכתבתי, המהווה כמעין עוגן ליצירה ומתחבר לנרטיב המקומי־ישראלי.

הלוואיי והיו לי חמש שנים לצאת ולכתת רגליים בחיפוש אחר הנבחרת המדוייקת לכך, אבל עדיין, אני חושב שהצלחנו להגיע לזיקוק של רב־תרבותיות המאפיינת את המצב כאן

Yuval:

בחרת את המעצבות והמעצבים ואז מה? מה ביקשת מהם לעשות?

Erez:

לייצר סידרה של כלים קרמים שמתכתבת עם חוויה מחייהם, משיר שגדלו עליו, מטעם שמזכיר להם בית, מאוביקט שהשפיע עליהם. כולם מתקשרים באופן כזה או אחר לישראל — כאלו שנולדו כאן או היגרו הנה, דתיים, חילוניים, עדות מגוונות, דתות וכך הלאה, יצוג של רב־תרבותיות ובאותה נשימה האינדיבידואל, היוצר כאדם יחיד, כפרט שיש לו מה לומר על מקומו בעולם

Yuval:

בוא תתן דוגמה או שתיים (או שלוש) למה שמוצג בתערוכה מהתוצרים של התהליך הזה

bcxsy

Erez:

קודם כול אני חייב לציין שבסופו של דבר שיחררנו, וחלקם פנו לחומריות שהיא לאו דווקא קרמית. לדוגמה, נעמה אגסי החליטה שהיא רוצה לקחת את הגרנוליט שמעורר רתיעה אצל ישראלים רבים ולעצב איתו. היא יצרה סידרה של אוביקטים הומוריסטים שבהם הגרנוליט הופך לחומר מגרה טקסטורלית וצורנית, מה שמעורר תחושה של נוסטלגיה והתרפקות על חומר מוכר בשימוש חדש.

שירה קרת ואיתי לניאדו עיצבו אוביקטים קרמיים המאזרחים טכניקה של כלים סיניים (ערבוב של אורז וחימר), על ידי ערבוב של פתיתים שהם המצאה ישראלית ופורצלן. אדמהון גלאור מקונן לקחה כלים אתיופיים מסורתיים לאיסוף מים ומילאה אותם בשקיות פלסטיק כחולות, המתכתבות עם הנהר שזכור לה מילדותה. יש כל כך הרבה אוביקטים מעניינים קונספטואלית, מרגשים, שחבל לי לדבר רק על שניים/שלושה. כל פרויקט הוא חלון המאפשר הצצה לעולם מרתק של היוצר/ת

Yuval:

אז תמשיך…‎

Erez:

יוליה צוקרמן שעלתה לישראל ונמצאת עדיין בתחושה של חיפוש אחר הבית — יוצרת שני כלים שמתכתבים עם פעולת הנשימה (שאיפה/נשיפה). שם, דרך המיינדפולנס שבדבר, היא מוצאת את מקומה וכותבת ״לחזור אל הנשימה היא הדרך להיות נוכח בכאן ועכשיו. זה בעצם להיות במקום הנכון, לחזור בחזרה הביתה״. רמי טריף ייצר כלים לטקס אוכל שאותו הוא יוצר: טחינה של זעתר, כלי לשמן זית וצלחת לפיתה שהופכים מאכל יום־יומי הכי פלחי לטקס מהונדס ואליטיסטי; או יהונתן הופ ואיתי אהלי שפנו לאוניברסלי אם בטכנולוגיות (חיתוכי לייזר) או במוצר (לגו) כבסיס ליצירה

רמי טריף

יוליה צוקרמן

Yuval:

אז אם לחזור לשאלות שהעלית בהתחלה, איזה תשובות התערוכה נותנת להן? האם אנחנו רואים בתערוכה עיצוב ישראלי? עיצוב שנוצר בישראל? אם לא הייתי יודע איפה העבודות עוצבו ויוצרו הייתי יודע שזה ישראלי? זה משנה בכלל?‎

Erez:

אני חושב שנוכל לחדד תובנה מהודקת יותר אחרי התערוכה השנייה. כעת אלו זקיקים של רעיונות שמהווים פתח לדיון בנושא. משנה או לא? זה גם משהו ששווה לתהות עליו… במיוחד כשהעתיד של הכדור הזה מסתמן שהולך לכיוון של מה שנקרא unity within diversity‎. יכול להיות ש״הישראליות״ תתבטא בעולם שיבוא עלינו לטובה בחומריות מקומית, במרקם או ברוחניות מסויימת, או דרך דרך אוביקט שמוצג בדיוק עכשיו בתערוכה מְקוֹמִי בבית בנימיני…

Yuval:

ובכל זאת: מה חשוב לך שהקהל שיבקר בתערוכה יבין? ירגיש? יחווה? ‎

Erez:

קודם כל זה מבט על הרב־תרבותיות שיש כאן. אני חושב שכול מבקר ימצא למי להתחבר, אם זה מעצב/ת המגיע מרקע דומה שמיד מעורר דיון על ההחלטות שלקחו, או נושא ספציפי המעסיק את היוצר/ת ונוגע בקהל רחב יותר. העבודות של טל ארז, של ביקסי (בועז וסייקה) שחיים בהולנד ושל אלינור פורטנוי שחיה בלונדון – כולן עבודות ביקורתיות למקום ומעלות שאלות מרתקות.

אני חושב שהדיון שמתעורר דרך העבודות והטקסטים היפים שנכתבו לתערוכה מובילים את המבקר אל תוך מיקרוקוסמוס מקומי, מעין הר געש שהולך להתפוצץ כל שניה… בעבורי הדיונים שהיו לי עם שלומית באומן לאורך השנה האחרונה שווים כל שנייה שעבדנו על התערוכה ואני מקווה שהחלון שכל יוצר פתח אל העולם שלו ירגש ויעורר מחשבה אצל הקהל

Yuval:

אז שאלה אחרונה: במהלך משהו כמו עשר (?) השנים האחרונות אתה פועל על הציר של הולנד־ישראל, מה שיוצר אצלך זווית ראייה אחרת על התרבות והעיצוב המקומיים. אתה חושב שזה השפיע על האופן שבו אתה תופס מושגים כמו עיצוב ומקומיות? ‎

Erez:

וואו, יובל, אני לא כזה מבוגר! לפני עשר שנים הייתי סטודנט בשנה א׳ במכון הטכנולוגי בחולון.

אין ספק שהלימודים באיינדהובן, הולנד, הובילו לנקודות מבט שונות על המקום הזה, מבחינה פוליטית, תרבותית, וגם בהסתכלות השונה על עולם העיצוב המקומי שהוא מעניין, אך עדיין בחיתוליו. ההולנדים שונים אך מאוד דומים לישראלים ולפעמים לצאת קצת החוצה ולחוות את המקום מרחוק, יכול להוביל אותך כיוצר לתובנות חזקות ולהגדרה מחדש של האני, של הרכיבים היוצרים את הזהות שלך, ושל העיצוב שאתה ״יולד״ ומשתף עם העולם.‎

מפתיע שלא שאלת כלום על הדיון שהתעורר בחולון סביב אוצרים צעירים… ישבנו אחד ליד השני ושנינו רתחנו ‎

Yuval:

את זה אני משאיר לפעם אחרת… משהו חשוב אחר שאתה רוצה להגיד לפני שמסיימים? ‎

Erez:

קודם כל תודה על ההתעניינות בתערוכה! מקווה שהמונים יציפו את בית בנימני ויקדישו זמן לקרוא את הטקסטים ולהתחבר לקונספטים שקושרים אותם למקום. זו הזדמנות נהדרת להודות לשלומית באומן שנותנת במה לאוצרים צעירים (הנה זה נכנס…) ומובילה לתערוכות קונספטואליות וחכמות בדיאלוג מפרה ונעים, וכמובן למרסל קליין שעומדת על המשמר עם חיוך וקריצה