מיכה קירשנר היה צלם של אנשים. לאורך כל שנות עבודתו, האישית והמקצועית, הפורטרט האנושי היה תחום הפעולה המועדף שלו. מיכה היה גם צלם דעתן, שראה בעבודתו הצילומית דרך להבעת עמדה אישית – בין אם כפרשנות חברתית, במסגרת פעולתו כצלם בעיתונות הכתובה, או בעבודותיו האישיות, אותן הציג לאורך השנים.
מבחינתו, אין ספק שהצילום הוא מדיום הדובר אמת, אך גם ״כלי מניפולטיבי, חמקמק, נכלולי, מסתורי, חנפני, מתריס, סובייקטיבי ולעתים מייצר מציאות״ (כך כתב מיכה, בדף פנימי מתוך הצהרת כוונות לתפקידה של המחלקה לצילום במרכז האקדמי ויצו חיפה). בעבודתו נשען מיכה על אמונת הציבור בצילום כמדיום דובר אמת, מול היכולת הצילומית המוכחת לברוא מציאות מדומה.
לעבודתו בעיתונות כצלם פורטרטים הגיע מיכה ממקום אישי. בשנות לימודי הצילום שלו ב־School of Visual Art בניו יורק (אותם סיים ב־1976) ובתערוכת הגמר שלו שם, עסק בנושאים פורטרט עצמי, נשיות מול גבריות, משפחה, פגיעות ושבריריות. באותם ימים רחוקים של עבודה בחדר חושך עם קערות מפתחים ופילם אנלוגי, טיפל מיכה בעבודותיו במשחקי כימיקלים שונים וקולאז׳ים. בעבודה מורכבת ורבת שכבות יצר עולם של סמלים אישיים, שחלקם ליוו אותו לאורך שנים בעבודתו העיתונאית.
מיכה קירשנר. דיוקן עצמי 2010
מיכה קירשנר. קרן מור, שחקנית, מעריב, 2005
הבולט באותם סמלים היה יחסו למבט העיניים: רבים ממצולמיו עוצמים את עיניהם, משפילים מבט או מסיטים אותו. עיניהם מכוסות בנייר, במסקינג טייפ, איפור או במסכה. בשנים האחרונות, כשהחל להשתמש בפוטושופ, צבע וסתם את עיני המצולמים בשחור. העיניים הריקות והמושחרות כראי הנפש, או ראי הנפש כחור שחור.
בהיכנסו לכיתת לימוד חדשה, בתחילת שנת הלימודים, נהג מיכה להקרין צילום פורטרט ישן, של אישה נאה בעלת תווי פנים דקים, ולתבוע תשובה לשאלה מה שונה או מיוחד במבטה. התשובה לשאלה היא העובדה שהאשה שבתמונה, סבתו, צולמה דקות אחדות לאחר הירצחה בידי שומר גרמני במחנה. צילם אותה צלם אוקראיני, לבקשת בנה, אביו של מיכה. זהו פוסט־מורטם המתחזה לצילום פספורט. ומה באמת מצביע על מותה בתמונה? עצם הידיעה שמיכה ידע את התשובה, מתוך ידיעת הסיפור המשפחתי.
בתערוכה, ליד תמונת הפורטרט של הסבתא, תלוי פורטרט עצמי של מיכה מתקופת לימודיו. זהו צילום תקריב בשחור־לבן. פני התמונה מתפרקים. נזילות כימיות, לכלוך וכתמים מכסים את פניו. אבל מבט העיניים שלו בהיר וקר ונוקב, ומת כפני פסל. עיניו של מיכה מתות ואילו עיני הסבתא המתה – חיות.
מיכה היה רגיש מאוד לדימויי גוף וכן לשאלות מגדריות לגבי מקום האישה בחברה ותפקידי הגבר. תחת עדשת מצלמתו נידונים נושאים מורכבים, המקפלים בתוכם שבריריות ופגיעות לצד עצמה וישירות. בפורטרט עצמי הוא מציג את עצמו באיפור פארודי של גיישה יפנית. זו שהוכשרה שנים רבות לשעשע את האגו הגברי. חוטים אדומים נמשכים מהבגד העוטף את חזהו כמו נזילות של דם. בפורטרט עצמי אחר, עטוף מחוך, ראשו המוטה לצד מכוסה בצעיף שחור, אצבעות ידיו אוחזות אחת בשנייה בעדינות ובהרהור מופנם.
את הדס בר הלל, צלמת בעצמה, בוגרת ויצו, צילם מיכה ב־2005 בעבור הטור שלו במעריב. הדס מצולמת כשתחבושת עוטפת צד אחד של חזה וידה השנייה חופנת ומועכת את שדה השני. לכאורה העבודה עסוקה בהתייחסות לסרטן השד. מבט נוסף מגלה, כי לא המחלה היא העטופה בתחבושת. בכף ידה הגלויה ישנן ארבע אצבעות בלבד. מה שגלוי לעין הוא גם סמוי מן העין. בשיחה חברית, לאחר הצילום, אמר מיכה להדס, כי כל הפורטרטים שהוא מצלם הם מבחינתו פורטרט עצמי.
מיכה קירשנר. הדס בר הלל, מעריב, 2005
מיכה קירשנר. יעל דיין, מתוך הישראלים, 1996
מיכה ידע להגיע ללב האנשים שצילם ולדלות מהם את סיפורם האישי, בין אם אלו היו מצולמים מהתחום החברתי והפוליטי, שנשלחו אליו על ידי העיתונים, ובין אם היו אלו מוזמנים אישיים שלו, לטורי הצילום שפירסם. את הקשר הבלתי אמצעי שלו לאנשים והיכולת לראות את האנושי שבהם, אפשר לראות גם בסיפור הצילום של תמי בן עמי, הדוגמנית המפורסמת ביותר בארץ בשנות ה־80. וכך כתב מיכה את סיפור הדמעה המפורסמת: ״בשלב מסוים נותרנו רק היא ואני בסטודיו והתחלנו לדבר על הילדות שלה… המאפרת בהפקה הוסיפה לה כחל בדואי ונקודת קריסטל, וזה מה שגרם לתמי, הדוגמנית הכי מפוארת באותם הימים, לדמוע. בעיניי זו הייתה תמי אחרת, תמי השכונתית של רמלה־לוד, השכבה שמתחת למעטה הנוצץ״.
ב־1988 התחיל מיכה בפרויקט שלא היה בארץ כמוהו ולפניו – ״אנשי המרד״. הוא הפנה את רגישותו האישית והפוליטית לצילום מבויים של נפגעים פלסטינים במהלך האינתיפאדה הראשונה. ביחד עם תחקירנית יצא לכפרים ומחנות פלסטינים לצלם את נפגעי הצד השני ופירסם את העבודות בעיתון ״חדשות״, עיתון צעיר ובועט שהיה מוכן לעקוף את חוקי הצנזורה. בחדרים אקראיים הקים סטודיו נייד, המצויד בפלשים ונייר רקע המבודד את המצולמים מסביבתם היומיומית. התוצאות הפכו לצילומים האיקוניים ביותר שלו. התינוקת פגועת העין הודא מסעוד, שצולמה אוחזת ביד אמה במחנה הפליטים ג׳בלייה. תינוקת עירומה, עין אחת חסרה, השנייה בוכה ופיה פעור בצעקה. האם נוכחת־נעדרת ככתם שחור. בתמונה ״עיישה״, הפיאטה הפלסטינית, שוכבת עיישה התינוקת הפצועה בעיניים עצומות בזרועות אמה. הצילומים עוררו סערה ציבורית גדולה והעלו שאלות נוקבות בנוגע לשילוב שבין אסתטיקה לפגיעות, ובהצגת ״האויב״ ביופיו ובכאבו.
הצלמת האמריקאית דיאן ארבוס, שפעלה בשנות ה־60־70, צילמה את עלובי החברה ואנשי השוליים באזור ניו יורק, השפיעה על מיכה בישירות הצילום שלה ובכנותו. ארבוס נחשבה למייצגת דור חדש של צלמים דוקומנטריים, הניאו דוקומנטריסטים, שמטרתם העיקרית הייתה להכניס את המימד האישי לתוך התיעוד הדוקומנטרי (שלפני כן טען לגישה אובייקטיבית של הצלם והצילום). גם אצלה, אנשי השוליים על מוזרותם הם ההשתקפות של פעימות ליבה. היופי והעיוות כרוכים יחד עם אהבה וכבוד כלפיהם. בעבודתו העיתונאית, מיכה הביא לארץ את בשורת הצילום הדוקומנטרי החדש הזה ו״מוניטין״ היה העיתון הראשון בארץ שהראה זאת. מיכה היה צלם־עיתונאי, המצלם את פרשנותו לאירועי הזמן מתוך הבעת עולמו הפרטי.
מיכה קירשנר. עיישה אל קורד, מחנה פליטים חאו יונס, חדשות, 1988
מיכה קירשנר. שלום חנוך, זמר, מעריב
מיכה אהב סרטים והושפע מהם. סודות העלילה, המניפולציה, הנראות והאשליה, היכולת לברוא עולם דמיוני ועדיין לאחוז באמת – ריתקו אותו. בפרויקט הסקס שלו מ־2014, אחת הדמויות לקוחה מסצנת הרצח במקלחת בסרט ״פסיכו״ של היצקוק. מיכה השחיר את עיניה ורוקן אותן ממבע, כמו שעשה לשאר הדמויות בסדרה, אותן לקח מתוך אתרי פורנו ברשת. הטקסט lovebaby/scream.com מופיע בגוף התמונה ומחזק את הקשר שבין אלימות למין. בעזרת צבעי גלידה רכים, פיקסלים מוגדלים ושיבוש כתובות האתרים, התבונן מיכה בתעשיית המין ברשת והגיב אליה.
לאורך השנים צילם מיכה את בני משפחתו באופן שחרג מצילום המיועד לאלבום המשפחתי. צילום שמטרתו לראות לנפש פנימה. צופית, אשתו, בפרופיל ועיניים עצומות, מעבירה תחושה ״שלא יגמר לעולם״ כדברי השיר של חנה סנש. אביו משה, במכנסיים ושלייקס אבוד ונסער בעולמו, ויותם הבן בפנים מלאכיות וגוף מעוות. מיכה היטיב להביע את שבריריות האדם. במספר תמונות אישיות ומקצועיות, חוזרת אצלו דמות בפרופיל, מעין פורטרט עצמי, מקופל לתוך עצמו ונתון בבלבול וכאב.
מיכה אהב את כתביה של המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה ונהג לצטט חלקים משיריה. השיר ״שמחת הכתיבה״ המספר על מעשה היצירה, הכוח לברוא והרווח הדק בין המציאות לכוחו של היוצר, מסתיים במילים: ״שִׂמְחַת הַכְּתִיבָה. הַיְּכֹלֶת לְהַנְצִיח. נִקְמַת הַיָּד בַּת הַתְּמוּתָה״.
דת / גזע / מין – יום עיון לזכרו של פרופ׳ מיכה קירשנר
ביום שלישי 20.3 יתקיים בוויצו חיפה יום עיון לכבודו של פרופ׳ מיכה קירשנר ז״ל, תחת הכותרת ״דת / גזע / מין״. עמית זולר, ראש המחלקה לצילום: ״ללא הבדל דת, גזע ומין, היא אוטופיה של כל משטר דמוקרטי וליברלי, שאינה מתקיימת במציאות. היא שאיפה, אידאה. המציאות החברתית, הפוליטית, היא כולה הבדלים דתיים, גזעיים, וג׳נדריים.
ממקורות הציביליזציה המערבית, הגברית, הלבנה, דרך קולוניאליזם חסר גבולות, פיזי ותרבותי, עבור במצבים של הגירה ופליטות דרך מאבקי דומיננטיות פנים חברתיים ועד לערעור על ההגמוניה של הגבר – כל אלו היו החומרים שמהם הורכב סילבוס קורס ה׳בייבי׳ של מיכה קירשנר, צילום במרחב פוליטי, שאותו הורה בחמש השנים האחרונות. יום העיון מבוסס על השאלות והנושאים אותם מעלה הקורס״.
משתתפים: ורדי כהנא, גלעד מלצר, פורת סלומון, תמיר צדוק, עינת פישביין, דן גבע, גלעד טוקטלי. מנחה: פרופ׳ שמחה שירמן. הכניסה חופשית, בהרשמה מראש.
– – –
חנה שביב היא אמנית, צלמת, מרצה במרכז האקדמי ויצו חיפה ואוצרת התערוכה ״אמת דיברתי״
The post מיכה קירשנר: כל הפורטרטים הם פורטרט עצמי appeared first on מגזין פורטפוליו.
