קוף לפני בן אדם: מורן קליגר מציירת את אזור הדמדומים שבין אדם לטבע

כבר מספר שנים מורן קליגר מציירת קופי אדם, בעלי מבט נוקב וארשת פנים טורדת מנוחה. הם מזכירים אותנו, בני האדם, אך באותה עת נראים מוזרים מספיק בשביל שנתבונן בהם ממרחק. האם זה מרחק בטוח? לא בטוח. בתערוכת היחיד ״שבעה פרימטים״, שתיפתח ב־16.3 בגלריה של בית הספר בסיס לאמנות בהרצליה, היא מזמינה את הצופים למבט מקרוב, בגובה העיניים העצובות של קופיה.

העבודות בתערוכה שאצרה שלומית ברויר יוצגו בתיבות תצוגה ניצבות במרכז החלל ולא יתלו על הקיר. ״מצד אחד רציתי ליצור קרבה בין הצופה לבין העבודות – בתיבה הניצבת על הרצפה יש משהו שמקרב בעיניי – ומצד שני היא מעוררת זיכרון של כלוב או של ויטרינות במוזיאונים לטבע״, אומרת קליגר. ״זה מתקשר לציטוט מכתביו של ג׳ון ברג׳ר ׳על ההתבוננות׳: בפרק הראשון, ׳למה להתבונן בבעלי חיים׳, הוא מתאר את מערכת היחסים של האדם עם הטבע ועם בעלי חיים. הוא טוען שפעם זו היתה סביבתו המיידית של האדם; הציורים הראשונים היו ציורי חיות, וכל האגדות מבוססות על הטבע ובעלי חיים. ב־200 שנים האחרונות אנחנו הולכים ומתרחקים מהטבע וגני חיות הם אנדרטה ליחסים בינינו לבינם״.

את מוציאה את המטאפורה הזו לחלל – מכניסה את עבודות האמנות לכלובים.

״הכלוב הוא מסגור, וברג׳ר משווה את ההליכה בגן חיות להליכה בגלריה והסתכלות ביצירת אמנות – הפכנו את החיות לסוג של תמונה, לחלק מהתרבות שלנו. במכלאות של פינגווינים בגני חיות יש טפטים עם ציורי קרחונים״, מדגישה קליגר את האבסורד.

את יוצאת לשימוש בגופים תלת־ממדיים אבל נשארת בציור. למה?

״ההחלטה להציב את התיבות בחלל הגיעה ממקום רעיוני יותר מפיזי. רציתי לתת לקופים מוחשיות. גם הטכניקה שלי שונה – אם בעבר ציירתי בדיו, הפעם השתמשתי בצבעי עפרון, וזה נותן להם מוחשיות אחרת. זה מייצר קרבה, אפשר להתקרב ולהרגיש יותר״.

הבחירה בשם המדעי ״פרימטים״ קשורה לעובדה שהתערוכה מוצגת בגלריה בתוך בית ספר לאמנות?

״נקודה מעניינת. היה שלב שבו חשבנו לתת לתערוכה את הכותרת ׳דין וחשבון לאקדמיה׳ – רפרנס לסיפור של קפקא על הקוף פטר האדום, שנשבה בידי בני אדם ועובר שלבים של אילוף ותירבות. עם הזמן הוא מבין שהמוצא היחיד שלו הוא להיות כמותם. העובדה שהתערוכה מתקיימת בתוך בית ספר בסיס לאמנות תרמה לאירוניה״.

למה ״שבעה פרימטים״?

״לתערוכה שהצגתי בשוודיה בקיץ האחרון קראו ׳פרימטים׳. הזמינו אותי להציג בעיר אורבו, במסגרת הביאנלה הגדולה בסקנדינביה לאמנות במרחב הציבורי – Open Art, אם כי התערוכה שלי הוצגה דווקא בפנים. בחלל שהכנסתי אליו חומרים מהטבע לצד הציורים – כמו אזוב ועץ.

״הפרימטים הם תת־מחלקה ביונקים, שמכילה 200 זנים של קופי אדם; אגב, גם האדם עצמו נכלל באותה מחלקה. השם הלטיני נגזר מהמילה פריים, ומהגישה שלפיה האדם הוא נזר הבריאה, ראשון במעלה, בהדגשה של עליונות האדם על הטבע. הכותרת שבעה פרימטים נבחרה כי יש בתערוכה ארבעה רישומים גדולי ממדים ובהם שבעה קופי־אדם״.

הקופים של קליגר גדולים פי 1.5 מממדיו של אדם ממוצע. הם עשויים בטכניקת רישום עמלנית, בעפרונות על נייר. לדברי ברויר, השיטוט בגלריה יוצר במבט ראשון תחושת זרות ואי נוחות, רק במבט שני עולה הזדהות ואמפתיה: ״השימוש של קליגר בקופי אדם ממחיש את אזור הדמדומים שבין קוף לאדם. רישומי קופי־האדם שלה נראים כדימויים שהופקעו מסביבתם הטבעית והוטמעו בתוך סצנות מוכרות מן התנ״ך והברית החדשה, הצרובות בזיכרון התרבותי״.

קליגר בחרה להציב את קופיה בסצנות ידועות כמו עקדת יצחק, הבשורה למריה או המשפחה הקדושה – כאלה המוכרות לצופים מתולדות האמנות וטבועות בזיכרון הקולקטיבי של תרבות המערב. ״אני יוצרת דימוי שמהדהד את הסצנות הללו, אבל לא בצורה ישירה לגמרי. בכולן יש דימוי של יחסים – בין אם זה יחסים בתוך המשפחה, זוגיות או יחסים בין אדם לאלוהים. בתולדות האמנות הרבה פעמים מופיעה תמונת הגירוש מגן עדן בצמוד ללידתו ולתולדותיו של ישו, או לתמונת הבשורה (על הריונה של מרים הבתולה)״.

איך מתחברים הקופים לברית החדשה?

״מבחינתי זה עוד מהלך היברידי בניסיון לשבש את הסדר, בין משהו שנחשב קדוש ונעלה לבין משהו שנחשב טמא ולא מוסרי. גם לקחת את התרבות ולערבב אותה עם המקום של הטבע שנתפס כנחות יותר״.

מי השולט ומי הנשלט

קליגר, ילידת 1981, בוגרת לימודי אמנות לתואר ראשון בשנקר והתכנית ללימודי המשך במדרשה לאמנות, בית ברל. הציגה עד כה תערוכות יחיד בארץ ובחו״ל, בחממת יריד צבע טרי, ועבודותיה נכללות באוספים חשובים. ההיברידיות ביחסי אדם וטבע היא מרכיב קבוע בעבודותיה. כך גם הדואליות ביחסי הורים וילדים, מי שייך למי ומי מזין את מי.

האוצרת תמי כץ פרימן כותבת על כך בקטלוג התערוכה: ״לפני העיסוק בקופי־אדם היו אלה חיות יער אחרות, שהוצגו כמעט תמיד בהתייחסות לדמותה שלה, או לגוף נשי הנחשף בהיבטיו הבזויים, ואילו החייתי זוכה למבט רענן ומקורי, המערער על מה שמקובל בתרבות: מה שנתפס כנמוך ובזוי, הנקשר לתפקודי גוף ראשוניים, לפליטה ולתשוקות הנמוכות, משתקף לפתע באור אחר, בזיקה הרמונית יותר עם הגוף״.

התערוכה הנוכחית, לדבריה, מסמנת נקודת מפנה בעבודתה של קליגר: ״מעבודות שמהדהדות את הפיזיונומיה הפרטית והחשופה שלה עצמה כאישה־חיה היא עוברת לאמירה אוניברסלית רחבה יותר, המציעה מיתולוגיה אלטרנטיבית לראשית התרבות. לשאלתי, מה היא רוצה שנראה בקופי־האדם שלה: את ההבט האנושי או החייתי, השיבה קליגר ללא היסוס: ודאי שאת הצד האנושי״.

איך התחיל העניין שלך בבעלי החיים?

״זה התחיל מהעיסוק שלי באגדות ילדים, שניסיתי לתת להן פרשנות, ועכשיו אני חושבת שזה עובר לעיסוק במקום שלנו מול הטבע. את הקופים התחלתי לצייר בזמן שהות אמן במיאמי״. בשתי עבודות נוספות שהיא מציגה בתערוכה נראה רישום נוף ריאליסטי, בעיגול שקוטרו 150 מטרים, ״קצת אפוקליפטי או אולי נוף קדומים, שמעלה מחשבות על הבריאה – גישה שסותרת את המהלך האבולוציוני״, היא אומרת.

ציור נוסף מציג את תמונת הידיים בתפילה – ציטוט לרישום הקלאסי של אלברכט דירר – אבל אצל קליגר הן שעירות וקופיות. ״קופי האדם הם יותר גדולים מאיתנו, וזה מייצר איזו רתיעה, מעלה שאלות של כוח והיררכיה, מי השולט ומי הנשלט, מי עומד בראש הפירמידה. לצד הרתיעה יש בהם משהו מאוד אנושי״.

The post קוף לפני בן אדם: מורן קליגר מציירת את אזור הדמדומים שבין אדם לטבע appeared first on מגזין פורטפוליו.