היה זה פואטי לשמוע את השורה ״את תלבשי את השמלה הסגולה״ (מתוך השיר ״השמלה הסגולה״) כשדוגמנית לבושה בשמלה ארוכה, דקה וכמובן סגולה, הפציעה למסלול תצוגת הקיץ של דורין פרנקפורט – במסגרת שבוע האופנה בתל אביב שננעל ביום שלישי. היה זה פואטי אף יותר, כשבאמצע התצוגה, שהייתה בה חזרה מסויימת על אבות היסוד של המותג הכה־מקומי של פרנקפורט, הוחלפה העברית היפה בשיר אחר ולחלוטין לא ישראלי – Black Hole Sun.
זה היה פואטי לא כי אחרי השמלה ההיא הפציעו ניצוצות קלים של גראנג׳ על המסלול, כמו לדוגמה שמלת כותנת אפורה בצווארון גבוה שנלבשה על ידי המחוספסת והמקועקעת שבדוגמניות, אלא כי הוא מיסגר יפה את התחושה שליוותה חלק מהתצוגות הגדולות של שבוע האופנה הנוכחי, שננעל ביום שלישי בערב: היה ברור שהמעצבים לחלוטין מכאן, אבל איכשהו, מה שבלט יותר מכל זו תחושה עזה של רצון לברוח.
דורין פרנקפורט, שבוע האופנה 2018. צילומים: אבי ולדמן
היה ברור שהמעצבים לחלוטין מכאן, אבל איכשהו, מה שבלט יותר מכל זו תחושה עזה של רצון לברוח
לא בטוח שמדובר בכוונה שהייתה לחלוטין מודעת, לפחות לא אצל פרנקפורט. היא אמנם נשארה נאמנה לסיפורי ההשראה המעמיקים שלה – התצוגה התכתבה עם עבודותיה של האמנית מאירה שמש – ולמערכות לבוש קלות ללבישה, שיחמיאו לרקע של חוף ים תיכוני, אבל גם אצלה נצפו פתאום נגיעות של זרות מיוחלת, כמו צווארוני ראף גבוהים נוסח הרסאנס של ספרד. אבל אם אצל פרנקפורט – כרגיל – הכול נמסר ברמיזות שמועדות לפרשנות, הרי שבתצוגות אחרות היה קשה להתחמק מאווירת אסקפיזם בולטת, כמו לדוגמה בתצוגה הפותחת של שלושת ימי התצוגות (המונח ״שבוע אופנה״ אינו מתאר לעולם שבוע אמיתי בשום מקום) – זו של אלון ליבנה.
זו הייתה פתיחה נוקבת וחדה כמו פירסינג עצום באף (ובתיאום גמור, כמובן, היו רבים כאלה תלויים עם חוטמן של הדוגמניות שעל המסלול). כפי שאישר הווידאו שהוקרן ברקע, מיקס של מראות המתעדים מסיבות פרועות מהסוג שמרטיב חלומות בורגניים של אנשים שרוצים לברוח מעבודות משעממות, ליבנה כיוון אל הרחבות, אל תתי־התרבויות, אל הקיטש המודע והטראש המודע עוד יותר.
אלון ליבנה, שבוע האופנה 2018. צילומים: אבי ולדמן
זו הייתה קולקציה נועזת ולא הגונה: לא בגלל הטון המיני המוחצן שלה, אלא בעיקר כי היא רצתה לבעוט בכל סממן לוקאלי, או לפחות בכל דבר שמריח ממראה ארצישראלי תקין מבחינה פוליטית
לא היה בתצוגה הזו שום דבר מקומי. אם כבר היה בדיוק ההפך: תמהיל שהצליב רגעים אייקונים מתוך שלושה עשורים ברצף – שנות ה־70, ה־80 וה־90 – כפי שהם השתקפו באירופה, ב־MTV או בספרי צילום של רוברט מייפלת׳ורפ. משנות ה־70 נלקח הפאנק, כמו שהיה אפשר להתרשם מאסתטיקת הפורנו המכוונת שאפיינה עיצובים רבים, שהזכירה במידת מה את החנות SEX של ויוויאן ווסטווד בלונדון; משנות ה־80 צוטטה האקסטרווגנטיות המעומעמת מבחינה מגדרית; ומשנות ה־90 נלקחו אווירת הרייב ובגדי הוויניל (שאז, לפני 20 שנה, כשנלבשו למגה־קלאבס של התקופה, היו תמיד מחוררים כתוצאה מהיתקלויות בסיגריות בוערות).
זו הייתה קולקציה נועזת ולא הגונה: לא בגלל הטון המיני המוחצן שלה (אם כי נספרו פטמות ולראשונה גם דוגמנים זכרים שלמרות מראם האנדרוגני, הבגדים שלבשו לא הותירו ספק בנוגע לזכריותם), אלא בעיקר כי היא רצתה לבעוט בכל סממן לוקאלי, או לפחות בכל דבר שמריח ממראה ארצישראלי תקין מבחינה פוליטית (כלומר, על ציר אתא, המראה החלוצי או המסורתי). במידה מסוימת היא אישרה את העובדה שליבנה, קודם כל ולפני הכל, רואה את עצמו ישראלי שפועל בחו״ל ושהכוונה שלו דומה לכוונה של נוער הסלונים של אז, שהעדיף לרקוד למוזיקה לועזית בזמן שאחרים – חסרי מעוף, מגוייסים ומשועממים ככל הנראה – פקדו את תנועות הנוער הערכיות.
בהיפסטרית קוראים לזה אירוניה
אקזוטית יותר, אך בעלת משאלות לב אסקפיסטיות לא פחות, הייתה התצוגה של לארה רוסנובסקי. זו הייתה טבילת האש של המעצבת על המסלול, וכזו היא ניסתה לתפוס את מכלול העשייה שלה. ראשונים עלו מעין בגדי יום, מהסוג שאפשר לדמיין ב־80 אחוזי לחות, ולקראת הסוף הצטרפו אל המכנסיים הקצרים והמתנפנפים והשמלות הקלות, מראות גדושים ועשירים יותר. למרות שקל לדמיין את רוב מערכות הלבוש בתל אביב, ולמרות שהן הוגשו עם סנדלי פלסטיק שטוחים מהסוג המצוי באזורנו, עיניה של רסנובסקי נישאו הרחק מכאן – אל המזרח הרחוק. מוטיבים פאן־אסייתיים, לרבות הדפס מניפות מקורי של אדום על רקע טורקיז, דוגמאות של דגים שמנמנים (בדרכם לסושי) או שמלות קיפאו סיניות, היו עמוד השדרה של ההתרחשות.
לארה רוסנובסקי, שבוע האופנה 2018. צילומים: אבי ולדמן
גם כשנדמה שהמלאכה מקומית, ההזדהות עם ישראל מודל 2018 מוגבלת. וכך, על אף המחויבות לשם המותג, שאפשר לתרגמו כ״אזרחי הארץ הקדושה״, ועל אף שמה של הקולקציה (תוהו־ובוהו, שנכתב כמובן באנגלית), ועל אף רמיזות עיצוביות לים המלח, קשה לומר שהתצוגה של Holyland Civilians הסתכלה למדינה בעיניים. המותג הצעיר, שמאחוריו עומדים בני הזוג ענת משולם ודור חן, הפך לקאלט מקומי בשנה החולפת דווקא כי הוא מלא באטיטיוד של אופנת רחוב ששורשיה נטועים הרחק, ודווקא משום שחנך חנות מקוונת בין־לאומית כבר מיומו הראשון. בהיפסטרית קוראים לזה אירוניה, וזה בדיוק מה שהופך את המותג למבוקש.
וכך, גם אם הקולקציה הזו, שמיועדת לחורף 2018-19, הייתה עמוסה בציטוטים מקומיים, הם עברו כאלה פילטרים תרבותיים שניתקו אותם מהמקום הספציפי והציבו אותם בעולם אסוציאציות גלובלי ואחר לגמרי: ברלין לדוגמה, או סתם כוכים שמאפיינים ניאו־היפסטרים; החל מקונדומים וערכות להסנפת קוק שחולקו לקהל (וגם, אגב, בקבוק ג׳ין שדמה יותר מכל לפופרס), ועד לחצאיות כותנה קצרצרות והדוקות, גופיות גבריות שכוסו בפאייטים במראה הגלאם של שנות ה־80, או מערכות לבוש ספורטיביות עשויות ניילון מרשרש (שוב, על קו התפר שבין ניינטיז לאייטיז). הנאמנות הייתה לתרבויות פורעות חוק ולא באמת לישראל 2018.
יחד עם היכולת הנדירה של משולם וחן למצוא את הנקודה הנעלמת שמחברת בין מראות לבישים מאוד לנחשקים מאוד, התוצאה הייתה מגובשת ומסחרית. זה לא דבר רע; להפך. אלה בגדים שיש להם היתכנות בעולם ״האמיתי״. אחרי הכל, זה מה שגרם לכך שבקהל נכחו נציגי האליטה המגניבה של עולם העיצוב המקומי, לרבות מעצבים שעובדים במקומות אחרים.
Holyland Civilians, שבוע האופנה 2018. צילומים: אבי ולדמן
לנוכח הכותרות בכלי התקשורת על מצבה העגום של התעשייה המקומית, כשרשתות שלמות קורסות זו אחר זו בעקבות ידו הארוכה של הצרכן הישראלי, שכיום כבר מטפסת בקלות מעבר לגבולות ומלקטת מכל הבא ליד באירופה, ארצות הברית או סין, כמעט ואפשר לומר שלאסקפיזם שאפיין את שבוע האופנה הנוכחי אין שום סאב־טקסט. הקולקציות האלו הן חלומות בהקיץ, ולכן הן היו פרועות יותר, משולחות רסן, מיניות הרבה יותר.
בהקשר זה, על אף ששבוע האופנה הזה הוגדר ״בסימן לשינוי מודל היופי״, מה שבלט יותר מכל היה שהמעצבים הגדולים יותר שהציגו בו השתינו על המסר הזה בקשת. הדוגמניות שלהן היו אחידות למדי ונבחרו על סמך דבר אחד בלבד – יכולותן להמחיש את הפנטזיה שנרקמה להם בראש. סביר להניח שגם הם יודעים שערכים טובים זה נחמד, אבל שבאופנה משמעותית תמיד שתול זרע פורענות.
ולכן, היה זה הולם במיוחד שאת שבוע האופנה הזה תסגור הקולקציה של יקיר התעשייה המקומי, ויוי בלאיש. התצוגה שלו, עמוסה עד להתפקע בצופים נרגשים, הכילה את כל הנרטיבים שנשזרו בשבוע, ולאור ידענותו הרבה – תולדה של קריירה שהחלה בחו״ל וכרגע מבוססת בארץ – שימשה כסיכום מרהיב ועצוב גם יחד.
על אף ששבוע האופנה הזה הוגדר ״בסימן לשינוי מודל היופי״, מה שבלט יותר מכל היה שהמעצבים הגדולים יותר שהציגו בו השתינו על המסר הזה בקשת. סביר להניח שגם הם יודעים שערכים טובים זה נחמד, אבל שבאופנה תמיד שתול זרע פורענות
ויוי בלאיש, שבוע האופנה 2018. צילומים: אבי ולדמן
הפרקטיקה, אבן יסוד בתרבות הלבוש הישראלית, פינתה את מקומה המעיק והמגביל לפנטזיה טהורה. היו בקולקציה של בלאיש מיניות נשית ואירוטית במופגן, כפי שהיה אפשר להתרשם מחצאיות קצרצרות ששיוו לדוגמניות הליכה מעכסת וחושנית; היו בה מגפי עור מחודדים בגובה ירך, ספק במראה ימי ביניים, ספק במראה חדר מיטות; היה בה עושר שלא נודע ב־70 שנות מדינה, לרבות מטרים על גבי מטרים של אריגי משי שאצרו ברק קטיפתי; והיו גם מוטיבים זרים במופגן, כמו מחוות לתרבות היפנית בכלל ולסצינת האופנה המועצמת והתיאטרלית של טוקיו בפרט.
התוצאה הייתה כה מועצמת וזרה, כה לקוחה ממקום אחר, כה לא עולה בקנה אחד עם מה שקורה כאן מסביב, שקשה היה שלא לראות בתצוגה הזו מעין בועה; איזו פתיחת סוגריים בתוך מציאות אחרת. אבל דווקא גדולתה של הקולקציה הזו, שזכתה ובצדק לתשואות, דקרה נקודה אחרת: לאופנה אמיתית אין כרגע מקום בישראל.
אחורי הקלעים של תצוגת האופנה של אלון ליבנה. צילומים: רותם לבל
The post כי איזה עתיד כבר יש כאן? משאלות הלב האסקפיסטיות של שבוע האופנה בתל אביב 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.
