באחד מציוריה של עדה עובדיה יושבת דמות אישה על כירת הגז הביתית, מתבשלת לאיטה, כמו בהכנות לסעודת קניבלים. היא מזכירה את פרידה קאלו, בדיוקן פניה המוסבים לצד, בזקיפות גווה ובגבות עיניה הזקורות ומתריסות, ואולי גם בציניות של הסיטואציה: תנור הבישול שבו היא מתבשלת בעצמה מציב סימן שאלה – האם המטבח הוא מקומה, ממלכתה או המלכודת שלה? נראה שזוהי שאלה קיומית שעוברת כחוט השני בכל ציוריה של עובדיה – אמנית מופנמת, מסתגרת, החיה בקיבוץ מעגן מיכאל. האנונימיות היחסית שלה תורמת לתחושת המסתורין ששורה על התערוכה ״חולות ראשל״צ״, שאצרה איה לוריא במוזיאון הרצליה, והעבודות המטרידות שופכות אור חלקי וצללים מטרידים על הסיפור שהיא עשויה לספר.
לא במקרה מרחיקות האסוציאציות לסיפורי אגדות ולדמויות מתרבויות רחוקות. הסצנות שעובדיה מציירת מתחילות בתחום המוכר ומפליגות משם למחוזות דמיון סוריאליסטיים, מחרידים, עוכרי שלווה. הן מרוכזות בחלל אחד וזועקות מהקירות בצבעוניות החריפה שלהן. איך קרה שקאלו קפצה לביקור? אולי היא משמשת כאייקון אמנותי־פמיניסטי, אין ספק שהשפיעה על עובדיה כמקור השראה, הן כאמנית פורצת דרך והן כסמל לתרבות ולנשיות אלטרנטיבית.
בסדרת העבודות חוזרת שוב ושוב דמות אישה בלונדינית, המתבוננת כמהופנטת בכיפת זכוכית מסוג הסובנירים הזולים שמשמרים נופים מיניאטוריים עטויים פתותי שלג. פניה רחבים וגסי תווים, ידיה גדולות וכבדות. היא נראית מאיימת כענק המתבונן בגנו ובו זמנית היא נדמית עצובה ונואשת. דמות בלויה, המנסה להיראות אלגנטית ללא סיכוי של ממש. הפנטזיה שמגולמת בכיפת הזכוכית הקנטנה היא כזו שלעולם לא תוכל להכילה.
הנשים בציוריה של עובדיה גרוטסקיות ומשובשות פרופורציות, חוטי דם או כאב נמשכים מפטמותיהן (גם זה מוטיב שאול מציוריה של פרידה קאלו); ידיהן כאילו יצאו משליטתן, הפכו לזרועות נחשיות בעלות כפות ידיים פרוסות, בעלות פוטנציאל הרס. הסביבה הביתית שעוטפת אותן אינה מעוררת בטחון, להיפך, כאילו נסוך משהו רעיל באוויר, שבא לידי ביטוי בצבעים זרחניים וחומציים, בפיות הקפוצים, בעיניים הקרועות.
הנשים בציוריה של עובדיה גרוטסקיות ומשובשות פרופורציות, חוטי דם או כאב נמשכים מפטמותיהן; ידיהן כאילו יצאו משליטתן, הפכו לזרועות נחשיות בעלות כפות ידיים פרוסות, בעלות פוטנציאל הרס
״יש משהו פתייני ומתקתק בצבעוניות של העבודות״, אומרת לוריא, ״אבל מתחת לפני השטח, כמו בכל סיפורי האגדות, מתחת למעטה בית הממתקים נמצא בית המכשפה הרעה״. הכותרת ״חולות ראשל״צ״ לדבריה, מתייחסת לדימוי בורגני, פרברי, מוגן ומהוגן, שמצפין בתוכו פוטנציאל קטלני, רוע וסכנה הרוחשים מתחת לפני השטח. לוריא מזכירה בהקשר זה את גיבורת ספרה של אורלי קסטל־בלום, דולי סיטי (זמורה ביתן, 1992), וטרינרית שיוצאת אל החולות שליד הים, שם היא מבקשת להטמין את גופת כלבתה המתה ומוצאת תינוק שננטש, ומשם ממשיך סיפור סוריאליסטי וקורע לב של כאב והכאבה.
את העבודות בתערוכה יצרה עובדיה במהלך השנים האחרונות, כולן מצוירות באקריליק ולכה על נייר. בבחירת החומרים יש משהו ילדי, כמו עבודה על פוסטרים, ציור שנעשה בדחף עז, בלי להקפיד על פרספקטיבה ופרופורציה, בלי מסנני סובלימציה ומבט בוגר – כגריית יתר על העור.
לוריא: ״במבט ראשון, הציורים של עובדיה מזמינים אותנו לצאת אתה למסע קסום בארץ בלתי נודעת, אל מרחב של פלאות, יופי ובדיון המתאפיין בצבעוניות חזקה, בקווים ברורים, במרקמים עשירים ובפיתויי ממתקים וקינוחי מרציפן. אך אל תתנו לכל אלו להתל בכם. כמו בכל אגדת ילדים עשויה היטב, עובדיה שולחת אותנו בפועל להביט במראה. העודפות המתוקה נתקעת בגרון, חונקת כמו סוכריות פֶּז בלוע מתקן הפלסטיק שמופיע ברבות מן העבודות״.
הבנאליה היומיומית, המוכרת והבטוחה לכאורה, מכסה בציור על התרחשות אפלה. שנדליר לבנה אלגנטית משתלשלת מעל לחדר שחור, שהמוות מולך בו. השלדים מזכירים את ״חג המתים״ הדרום אמריקאי, שהתגלגל בהאלווין המתקתק. פרחים זורחים וקמלים, חפצים לוטשים עיניים כלעג לרש נגד עין הרע, כלבלבים מציעים נחמה. זה עולם של בדידות ושל קישוטים זולים, הנאות מתוקות לרגע וחרדה שלא ניתן להיפטר ממנה.
The post עדה עובדיה מציירת חרדות appeared first on מגזין פורטפוליו.
