בחודש שעבר נפתחה במוזיאון הטריאנלה במילאנו התערוכה ״999 שאלות על מגורים עכשוויים״, בהשתתפות יוצרים עצמאיים, קראפטסמנים, חברות טכנולוגיה, בתי ספר לעיצוב, פאב־לאבים ועוד מרחבי העולם. למשך שבוע הציגו בתערוכה סטודנטים את התוצרים שעבדו עליהם, במסגרת קורס שהתנהל במרכז לעיצוב וטכנולוגיה בשנקר, בהנחיית מיכל רינות (ראשת המרכז), ניל ננר וארנה שביב.
בניגוד למצופה, הפרספקטיבה של מגורים שבה עסקו הסטודנטים הייתה של עזיבה, יציאה מהבית, ובאופן סצפיפי יותר בסף של הבית, במפתן, במקום הביניים שבו אנחנו עדיין לא בחוץ – אך כבר לא בפנים. באמצעות הפעולה של חציית ספים שונים, המבקרים בתערוכה חוו הבטים אישיים, חברתיים וחומריים של יציאה מהבית בעידן הנוכחי.
מיכל רינות. צילום: נעמה אגסי
Yuval:
הי מיכל, מה קורה? איך היה במילאנו?
Michal:
וואו…. עמוס, מעניין, כיף ממש. היינו שם שבוע שבמהלכו קיבלנו את ארגזי הענק ששלחנו מהארץ, הקמנו את ארבעת המיצבים האינטראקטיביים, הצגנו למלא מבקרים לאורך כמה ימים, פירקנו את המיצבים, ארזנו אותם חזרה ושלחנו לארץ. פיו! היה מטורף
Yuval:
באמת נשמע מטורף. תעשי לנו סדר: מי זה היינו, איך נוצר הקשר עם הטריאנלה, מה התבקשתם להציג?
Michal:
אוקי: הסיפור מתחיל לפני 12 שנה כשלמדתי באיטליה תואר שני בעיצוב אינטראקציה, בבית ספר מאוד מיוחד – שהוא כבר ז״ל – שנקרא Interaction Design Institute Ivrea. היו שם סטודנטים ומרצים מכל העולם וזו היתה חוויה מדהימה של שנתיים, שממנה נשארו הרבה קשרים פוריים, אחד מהם עם אחד המורים, סטפנו מירטי, האוצר של תערוכה גדולה שמתקיימת עכשיו במוזיאון הטריאנלה במילאנו בשם Questions on Contemporary Living 999.
סטפנו הוא אדריכל במקור אבל הוא אפשר להגיד שהוא עוסק באדריכלות של יחסים… הוא יצר תערוכה שמורכבת מאוסף גדול מאד של גורמים: יוצרים עצמאיים, קראפטסמנים, חברות טכנולוגיה ענקיות, בתי ספר לעיצוב, פאב־לאבים ועוד ועוד – לכל אלה הוא פנה בהצעה להשתתף, והתערוכה היא מן אירוע מתמשך שכל הזמן משתנה. קיבלתי ממנו הצעה להשתתף בתערוכה וחשבתי שנוכל לגייס לטובת זה קורס במסגרת ה״טראנס־מחלקתית״ בשנקר.
כך נוצר קורס שבו ניל ננר, ארנה רביב ואני עבדנו יחד עם 22 סטודנטים ממחלקות העיצוב בשנקר כדי להגות ולבנות דברים לתערוכה. האוצר נתן לנו יד חופשית לגמרי: קיבלנו שטח מוגדר בתוך התערוכה (שבנויה באופן מודולרי כך שכל מציג/ה מקבלים מבנה טרומי שעליו הם מתבססים), וכך התחלנו לעבוד בקורס בסוף אוקטובר מתוך ידיעה שבפברואר הדברים יוצגו במילאנו. חשוב לציין שמרכז המחקר של מיקרוסופט ישראל תמכו בנו בקורס הזה
Yuval:
נראה לי שזה השלב להגיד מה זה טראנס־מחלקתי, מי הסטודנטים, ומי הם ניל וארנה – לטובת מי שלא מכיר
Michal:
צודק! ניל ננר הוא מעצב מוצר ואמן – נדמה לי שאפשר לומר – שמלמד בשנקר. ארנה רביב היא אשת קולנוע – עם רקע בפילוסופיה! – שגם היא מרצה בשנקר. המסגרת הטראנס־מחלקתית היא מסגרת חדשה בשנקר (אם כי לא חדשה לי ולמעבדה), שבה סטודנטים בשנה ג׳ – מכל מחלקות העיצוב, ובהמשך גם הנדסה – מחוייבים לקחת קורס אחד שהוא רב־דיסציפלינרי. זו עדות לחשיבות הגדולה שמייחסים בשנקר לחיבור בין התחומים והמחלקות, בהמשך לשבוע המרקחה הוותיק.
ועל ניל וארנה אוסיף ואומר שהיה נפלא ללמד איתם ולהרים איתם את הפרויקט הזה
Yuval:
וכל הקורס היה מלכתחילה מיועד לקראת התערוכה?
Michal:
לגמרי. קראנו לו ״999 שאלות על מגורים״ וראינו אותו כסטודיו שבו אנחנו – כקבוצה – מייצרים את התערוכה שלנו, שבתוך התערוכה הגדולה. הנושא של בית ושל מגורים מרתק ואוניברסלי, ואפשר לקחת אותו לאין־סוף כיוונים. מתוך כל הזוויות בחרנו את ״עוזבים את הבית״ – דווקא כדי להפוך את ההסתכלות המתבקשת. חשבנו על זה שכיום – בין אם זה משבר הפליטים, השינויים בצורות המגורים או פשוט השלב בחיים שבו נמצאים הסטודנטים שלנו – חשוב ומעניין להתבונן ביציאה, בעזיבה
Yuval:
אקט העזיבה כמשהו פיזי, שפותחים את הדלת יוצאים החוצה? או כמשהו מטאפורי? (או ג׳, כול התשובות נכונות)
Michal:
ג׳ כמובן.
אבל כדי לתת לזה קונקרטיזציה, בחרנו לעבוד על סיפים אמיתיים – אחרי תהליך ראשון שהיה יותר פתוח, הצגנו לסטודנטים ארבעה סיפים פוטנציאליים: דלת, חלון, וילון וסף וירטואלי, וביקשנו שייצרו פרויקט שמשתמש בסף הזה כדי להעניק למבקרים בתערוכה חוויה שעניינה יציאה, עזיבה
לבחור את הריב לפני שיוצאים מהבית
Yuval:
מה את יכולה לספר על התהליך עד לפרויקטים שהוצגו? איזה נקודות מבט הביאו הסטודנטים, שרובם אני משער בני 25 +/-. נכון?
Michal:
נראה לי שזו הערכת גילים טובה. עלו דברים ממש מרתקים: לדוגמה, קבוצה אחת עסקה בנושא שהן כינו אותו ״אותנטיות״. הן תיארו את התחושה שבעוזבן את הבית הן עזבו תרבות מסוימת ויצאו לאחרת – נניח של שנקר, אולי של תל אביב. ובחוזרן אל הבית, הן כבר לא שייכות אליו, וכבר מתויגות כמשהו אחר (לדוגמה, ״משתכנזות״). הן עסקו בתיוגים האלו, בשרירותיות שלהם ובאי־השייכות שהם גורמים
Yuval:
עוד!
Michal:
!
היתה קבוצה שעסקה באקט של היציאה מהבית, במצב הרוח שאנחנו יוצאים ממנו, ובאיך אנחנו משאירים את מי שנשאר. האקט של טריקת הדלת, החרטה שאולי נוצרת כשכבר יצאנו, על מה שאמרנו ומה שלא! וברצון למחוק, לשנות, לעבד. היתה קבוצה שהתחילה בעיסוק בסאונד, בסאונדים שבתוך הבית, ובאלה שבחוץ. במחשבה העתידנית על עולם שבו יש לנו שליטה מלאה על מה שאנחנו שומעים, ומה שלא. והיתה קבוצה שעסקה בשאלה ״מי גר פה לפני״ – בשכבות של המגורים, ובכך שבכל מקום היה מישהו קודם: האם ואיך אפשר להציץ לתוך זה? ומה המשמעות הפוליטית או הרגשית של השאלות האלו
Yuval:
אלה נושאים סופר מעניינים, אבל אני תוהה איך עובדים עליהם לתערוכה, במיוחד כשיש סטודנטים מכל המחלקות
Michal:
זה באמת היה אתגר גדול לנו ובעיקר לסטודנטים; בעצם סטודנטיות וסטודנט אחד :). נפלנו עליהם עם אג׳נדה עמוסה: לחשוב על הבית ועל עזיבה, לפתח רעיונות ותרחישים בגוון עתידני, לקשר את הדברים למה שמתרחש היום בעולם, ולעבד את הרעיונות לכדי חוויות אינטראקטיביות, תוך ניסיון לדמיין מצב של תערוכה בארץ אחרת מתוך שרטוטים אדריכליים.
העניין של המחלקות השונות הוא יתרון עצום: יש מגוון גדול של יכולות והפרויקטים מקבלים את האופי שלהם גם מתוך היכולות ותחומי העניין. תחשוב שיש מישהי שמבינה בחלל ומישהי עם תשוקה אדירה לתקשורת חזותית ומישהי שחושבת טקסטיל…. זה נפלא. מה שהיה חסר זה אנשים יותר טכנולוגיים, אבל גל ששון המופלא מהמרכז לעיצוב וטכנולוגיה גם לימד וגם עשה בעצמו הרבה כדי שהפרויקטים יקרמו עור וחיישנים 
Yuval:
מה הצגתם בסופו של דבר?
Michal:
הצגנו שלושה מיצבים אינטראקטיביים ואירוע אינטראקטיבי.
דלת אינטראקטיבית, שמגיבה לאופן שבו נסגרה, או נטרקה, ומבטאת כך את מצב רוחו של היוצא. הדלת עומדת בחלל ועליה ארבעה כפתורים. המבקרים מוזמנים ללחוץ ולבחור את הריב שלהם – יום־יומי, רציני, קריטי או ׳אין חזור׳. הם מתבקשים לעבור את הסף ולטרוק את הדלת בהתאם לעוצמת הריב שבחרו. אם הטריקה שלהם התאימה רגשית לעוצמת הריב, על שטיח היציאה מוקרן קטע איקוני מתוך סרט או סדרה, שמציגים את רגע השיא של הריב. דרך הפעולה הגופנית של הטריקה, המשתתפים מגיעים לחוות את הסרט במצב עוררות תואם.
חלון אינטראקטיבי שמאפשר לנו לקבוע מה נשמע כשנפתח אותו. הפרויקט הביא סצנות קול (soundscapes) מאירועים הקשורים בחציית גבולות, מישראל ומהעולם, ומוצג כחלון עם ארבעה תריסים. פתיחת כל אחד מהתריסים חושפת בהדרגה שכבה אחרת של סאונד. מאחורי התריסים מופיעות בהדרגה מילים שנלקחו מסיפורי אנשים מהשטח: הייתה שם סצינת קול של לידה במחסום, של פיגוע הדריסה בברלין, של טילים בעוטף עזה ושל פליטים בסירות בים התיכון. פרויקט עמוס מאוד מבחינה רגשית!
החלון שקובע מה נשמע כשנפתח אותו
הווילונות שמאפשרים לנוע אחרוה בזמן
וילונות אינטראקטיביים שמאפשרים לנו לנוע אחורה בזמן, לאנשים שעזבו את הבית בעבר. בית בעין כרם, שיש עליו מידע מאז התקופה הביזנטית, נבחר לטובת חקר השאלה הזו. על ידי מעבר דרך וילונות חצי שקופים שעליהם הוקרנו תמונות וסיפור בכל פעם מתקופה אחרת שבה היו דיירים בבית, המבקרים עוברים בין שכבות ההיסטוריה השונות של הבית.
ולסיום – אירוע אינטראקטיבי שבו הזהות של המשתתפים נקבעת על ידי מישהו אחר. המשתתפים מחולקים באופן שרירותי לאדומים וכחולים: הם עוטים על עצמם צעיפים צבעוניים של קבוצתם, מקובצים לפי צבע ומקבלים מסרים נפרדים – כל קבוצה על עליונותה שלה, אל מול השנייה. ברצף של שאלות חברי שתי הקבוצות מתבקשים להיכנס למרכז החלל לפי התאמתם לקבוצות השונות שהשאלות מגדירות. השאלות מפרקות את הקבוצות ויוצרות קבוצות חדשות. בסיום האירוע נחשפת כל קבוצה למסרים שקיבלה האחרת.
רמת העניין של המקרים ושיתוף הפעולה – במיוחד באירוע האינטראקטיבי שהיו בו שאלות כמו ״האם אתה מאמין באלוהים?״ – היתה מפתיעה ומחממת לב
Yuval:
עד כמה ההיתכנות של הדברים האלו הייתה פונקציה בתהליך? כלומר, לא אם אפשר לעשות אותם מבחינה טכנולוגית אלא האם העתיד הזה באמת יקרה, האם אנשים ירצו שיהיה להם כזה בבית
Michal:
ההיתכנות לא היתה פונקציה: לא ניסינו ליצור מוצרים או הצעות למוצרים, אלא חוויות אינטראקטיביות שמטרתן היתה להעביר רעיון דרך השתתפות פעילה של המבקרים. כשטרקת את הדלת, הרגשת בשאיפה את הרגש של הריב ושל היציאה. כשהקשבת לקולות, שאלת את עצמך האם אני רוצה לפתוח את התריס הזה ולהיחשף לקולות האלה. כשהלכת והעמקת בוילונות, אז – בשאיפה – הרגשת את המעבר בתוך שכבות ההיסטוריה. וכשקיבלת את השיוך לאדום וכחול, ופיתחת ״גאוות יחידה״ – והרגשת את השרירותיות של התיוג
האדומים והכחולים
Yuval:
מי ומה הציגו עוד בתערוכה? יכולה לתת איזו דוגמה או שתיים?
Michal:
בטח – היה פרויקט של בית ספר Naba האיטלקי שעסק בשיכונים האיטלקים והביא קולות של אנשים ומתכונים מכל מני אמהות. היה פרויקט מקסים של קרין פינק (Karin Fink), יוצרת שאספה שירי ערש מכל העולם ויצרה חלל שקט ומוחשך שאפשר היה לשבת בו ולשמוע שירי ערש. היה איזור מיינקראפט עם מודל של הטריאנלה, וליד זה ממציא משחקי קופסא שהגיע כל יום, ישב בתוך ארגז חול, שיחק עם אנשים ועזר להם להמציא משחקים! היה מיצב גדול של חברת edison שבו היו בחדר חשוך 100 מסכים קטנטנים עם סרטונים של בתים, והחוויה היתה כמו להציץ לתוך איזה גורד שחקים. ועוד ועוד ועוד!
Yuval:
אז אם לסכם את כל התערוכה (ואת 999 השאלות) – מה אפשר להבין ממנה על הנושא היום ב־2018 ועל העתיד שלו?
Michal:
שהעתיד מגוון. ושלמעשה אנחנו כבר בעתיד! שרשת של חברים ומשתפי פעולה זה נכס אדיר. שאם לא הולכים לאכול צהריים בשעות הנכונות באיטליה, לא תמצא אחר כך אוכל…
וברצינות: תערוכה בעלת גוון טכנולוגי־עתידי על הבית ישר מעלה על הדעת את ״הבית החכם״, ואילו בתערוכה החוויה המרכזית הייתה של מגוון עצום ושל עבר, הווה ועתיד שמתקיימים זה לצד זה. ישבה שם קבוצת אנשים שעסקו במלאכת המוזאיקה לצד אנשים שהדפיסו בתלת־ממד גופים שמבקרים יצרו בסביבת מציאות מדומה. היה טקסטיל מסורתי שהגיע מבית ספר בתאילנד ליד מיצב של חברת אנרגיה ענקית. הציגו שם בתי ספר מבוססים כגון הפוליטכניקו של מילאנו לצד קורסי MOOC שדרכם נוצרו קהילות שנפגשו בתערוכה. ההיררכיות נעלמו והמגוון שלט. נראה לי שזה משהו שמלמד על העכשיו ועל ההמשך
Yuval:
זה נכון…
משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
Michal:
אפרופו רשת של אנשים, סטודנטית מהתואר השני בשנקר שעברה למילאנו – מרים שיין מאירי – היתה סוג של שגרירה שלנו בכל ההכנות לתערוכה והיא הייתה נפלאה! תודה מרים! תודה לשנקר – ליעל מוריה וליולי תמיר בעיקר – על התמיכה. ולמיקרוסופט. ולמרצים! ולך!
וכמובן לכול הסטודנטיות המהממות: אביב אבן, אלה אורן, אלינור זרו, גילי שחר, דנה פורת, חן יהודה, טל פישר, ינית גבע, לאה מנסור, לואי ברונו בינדרנגל, לי סנדלר, לירז פרימו, מיה יוסלביץ, מעיין זלוטקין, נועה דנציגר, נטלי ברהום, סתיו בוזגלו, עמית חכם, ענת אגוזי, רוני לויט, רעות חורש ושרון דודסון
The post 999 שאלות על בית: שנקר במוזיאון הטריאנלה במילאנו appeared first on מגזין פורטפוליו.
