קווין לינץ׳, אדריכל ומתכנן ערים, פירסם בשנת 1960 את הספר The Image of the City. בספרו טען לינץ׳ שהעיר אינה נחווית באופן אוטונומי, אלא תמיד ביחס לרצף אירועים, שמובילים לפעולה ולהתנסות. לכבוד שבוע האיור שהתקיים בתל אביב בחודש נובמבר האחרון, הזמינו האדריכליות לימור יוסיפון גולדמן ודנה גורדון חמישה צמדים של מאיירים ואדריכלים להגיב ולתת פרשנות חדשה לחמשת האלמנטים שטבע לינץ׳ בקונטקסט של העיר תל־אביב-יפו, ולהציג את התוצאה בתערוכה יסודות העיר בגלריה של בית האדריכל ביפו.
לימור יוסיפון גולדמן (מימין) ודנה גורדון. צילום: גדעון לוין, דימה פוליבקין
Yuval:
הי לימור, הי דנה. מה שלומכן?
Dana:
הי הי, בסדר גמור
Limor:
מעולה, איך אצלך?
Yuval:
לא רע בכלל. כמו שאתן יודעות הקול הקורא לשבוע האיור 2018 פורסם, וחשבתי שזו הזדמנות מצויינת לבחון את שבוע האיור האחרון ולפטפט איתכן
Limor:
מהמם!
Dana:
ראיתי אותו ושמחתי מאוד!
Yuval:
תודה! יצא לי הרבה לחשוב על התערוכה שאצרתן בשבוע האיור האחרון, יסודות העיר. זו הייתה אחת התערוכות שהכי שמחתי בהן, גם בגלל החיבור המתבקש לאדריכלות, וגם בגלל שהיא הראתה איך אפשר לצאת מהשבלונה של מה זו תערוכת איור או מה זו תערוכת אדריכלות וליצור משהו חדש
Dana:
תודה יובל, התערוכה באמת הצליחה לערער אצל הרבה מבקרים את התפיסה שלהם לגבי איך נראית תערוכת אדריכלות. והתגובות ממשיכות להגיע
Limor:
תודה, זה משמח לשמוע! חשבנו רבות על יצירת תקשורת בין אדריכלים למאיריים מוכשרים, לשמוע אותם יחד ולחוד, לאפשר להם להשפיע האחד על השני, לאתגר אותם ולקבל זווית ראיה אחרת (אולי אפילו מדיה אחרת), להשאיר חותם ולהצמיח שורשים נוספים. זו מתנה לכל הצדדים והתוצאה הייתה מרגשת
מראה התערוכה. צילומים: מ״ל
Yuval:
בואו רגע נעשה תקציר הפרקים הקודמים ונספר לטובת מי שלא הצליח לבקר על הרעיון מאחורי התערוכה
Dana:
הרעיון של החיבור בין שתי הדיסציפלינות נולד במקביל לרצון שהעבודות שיוצגו יפרשו או יביעו עמדה חדשה בנוגע לעיר. הטקסט משנת 1960 של קווין לינץ׳, The Image Of A City, קרץ לנו, גם בגלל החדשנות שלו בתקופה שבה הוא נכתב, וגם בגלל הרלוונטיות שלו להיום. הוא מדבר על החוויה האנושית של העיר, ועל כך שהאדם חווה את העיר מבפנים. בשונה מתפיסות מודרניסטיות שהסתכלו על העיר מלמעלה, כאן המבט הוא פנימי.
עניין אותנו איך יגיבו זוגות האדריכלים־מאיירים לרעיונות אלו. כדי לצמצם קצת את מרחב ההתבוננות – כל צמד קיבל (או בחר) יסוד אחד מהיסודות שלינץ׳ זיהה כמרכיבי העיר. כך קיבלנו חמש עבודות שונות בתכלית. שתי העבודות הנוספות שנעשו על ידי מאיירים לבד (ליאורה זמלמן ואורי טור) הגיבו לטקסט בכללותו במדיות שמאפיינות את העבודה שלהם
לימור יוסיפון גולדמן: אחת התגובות היותר שכיחות שאני שומעת לגבי תערוכות אדריכלות היא חוסר הבהירות שלהן לציבור הרחב, והמטרה כאן היתה לייצר תערוכה מתקשרת על ידי דו־שיח פורה בין שתי הפרקטיקות המדוברות
Limor:
אחת התגובות היותר שכיחות שאני שומעת לגבי תערוכות אדריכלות היא חוסר הבהירות שלהן לציבור הרחב, והמטרה כאן היתה לייצר תערוכה מתקשרת על ידי דו־שיח פורה בין שתי הפרקטיקות המדוברות. מצאנו שהטקסט של קווין לינץ׳ מעניין, רלוונטי ומאפשר פרשנות ויזואלית על ידי שתי הפרקטיקות. המשתתפים בתערוכה מצאו חיבור מידיי לנושא והתרגשו להשתתף
Yuval:
איך החלטתן לאיזה אדריכלים ולאיזה מאיירים לפנות? איך נעשו החיבורים? ומה הם הציגו?
Limor:
כאדריכלית ואוצרת רב־תחומית, חשוב לי להכיר אנשים מפרקטיקות שונות: להבין את החוזקות שלהם, את האופי, הטעם ומה יכול להיות מעניין לראות אותם עושים עוד. הושקעה הרבה מחשבה על החיבור בכל צמד כדי שיתרחש שם תהליך אמיתי, דיאלוג שיצמיח שיתופי פעולה עתידיים.
הבריף היה חופשי והפורמט פתוח: נתנו לכל זוג משתתפים אלמנט מרחבי סטורקטורלי על פי לינץ׳, ביקשנו שיעבדו ביחד והדגשנו שהתהליך הוא הדבר החשוב לנו. היינו בקשר עם המשתתפים לאורך התהליך, עשינו פגישות משותפות, לעיתים בהתחלה לצורך התנעת הפרויקט או בחירת הרעיון משלל הרעיונות שהוצפו, ולעיתים בסוף התהליך לצורך דיוק וחידוד התמה
Dana:
האדריכל פיצו קדם והמאייר תומר חנוכה התייחסו לאלמנט path, שאצל קוין לינץ׳ מייצג את הדרכים שאנו פוסעים בהם בעיר בתדירות גבוהה. הם בחנו את המפה הנסתרת של העיר, שקורמת עור וגידים על ידי האנשים ״השקופים״ שפוסעים בה. הם הקימו מיצב שכלל מבנה טרפזי שנכנסים לתוכו, ובקצהו חור הצצה שדרכו רואים את האיור הנפלא של תומר: אדם כהה עור ששרוע בתוך העיר והגידים והוורידים שלו זוהרים בחושך ומראים לצופה את אותה מפה הנסתרת. הם הוסיפו וידאו על גבי המבנה שהראה פעולה מונוטונית של שטיפת כלים, שייצגה את אותם האנשים.
למעלה: עבודת הווידאו של פיצו קדם ותומר חנוכה. מתחת: האיור של תומר חנוכה בשני מופעיו
האדריכל אמנון רכטר והמאייר אלון ברייאר בחרו את המושג node – צומת – ושוטטו ממנו לעולם בתי הקברות; ההתבוננות שלהם הייתה קשורה לייצוגים של זיכרון במרחב של בית הקברות, כמייצג את העיר. הם הציגו עבודת וידאו בשתי שכבות – אחת שאמנון צילם, ואחת שאלון אייר – ובנוסף הם ייצגו את שכבת הזכרון הקולקטיבית על ידי טקסט של איטאלו קאלווינו מתוך ״הערים הסמויות מעין״.
האדריכלית טולה עמיר והמאיירת ליאת יניב התייחסו למושג edge – גבול. הן בחרו לפרש את הגבול כמפגש בין הגוף לבין הקרקע בעיר – הנעל – והוסיפו לפרשנות זו גם מעולמן כשתי נשים, שבהליכה בעיר כובשות את המרחב. העבודה שלהן הייתה גזרות של נעליים שהן יצרו מתוך מפת העיר תל אביב – כגזרות של המגזין בורדה.
האדריכל אילן פיבקו והמאייר עובדיה בנישו יצרו מפה מרחבית של נקודות ציון (landmark), איור שתפס קיר באורך שבעה מטרים בגלריה, שתיאר את המסלולים האישיים של כל אחד מהם במרחב העירוני שבו הוא גר.
אילן פיבקו ועובדיה בנישו. צילום: בן ליאון
עבודתן של האדריכלית מיכל קימל אשכולות והמאיירת יהלי זיו התייחסה למושג district (אזור), שאותו הן פירשו על ידי הצבה של בנייני מגורים שתוכננו על ידי קימל אשכולות אדריכלים ברחבי העיר – יחד – כאזור מובחן חדש. יהלי יצרה קולקציית בדים שהגיבה לשפה הצורנית של הבניינים וגם קולקציית אנשים – אלה שגרים במרחב ומאיישים אותו. מה שהיה מעניין בעבודה הזו היה המחשבה על הזמניות של האופנה לעומת העל־זמניות של העיר והאדריכלות שלה – וההצבה של שני הרעיונות האלה יחד
Yuval:
אז שאלה משותפת לשתיכן, כל אחת מהמבט שלה: בראייה לאחור, מה הפתיע אתכן בתהליך ובתוצאה, ומה – אם בכלל – יצא כמו שחשבתן? הייתה לכן בכלל השערה מה תקבלו?
דנה גורדון: אחד הדברים שיותר הפתיעו אותי, וגם ריגשו במידה רבה, היה שאף אחד מהזוגות לא בחר בפיתרון קל. כולם יצאו מהקופסה ופרצו את דרך העבודה והמחשבה היום־יומית שלהם. הרעיונות שהם הביעו נבעו מתוך הדיאלוג שנוצר, גם בינם לבין עצמם וגם איתנו
Dana:
אחד הדברים שיותר הפתיעו אותי, וגם ריגשו במידה רבה, היה שאף אחד מהזוגות לא בחר בפיתרון קל. כולם יצאו מהקופסה ופרצו את דרך העבודה והמחשבה היום־יומית שלהם. הרעיונות שהם הביעו נבעו מתוך הדיאלוג שנוצר, גם בינם לבין עצמם וגם איתנו, כמו שסיפרה לימור. הייתה השקעה גדולה של כולם בתהליך ובתוצרים
Limor:
הפתיעו אותי החיבורים שנוצרו בין הצמדים גם ברמה האישית. מדהים בעיניי לראות שאלו שעברו תהליך עמוק משותף, הפכו לחברי אמת. היו גם הפתעות מבחינת הרעיונות, הרגשנו שרובם הגיעו ממקום אישי, אינדיבידואלי, של חצי מהצמד או שניהם, וזה דבר שאינו ברור מאליו, להיחשף ולחשוף בתהליך משהו מעצמך עם אדם זר (גם אם מוכשר).
ברמת התוצרים, הדבר שהכי הפתיע אותנו היה שכולם הציגו עבודות בשחור־לבן, למרות שזה לא היה חלק מהבריף. לא הצלחנו למצוא הסבר ברור לכך, האם המאיירים כיוונו לעבוד בשחור־לבן כי כך הם תופסים את המושג אדריכלות (תכניות אדריכליות) או האם האדריכלים רצו ניקיון ומינימליזם וכיוונו את המאיירים לכך. בכל מקרה, זאת היתה הפתעה שגילינו כשבועיים־שלושה לפני התערוכה, עם הגעתן של העבודות הסופיות
מיכל קימל אשכולות ויהלי זיו. צילום: מ״ל
אמנון רכטר ואלון ברייאר. צילום: מ״ל
Yuval:
אחת הנקודות המעניינות שעלו באחד מהסיורים שהעברתי בתערוכה, הייתה שיצא שהאדריכלים שהשתתפו בתערוכה היו ברובם ותיקים ומנוסים יותר לעומת המאיירים שהיו ברובם צעירים יותר. אתן חושבות שזה השפיע על התוצאה הסופית?
Limor:
קשה לומר, וזה לא היה מכוון, אבל מעניין שהתהליך המשותף גרם גם לאדריכלים הוותיקים לעבור שינוי ולא רק למאיירים ״הצעירים״ כפי שאפשר היה אולי לצפות
Dana:
אחד הדברים שיותר הרשימו אותי היה באחת הפגישות עם אילן פיבקו ועובדיה בנישו, כשהיה ברור שהדיאלוג ביניהם היה מעניין ובגובה העיניים, ולא הייתה הרגשה שמדובר באדריכל מנוסה ובמאייר צעיר. אני בטוחה שצמדים אחרים היו מגיעים לתוצאות אחרות מבחינה רעיונית, אבל אני לא בטוחה שזה קשור דווקא לגיל או לניסיון
Yuval:
אם הזכרת את העבודה של פיבקו ובנישו, שאלה נוספת שעלתה פעמים רבות בסיורים הייתה מה בתוצר הסופי הוא של המאייר ומה של האדריכל. לכאורה, בחלק גדול מהעבודות ראינו עבודת איור ולא שרטוט או מבנה. איך אתן רואות את זה?
Dana:
נכון, זו שאלה שעלתה מספר פעמים, ובאמת בחלק מהמקרים היה קשה להבחין. היד של המאיירים היתה נוכחת בחלק מהעבודות יותר, כשהאדריכל תרם בצד הרעיוני, ובעבודות אחרות – כמו עבודתן של טולה וליאת – היצירה הייתה משותפת והתוצר לא הסגיר שהוא נוצר על ידי אדריכלית ומאיירת
Limor:
אני מסכימה עם דנה ובנוסף, לדעתי תוצר סופי של אדריכל לא חייב להיות שרטוט או מבנה כדי שירגישו את חלקו, כמו במקרה של אמנון רכטר שהחליט לעשות עבודת צילום. התערוכה נתנה אפשרות לכולם להתבטא בכל דרך העולה על רוחם
טולה עמיר וליאת יניב. צילומים: בן ליאון
Yuval:
מה שאהבתי אצל טולה וליאת – מעבר לעבודה החכמה והאינטילגנטית כמובן – היא העובדה שהעבודה שלהן הייתה יכולה להיות מוצגת כמעט בכל הקשר: תערוכת עיצוב, תערוכת אמנות, תערוכת איור, תערוכת אדריכלות. ובמובן מסוים זה נכון לרוב העבודות בתערוכה
Dana:
מסכימה. אחת התגובות היפות שקיבלנו הייתה שהחלל של הגלריה, שמציגה תערוכות אדריכלות כבר קרוב ל־20 שנה, נראה כמו חלל מוזיאלי בתערוכה הזו. הרבה מזה הוא בזכות השבירה של התפיסה לגבי איך מוצגת אדריכלות, ובאיזה כלים ומדיות מפרשים אותה
Yuval:
לגמרי. הדבר הראשון שתמיד אמרתי על התערוכה הוא שהדבר הראשון שאני אוהב בה הוא שהיא לא נראית כמו תערוכת אדריכלות טיפוסית (ויסלחו לי – או לא – כל האדריכלים…)
Limor:
חחח, מסכימה איתך
Yuval:
יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
Dana:
כן, שאנחנו מאוד מעריכות את ההתגייסות של כל היוצרים בתערוכה, זה היה לנו לכבוד. וגם מודות לך על התמיכה והמעורבות. ונתראה ב־2018!
Limor:
אני מאמינה שהעולם שלנו מתרחב כשאנחנו יוצאים מהתחום שלנו ומתבוננים בו דרך זווית ראיה אחרת. לפעמים (אם יש לנו מזל) אנחנו לא חוזרים להיות מי שהיינו לפני וממשיכים עם זווית ראיה נוספת בכל דבר שאנחנו עושים: התהליך הוא העניין; התוצר הוא הבונוס. וגם אנחנו האוצרות עברנו יחד עם כל המשתתפים המוכשרים תהליך מאתגר, מעניין וסוחף. תודה יובל על שעודדת ותמכת בתהליך שלנו! בהצלחה עם שבוע האיור הבא :)
The post בחזרה לשבוע האיור 2017: מה קורה כשאדריכלים ומאיירים נפגשים appeared first on מגזין פורטפוליו.
