יום אחד, לפני הרבה שנים, אימו של אבנר כץ שאלה אותו במה הוא עובד. ״עניתי לה שאני צייר״, הוא מספר. בתגובה היא אמרה ״יכול להיות שלא שמעת את השאלה שלי: במה אתה ׳עובד׳. מה שמבחינתה נחשב עבודה היה טרקטורים, לחרוש שדות, לקצור, לקטוף, לבנות בתים. לצייר? בבאוהאוס לא לימדו ציור, לימדו גרפיקה. מקצוע. כשהתחלתי ללמוד בבצלאל בגיל 16, לפני הצבא, המורים שלי לא הזכירו אף פעם את המילה אמנות. הם לימדו מקצוע, איך להחזיק עיפרון, פחם, מכחול, והם גם לא סיפרו על עצמם. לא ידענו עליהם כלום. לא ידענו אפילו מה השם הפרטי שלהם״.
ציור הוא לא עבודה?
״אני אוהב את העבודה הפיזית, זו אחת הסיבות שהפסקתי לאייר, כשרציתי להפעיל לא רק את המפרק של כף היד אלא את כל היד, עד הכתף. אני בן קיבוץ רמת רחל, וההורים שלי חינכו אותי שעבודה היא ערך עליון. אמא שלי אמרה שאם היא תפסיק לעבוד היא תמות, וזה פחות או יותר מה שקרה. בקיבוץ, התואר בטלן היה אחד התארים הבזויים, הנחותים והמשפילים ביותר שאפשר היה לתת למישהו. גם אלו שהיו בטלנים היו לובשים בבוקר בגדי עבודה והסתובבו עם מעדר או מפתח שוודי ביד, רק שלא ייראו כמו בטלנים. לפחות זה. ראית את אוסף הכלים בכניסה לסטודיו שלי? כשאני עולה לסטודיו זה קודם כל לעבוד; רק אחר כך לצייר״.
רצף פואטי של תנועה קצבית
כץ נולד בשנת 1939 בקיבוץ רמת רחל. הוא פרופסור אמיריטוס באוניברסיטת חיפה, ומלמד במחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה. במהלך קריירה מזהירה כמאייר, סופר ואומן זכה שש פעמים בפרס בן יצחק לאיור ספרי ילדים, בנוסף לפרס אנדרסון, פרס גוטמן, מדלית לאדא, פרס דיסקונט של מוזיאון ישראל, פרס משרד התרבות ועוד. עבודותיו הוצגו בלמעלה מ־30 תערוכות יחיד במוזיאונים ובגלריות בארץ ובעולם.
אבנר כץ
עטיפת הספר
וגם כיום – רגע לפני שיחגוג בשנה הבאה 80 – הדבר האחרון שאפשר להגיד על כץ הוא שהוא מתבטל. להפך: עם תערוכת יחיד חדשה בגלריה לאמנות באום אל פחם ועם ספר חדש בהוצאת Salomon & Daughters, ״במחשבה שלישית״ (On Third Thought), כץ ממשיך לטשטש את הגבולות בין ציור, איור, רישום וכתיבה, תוך שהוא ממשיך ליצור מדי יום בסטודיו שלו בביתו ברמת השרון. ספרו החדש הוא ספר מסוגת הפואטיקה החזותית הכולל 87 חיתוכי לינולאום ולצידם קטעי טקסט קצרים פרי עטו של כץ, המציעים הירהור על חייו של אדם. ״יחד הם בוחנים את הדמות האנושית כתו שחור על דף, ומהדהדים את השאלה איזה סימן מותיר אדם בחייו?״.
״נפגשתי עם מרב בסדנת ההדפס בירושלים והיא פנתה אלי עם הצעה להוציא ספר״, הוא מספר. ״היה לי רעיון: אחרי התערוכה שהצגתי במוזיאון תל אביב המשכתי לעבוד בקנה מידה קטן יותר על אחת העבודות שהוצגו בה על קיר גדול – שישה מטרים על שלושה מטרים – שהיה בנוי מ־50 מסגרות של 60/60 ס״מ, כשל תקריב כלל עשרות חותמות לינול של דמויות ובעלי חיים. מרב אהבה את הפנקס אבל אמרה ׳בוא נוסיף טקסטים׳״.
תמיד כתבת?
״כן. פעם כתבתי יותר מהיום, היה לי טור ב׳דבר אחר׳ – ׳מסביב לעולם בפאניקה׳ – שבסופו של כל טקסט אני רוצח מישהו בגלל סיבות לגמרי טריוויאליות. לדוגמה, הסתובבתי בשוויץ ונורא רציתי לדעת מה השעה בערך, ותמיד אמרו לי את השעה הדיוק״, הוא מחייך. ״אבל אני רציתי בערך, עד שהתעצבנתי ורצחתי מישהו. שאלתי את התליין מתי מוציאים אותי להורג אז הוא אמר שתיים ורבע פחות או יותר. אז הייתי מבסוט״.
שם הספר מייצג את רוח המחשבה ההיתולית של כץ. ״אחד הסיפורים הארוכים יותר בספר הוא הסיפור על הג׳נטלמן שרגל ימין שלו דורכת על רגל שמאל שלי. זו כמובן אמירה פוליטית, למרות שכשאני מתחיל לכתוב טקסט – כמו שאני ניגש לכתוב ציור – אני לא בא לעשות טקסט פוליטי. זה מסתבר בדיעבד״.
״האיורים של אבנר הם עבודות אמנות, הוא לא עושה הבחנה בין איור לציור״, קובעת המאיירת מרב סלומון, ראש תחום איור במחלקה לתקשורת חזותית בצלאל, שפתחה את הוצאת הספרים Salomon & Daughters בשנה שעברה. ״אני אוהבת את החופש שלו לנוע בין הדיסציפלינות, זה מזכיר לי כמה מהאמנים של האקספרסיוניזם הגרמני כמו גרוס ודיקס. גם הקו שלו מזכיר אותם: סימן אקספרסיבי ואירוני על הנייר. כצייר הוא מאוד סיפורי: הוא בורא עולמות וסצינות טעונות ודרמטיות. אפשר לראות את זה בצורה נפלאה בתערוכה שלו שמוצגת בגלריה לאמנות באום אל פחם״.
מרב סלומון: ״האיורים של אבנר הם עבודות אמנות, הוא לא עושה הבחנה בין איור לציור. אני אוהבת את החופש שלו לנוע בין הדיסציפלינות. כצייר הוא מאוד סיפורי: הוא בורא עולמות וסצינות טעונות ודרמטיות״
איך נוצר בינכם הקשר?
״אבנר אף פעם לא היה מורה שלי, אבל גדלתי על הספרים שלו ועל האיורים שלו, ותמיד אהבתי אותם מאוד מאוד. לאורך השנים יצא לנו להיפגש כמה פעמים פגישות קצרות, אבל בכל מפגש כזה העניין שלי בעבודה שלו רק התגבר. ב־2015 נפגשנו בסדנת ההדפס הירושלמית, כששנינו עבדנו במקביל על ספרי אמן. אני הייתי בעיצומן של ההכנות לפתיחת ההוצאה שלי, וחשבתי שמאחר וכל ההוצאה הזו מבוססת על איזו פנטזיה, אז למה לא ללכת עד הסוף עם החלום ולהציע לאבנר להוציא איתי ספר. לשמחתי הוא נענה בחיוב והסכים להצטרף להרפתקה הזו, ולהוציא איתי את הספר החזותי השני של ההוצאה.
״סביב הנושא של ספרים חזותיים מצאנו שפה משותפת חזקה. כשהתחלנו ממש לעבוד על הספר, באתי אליו לסטודיו והוא הראה לי דברים שהוא עושה. הסתבר לי שהוא עושה ספרים חזותיים באופן עצמאי, סורק, כורך ומחלק לחברים, ככה שהעבודה הייתה יותר עבודה אוצרותית של לבחור מתוך השפע והמגוון של החומרים הקיימים, ולערוך את זה כקובץ ספרותי״.
כמה הוא היה מעורב בתהליך?
״מצד אחד אבנר יודע מה הוא רוצה, ויודע להגדיר את זה במדויק, ומצד שני הוא סמך עלינו ונתן לנו הרבה חופש. עבדנו בצמוד עם המעצבת נעמה טוביאס כדי למצוא את הפורמט הנכון לספר וזה היה תענוג. העובדה שאנחנו שותפים לאהבה לאזור הלא מוגדר שבין איור לציור ולשירה הפכה את העבודה על הספר לפשוטה ופתוחה, מה שאיפשר לדמויות השחורות של אבנר – חותמות אנושיות שנעות בין הארכיטיפי לפרסונלי – ליצור רצף פואטי של תנועה קצבית בין דפי הספר״.
קצת נוכל, קצת רמאי, הכול בדיעבד
במקביל להוצאת הספר, נפתחה בגלריה לאמנות באום אל פחם תערוכת היחיד של כץ, ״שם גיא צללים ירדו״, שאצרה ורדה שטיינלאוף. ״בדרכו האירונית והמושחזת, אבנר כץ מתמקד ביצירתו במושגים של חידלון, פחד ומוות״, היא כותבת.
״עבודותיו בעשור האחרון מעלות ברובן תחושות קשות של עצב וחרדה. כץ מתגעגע לאותם דברים בעולמנו שהתקלקלו, שהוחמצו ואינם קיימים עוד. אמנותו היא אמנות טקסטואלית־קונספטואלית. זו אמנות ההופכת לספרותית בעודה יוצאת כנגד הספרותי במשמעות של ׳טקסט׳. לדוגמה, סדרת עבודות שנעשו בהשראת קובץ שירים שכתב אדגר אלן פו. בציוריו של כץ מדמם פצע פתוח. מצע הדיקט הוא מרקם של שכבות אטומות ושקופות המשמש בסיס לציור עז מבע ואינטנסיבי, שאליו הוא דוחס את כל עולמו העשיר״.
אבנר כץ, מתוך התערוכה ״שם גיא צללים ירדו״. צילומים: אברהם חי
״סעיד אבו שקרה, שמנהל את הגלריה, ראה את התערוכה שלי במוזיאון תל אביב והציע לי לעבוד על תערוכה, אבל אני לא עובד בשביל תערוכה״, מספר כץ. ״אני עובד: עולה כל בוקר לסטודיו ומצייר על משטחים שונים, בשנים האחרונות בעיקר על דיקטים.
״גם לתערוכה במוזיאון תל אביב, כשמוטי עומר הזמין אותי להציג תערוכה, הוא המליץ לי לי על ורדה כאוצרת, עד אז לא הכרתי אותה. היא באה לסטודיו ומצא חן בעיניה מה שהיא ראתה. השאלה הראשונה ששאלה אותי הייתה מה התזה שלך. אמרתי לה ׳תראי, אם אני בנוסף למכחולים, מפסלות, מברגות ומקדחות אסחוב על הגב שלי תזה, אני אקרוס לפני שאגיע לעבוד.
״כשגליה בר אור ביקשה רישומי הכנה אמרתי לה שאין לי, כי אני לא עובד עם רישומי הכנה. אני מתחיל ישר על הדיקט, אני לא יודע מה אני עושה, מה ייצא לי. לאט לאט אני ממלא את הדיקט, דמות מולידה דמות, דימוי מוליד דימוי. בסופו של דבר השיקול היחיד הוא השיקול האמנותי: קומפוזיציה, צבע מרקם. בדמויות אני משתמש כמו שצייר אבסטרקטי משתמש בצורות: לפעמים בקבוצות, לפעמים בבודדים. וכשאני מחליט להפסיק אני מתיישב, מתחיל לחשוב למה התכוון המשורר ומתחיל למצוא רעיונות״.
ואז גם מגיעים השמות לעבודות?
״כן, כשמגיע זמן התערוכה מאלצים אותי לתת שמות, אז אני נותן שמות, זה כיף, למה לא. לחלק מהעבודות אני קורא ׳ללא כותרת׳ כי לא היה לי רעיון. נבוקוב כתב פעם שהוא תכנן את הסיפורים שלו לפרטי פרטים, אבל הרבה זמן אחרי שהם נכתבו. זו הסיבה שבשיחי גלריה אני מרגיש קצת נוכל, קצת רמאי, הכול בדיעבד״.
היה לך הרבה זמן להתכונן…
״כן. פעם מישהו שאל אותי בשיח גלריה במוזיאון תל אביב מה מסמנים הכלבים שאני מצייר כל הזמן? אמרתי לו שהם לא מסמנים כלום, אני מכניס אותם פשוט כי אני יודע לצייר אותם״.
מראות הצבה מתוך התערוכה באום אל פחם. צילומים: מ״ל
The post המחשבה השלישית של אבנר כץ appeared first on מגזין פורטפוליו.
