32 שולחנות מרכיבים את המיצב של רון ארד ״הכל וכלום״ בגלריה גורדון ברחוב הפלך בתל אביב. חלל הקובייה הלבנה של הגלריה, בלב שכונת מוסכים אפרורית, מתמלא בברק ונצנוצי אור, העולים ממשטחי השולחנות. אלה עשויים פלדת אלחלד מלוטשת כמראה וצורתם כמעט אחידה (דגש על כמעט) – כצורת לולאת האינסוף החביבה על ארד, שהפכה כאן למשטח מרחף בגובה נמוך מעל הקרקע. כמה מהם מטפסים על הקירות פה ושם, ושוליהם משתפלים מטה או עוטפים את פינת הקיר, כאילו הפכו לחומר רך.
כשהם ערוכים במרחב הגלריה השולחנות נדמים לצורות אורגניות כחלוקי נחל, ששבילי המעבר זורמים כמים ביניהם. או אולי להיפך? השולחנות הם בריכות המים שהכול משתקף בהן בצלילות, והשבילים מסמנים דרך ביבשה. כל התשובות נכונות, וגם כלום לא משנה, הכל וכלום.
אין כלום כי לא היה כלום?
ארד: ״זו גם קריצה פוליטית. אבל זה לא בהכרח ציטוט, אלא אסוציאציה חופשית״, הוא מסגיר את המעורבות המקומית שלו, שלא דהתה אחרי שנים רבות בזירה הבינלאומית ואולי אפילו מתחזקת לאחרונה.
עם הכניסה לחלל, ברגע הראשון, מוטל על פני המראה הלטושים של השולחנות צל כחול, שמחזק את הדמיון שלהם למים. ״רציתי כתם צבע, שברגע הכניסה בדלת אני רואה משטח כחול לפניי, ולא יודעים מאין הצבע מגיע״, אומר ארד, שבחר לרצף לשם כך את קיר הכניסה כולו בפסיפס המרכיב צילום ענק של מכונית מעוכה על גבי לוח מודעות מגובב. בהמשך משתקפים באגם השולחנות הקירות, החלונות וכל מה שביניהם, והחלל מכפיל את גודלו ומתפשט בכיוונים שונים. התעתוע שבמראות, המשיכה לתפוס בהן את פנינו שלנו או לחמוק מהם, הם חלק מהמשחק הוויזואלי שארד מספק לצופיו.
למי שעוקב אחר עבודותיו לאורך שנים התערוכה החדשה היא דוגמה נקודתית למדי מיצירתו. זהו מיצב סייט ספסיפיק, המזכיר עבודה נדירה בשם ״רצופה כוונות טובות״ (Paved With Good Intentions), שהציג לראשונה בגלריה פרידמן בנדה במיאמי בשנת 2005. שם היה גודלה יותר מכפול, וכאן הוא אומר: ״זה ביקור מחדש בעבודה הזו״. אך אל תתבלבלו – השולחנות עוצבו ויוצרו במיוחד, כל אחד מהם ייחודי ללא מהדורות, One of a kind או בשם החיבה ״One Off״ – מושג שטבע ארד עצמו, כשקרא בשם זה לסטודיו הצעיר שהקים עם שותפתו, קרוליין תורמן ב־1981.
ואם צילום המכונית על הקיר נראה לנו מוכר, הרי זה בגלל שהוא מזכיר את סדרת המכוניות המעוכות מדגם פיאט 500 האייקוני, שהציג לראשונה בתערוכה ״ברוורס״ ב־2013 במוזיאון העיצוב חולון. ״קניתי את המכוניות ממשפחה איטלקית בלונדון, וכשאמרתי להם מה אני מתכנן לעשות איתן הם בכו. הרגעתי אותם כשהסברתי להם שאני לא הולך להרוס אותן אלא להיפך, אני משמר אותן, כמו פרחים מיובשים. אני הופך אותן לעבודות אמנות – נצחיות״.
משם הגיע הדימוי שהעניק לעבודה את שמה ״פרחים מיובשים״, וגם בין דפי הקטלוג של התערוכה הוטמנו פרחים מיובשים (אמיתיים). שלוש שנים חלפו מפתיחת מוזיאון העיצוב עד לתערוכת היחיד של האיש המזוהה איתו כל כך – התערוכה הגדולה היחידה שלו בארץ עד עתה. היא הוצגה מספר שנים אחרי הרטרוספקטיבה המפוארת שלו, שיצאה לדרך במרכז פומפידו בפריז, נדדה ל־MOMA בניו יורק והסתיימה במוזיאון הברביקן בלונדון, נמל הבית שלו.
״הכל או כלום״, רון ארד בגלריה גורדון (צילומים מ״ל)
״במוזיאון העיצוב חולון הצגתי עבודות חדשות לגמרי. לא יכולתי לסבול את המחשבה על עוד רטרוספקטיבה״, אומר ארד. הוא שילב בתערוכה את אהבתו למכוניות עם זיכרונות ילדות מבית הוריו התל אביבי, שאז עוד היה מבקר בו, לפני שהלכו לעולמם. כמו בתערוכה החדשה, גם שם העדיף להתמקד ביצירות חד פעמיות על פני פריסת הישגיו המקצועיים, שדוגמאות מהן רוכזו בגלריה התחתונה של המוזיאון.
העבודה החדשה הייתה נתפסת אחרת אם היא הייתה מוצגת במוזיאון עיצוב ולא בגלריה לאמנות?
״כמה אפשר לטחון את השאלה על הגבולות בין עיצוב לאמנות?״ ארד מתעצבן ומנפנף את הנושא, שבעיניו כבר מזמן לא רלבנטי. ״הייתה פעם ועידה בחולון על טשטוש הגבולות בין הדיסציפלינות. אמרתי אז ואני מאמין בזה גם היום, שככל שמדברים על זה יותר הגבולות הולכים ונבנים. כך שאפשר להפסיק את הדיון. ובאמת הפסיקו את הדיון״.
מה שנקרא בשוק Design Art הוא אצלו Studio Pieces. ״מבחינתי אין הבדל. אני עושה אמנות ובגלל שאני ידוע כמעצב אנשים קוראים לזה עיצוב. גם אם הייתי מצייר את המונה ליזה היו אומרים Designed by Ron Arad״.
לשיטתך, בין אם זה עיצוב או אמנות – כל יצירה ראויה לכל חלל. ועדיין לא הצגת בגלריה בארץ עד היום.
״מצד אחד זה ברור ומצד שני זה באמת מוזר. אולי לא העזו. לא נוצר הקשר, עד שאמון (יריב, בעלי גלריה גורדון) פנה אליי. לא הכרתי אותו קודם וראיתי שהוא באמת נלהב לעניין ואמרתי יאללה. במחשבה לאחור – אותו דבר קרה בפרויקט 720 מעלות שעשינו במוזיאון ישראל פני כמה שנים – פנו אליי נעמי פורטיס ואיתי מאוטנר (מנהלי עונת התרבות ירושלים) ושבו את ליבי, ועשינו את זה״.
הפרויקטים האלה ואחרים מהשנים האחרונות הם חלק מהקשר המתהדק של ארד עם הקהל בישראל. הוא נולד בתל אביב ב־1951 והתחיל את לימודי העיצוב בבצלאל בשנות ה־70, אך נטש אותם באמצע הדרך לטובת האקדמיה לאדריכלות AA בלונדון. הוא למד שם בסביבה קוסמופוליטית, בין היתר לצד זהא חדיד. לאחר סיום לימודי האדריכלות פתח סטודיו ודי במקרה החל להתמקד דווקא בפרויקטים של עיצוב, בין היתר בעקבות דרישות השוק שקיבל אותו בהתרגשות.
פעם סיפר ארד שאת ״כיסא רובר״ הראשון שלו, שהרכיב בסגנון ישראלי – ממושב קלאסי, מרופד עור, שפירק ממכונית רובר אנגלית במגרש גרוטאות, בתוספת ידיות מתכת – קנה ז׳אן פול גוטייה, שנדלק עליו והתדפק על דלת הסטודיו. גם פטריציה מורוסו הבחינה בתעוזה והייחוד שלו כבר בראשית הדרך, והזמינה ממנו עבודות לקולקציות המעצבים הראשונות של המותג. בהמשך עיצב סדרות של רהיטים ומוצרים לחברות מובילות בעולם, ביניהן ויטרה, סברובסקי, קפליני ועוד.
במשך שנים הוא עמד בראש המחלקה לעיצוב ברויאל קולג׳ אוף ארט, במקביל לעבודת הסטודיו, ששינה את שמו לסטודיו רון ארד, ותחת ידו יצאו מאות פרויקטים מורכבים, לצד פריטים יחידים, נסיוניים, פיסוליים, שהפכו ללהיטי אספנות. הוא נודע גם ביכולותיו הקופירייטריות, והשמות שהוא מעניק לעבודותיו מבריקים לפעמים לא פחות מהן – ממדף ״תולעת ספרים״, אחד מפריטי העיצוב הנמכרים ביותר בעולם (בייצור ויטרה וקרטל), דרך ספת ״ויקטוריה ואלברט״ ועד לכותרת הרטרוספקטיבה שלו No Discipline – שהעידה על מרדנותו הטבעית אבל גם על הערעור על הגבולות בין הדיסציפלינות של עיצוב ואמנות.
באותה תערוכה, ב־2008, הוצג לראשונה דגם של מוזיאון העיצוב חולון, הבניין הראשון בתכנונו, שנחנך ב־2010. המוזיאון זכה בפרסים ובתשומת לב בינלאומית עוד לפני שנפתח לקהל, והפיח רוח חדשה בקריירה המפוארת־ממילא שלו, כשהניע את התפתחות הסטודיו בכיוון אדריכלי. מאז תכנן מבני ציבור, קניונים ובנייני מגורים ברחבי הגלובוס. אחד הפרויקטים האחרונים שלו הוא הבנין לטיפול בחולי סרטן ע״ש שולמית כצמן, בבית חולים העמק בעפולה.
על מה אתה עובד עכשיו?
״אחד הפרויקטים האחרונים הוא מלון ווטרגייט בוושינגטון, שתכננתי בו את החללים הציבוריים. ושני דברים חסויים שאני מוכן לגלות: האחד הוא ספר שמוקדש ל־100 שנה לתורת היחסות של איינשטיין – ספר שלם במראה דיוקן של איינשטיין הדפסת תלת ממד – פרויקט שנועד לגיוס כספים לאוניברסיטה העברית; ו׳כסא מיקי מאוס׳ בהזמנת דיסני, לכבוד יום הולדת 90 של מיקי״.
מה תציג בשבוע העיצוב במילאנו באפריל?
״בכל שנה אני אומר שבשנה הבאה אני לא בא, ובסוף אני בא. עיצבתי קולקציית אגרטלים לחברת הזכוכית הקלאסית ורניני (מהאי מוראנו בוונציה), ובמקביל, סדרת זכוכית אחרת שעשיתי לחברה תורכית ניפחו ממש בשבוע שעבר במרכז תורכיה. ויש עוד כמה עבודות״.
בהערכה גסה, על כמה פרויקטים אתם עובדים בסטודיו?
״אני לא יודע בדיוק כמה פרויקטים אנחנו עושים בשנה, אבל אני יכול לומר שאנחנו כל הזמן עסוקים. יש המון עבודה, גם בפרויקטים אדריכליים, גם בעבודות סטודיו (studio pieces) פריטי אספנות, הזמנות מחברות״. לאחרונה זכתה הצעתם של ארד ושל האדריכל דייויד אדג׳יה בתחרות יוקרתית לתכנון אנדרטה לזכר השואה בלונדון.
ומה הציפיות שלך מהתערוכה בגלריה? קשר קרוב יותר עם הקהל בארץ?
״זו חוויה אחרת, כאן ועכשיו, הכל תוכנן בהתאמה לחלל , ללא יותר מדי דברים על כני תצוגה אלא משהו נגיש ומעורר רגשות״.
אמון יריב מעיד על עצמו שתמיד רצה להזמין את ארד להציג, והחלל החדש ברחוב הפלך שימש כזרז ליצירת הקשר. ״החלל הזמין את המיצב. יש פה את הניקיון הצורני של הקוביה הלבנה בתוספת האור מהחוץ״. גם הכיוון האוצרותי הפתוח שמובילה מיכל פרידמן סלל את הדרך. בתוך כך הם חושפים לראשונה שגלריה גורדון עומדת להעביר בקרוב גם את החלל הוותיק שלה מרחוב בן יהודה לדרום העיר – לרחוב הזרם הסמוך לגלריה ברחוב הפלך.
ואם מישהו עדיין מעז לשאול – עיצוב או אמנות? יש עוד סעיף לקחת בחשבון: מחירי השולחנות נעים בין 19 אלף ל־140 אלף דולר, כראוי ליצירות ייחודיות של אמן בינלאומי. מחיר העבודות הממוסגרות על הקיר בין 5,000 ל־10,000 דולר. מחירי עבודות של ארד מתקופות מוקדמות מגיעים גם למאות אלפי דולרים, הם נמכרים בגלריות יוקרתיות בעולם ואספנים נאבקים עליהן במכירות פומביות.
בשיח גלריה יוצא דופן שנערך למחרת הפתיחה השתתפו לצד ארד אנשי בית המכירות כריסטי׳ס, רוני גילת בהרב, מנכ״לית כריסטי׳ס ישראל, אדמונד פרנסי, ראש מחלקת אמנות עכשווית בכריסטי׳ס לונדון וסיימון אנדרוז, מומחה בינלאומי לעיצוב. בשל הביקוש וסקרנות הקהל הוחלט לקיים את השיח בחלל החדש ברחוב הזרם הסמוך, שאליו מתעתדת גלריה גורדון להעביר את הסניף הוותיק שלה מרחוב בן יהודה.
סקרנות, אגב, היא בין התגובות שארד מחבב. מבחינתו לא מובן מאליו מהו כל חלק מ המיצב ואנשים שונים מפרשים את העבודות בדרכים שונות. חיוך גדול עלה על פניו כשאחד מבאי הגלריה עמד מול המיצב, רכן לכיוון המראה ואמר בפליאה: ״זה יכול להיות גם שולחן״.
The post גם אם הייתי מצייר את המונה ליזה היו אומרים Designed by Ron Arad appeared first on מגזין פורטפוליו.
