בעידן מקוון, שמציף אותנו בגימיקים ארכיטקטוניים מרחבי העולם, הספר ״שמעון פובזנר, אדריכל״, שיצא לאור בהוצאת דביר, הוא הליכה במנהרת זמן אל העבר המקומי כמקור להרחבת ידע, שראוי לכל הכרה והוקרה. הספר – פרי עטם של ד״ר צבי אלחייני, אדריכל, אוצר ועורך, מייסדו ומנהלו של ״ארכיון אדריכלות ישראל״; ושל מיכאל יעקובסון, אדריכל, גיאוגרף, כתב אדריכלות ואוצר – נכתב בהתבסס על הארכיון של פובזנר ועל שיתוף פעולה מצד משפחתו.
באמצעות טקסטים בהירים המובאים לצד אוצר בלום של שרטוטים ידניים, פרספקטיבות ורישומים מרהיבים, שמרביתם נחשפים בו לראשונה, הספר מאיר יריעת עשייה רחבה של מי שנמנה על הבולטים בדור אדריכלי המדינה. אלחייני ויעקובסון משרטטים את דמותו של יוצר ברוך כישרון ורב פעלים, שתכנן או נמנה על צוותי תכנון של סביבות ומבנים משמעותיים בתקופה של בניין מוסדות המדינה החדשה. כך לדוגמה, משכן הכנסת והספרייה הלאומית בירושלים, כיכר מלכי ישראל ובית החייל בתל אביב, ועוד רבים נוספים בכל רחבי הארץ, במרכז ובפריפריה.
שמעון פובזנר ודוד רזניק, מכון ון–ליר, 1957-65. צילום: אלדד פובזנר
שמעון פובזנר ואברהם יסקי, כיכר מלכי ישראל, שנות ה–60. צילום: רודי ויסנשטיין, הצלמניה
פובזנר, יליד פולטבה, אוקראינה (1919), הגיע לארץ עם אמו כילד. בבגרותו פנה ללימודי אדריכלות בפריז, שאותם נאלץ לקטוע בצל מלחמת העולם שאיימה על אירופה, וכששב לארץ למד ציור בסטודיו של יצחק פרנקל-פרנל. בהמשך, למרות שלא השלים את מסלול לימודי האדריכלות במלואו, הוא השתלב במשרדו של האדריכל אריה שרון (לימים שרון־אידלסון), שבו עבר תקופת חניכה שהכשירה אותו כאדריכל, גם אם ללא דיפלומה רשמית. ב־1954, אחרי מעט יותר מעשור שנים במשרד, עזב אותו פובזנר לטובת שותפות עם מי שהיה עמיתו לעבודה, האדריכל בוגר הטכניון אברהם יסקי.
השניים תכננו פרויקטים משותפים קטנים עוד כשכירים, ואף הגישו הצעות לתחרויות תכנון שזיכו אותם בפרסים, וביניהם: פרס ראשון בתחרות לתכנון אנדרטה לזכרם של חללי תל אביב במלחמת העצמאות (שהוגשה במסגרת תכנון כולל לכיכר מלכי ישראל); פרס ראשון על תכנון אנדרטה לנופלים בכיכר העצמאות בנתניה, שאותה הגישו עם הפסל משה ציפר; ופרס ראשון על תכנון מצבה לקבר האחים בקיבוץ ניצנים, שאף הוא בוצע בשיתוף עם ציפר.
השותפות של פובזנר ויסקי אמנם ארכה פחות משלוש שנים, אך הייתה פורייה והניבה מגוון תכנוני שכלל שיכונים ורובעי מגורים; אתרי הנצחה וכיכרות עירוניות; מוסדות חינוך ואקדמיה; מרכזים אזרחיים ואולמות בידור; וכן בנייני מגורים, בנייני משרדים ובתים פרטיים. בשנת 1957, לצד אדריכלים בכירים כזאב רכטר, דב כרמי, אריה שרון ובנימין אידלסון, זיכה אותם בניין דירות שתכננו בתל אביב בפרס ישראל רוקח, שהושק אז לראשונה ונחשב להכרה המקצועית החשובה ביותר בארץ. אך דרכם המשותפת של פובזנר ויסקי הסתיימה עוד קודם הזכייה, ופובזנר הקים משרד עצמאי, שאליו הצטרף בשנת 1976 בנו גידי, שסיים לימודי אדריכלות בטכניון.
שמעון פובזנר במשרדו בתל אביב, שנות ה-60 (צלם לא ידוע)
כיכר הכניסה לקמפוס גבעת רם, ירושלים, סוף שנות ה–50. צילום: אלפרד ברנהיים © מוזיאון ישראל
לחזור לדיבור על אדריכלות
״צניעות גאה״, כותרתו של הפרק הפותח את הספר, היא בחירה שמדייקת הן את אישיותו של פובזנר, כפי שהיא עולה מדבריהם של אנשים שעבדו עמו, והן את התוכן, שהולך ונחשף בפרקים הבאים ומזדקק לתמצית העומדת בבסיסו. ״כמרבית בני דורו ראה פובזנר באדריכלות מענה בהיר וענייני לצורכי השעה ולדרישות הפרוגרמה, ולא במת ראווה למפגני עיצוב״, ניסחו אלחייני ויעקובסון את מה שנפרש בספר כאדריכלות צנועה, מאופקת בעיקרה וחפה מגחמות נועזות, ובה בעת מונומנטאלית ו״בוטחת״, מגובשת ומנומקת היטב.
״פובזנר ביקש לאתגר את מעמדו הדומיננטי של המודרניזם המיובא באדריכלות ישראלית נוכח תנאי הארץ, נופיה, אקלימה והטופוגרפיה שלה״ נכתב בספר, ויעקובסון מרחיב: ״פובזנר ייצג בכך גישה שאפיינה את בני דורו, וגוף העבודות שלו מגלם אותה כשפה מובהקת, דוגמת הגושים הקופסתיים־מודרניסטיים, החצרות הים־תיכוניות, והשימוש בחומרים כבטון, ברזל, לבני סיליקט או גימור שפריץ״. את מנעד תחומי התכנון שבהם עסק חילקו המחברים לקטגוריות: כיכרות, אתרי זיכרון ואנדרטאות; ירושלים; חינוך ואקדמיה; תרבות וקהילה בערים ובקיבוצים; מגורים; בריאות וסיעוד; תיירות, עסקים ומסחר.
בית אבות משען, רעננה, 1965. צילום: אלדד פובזנר
קופת חולים מחוזית, טבריה, 1962-65. (ארכיון המכון לחקר תנועת העבודה והחלוץ ע"ש פנחס לבון)
לצד אלה תכנן פובזנר גם בתים פרטיים רבים, אך הם מופיעים בספר רק במשורה מתוך תפיסה מכוונת: ״בתים פרטיים זה סיפור אחר״ אומר אלחייני. ״אפשר לדבר עליהם במונחים סוציולוגיים, חברתיים או אנתרופולוגיים, אבל הם פחות הסיפור שלנו ושל הספר. הכוונה הייתה לעסוק באדריכלות דרך פריזמה ציבורית״. ויעקובסון מוסיף: ״לפרויקטים ציבוריים יש משמעות רבה במרחב הבנוי, והספר נועד להוות תמרור בהתייחס לסביבה שבה אנו חיים״.
פובזנר הותיר אחריו ארכיון מרשים, שמרביתו מתבסס על רישומים ידניים ונשמר בצורה מסודרת ומקוטלגת. יעקובסון: ״פובזנר היה בעל יד מיומנת מאוד, שרשם בעט כמעשה אמנות של ממש. אין אף אדריכל שביצע רישומים בצורה כל כך עקבית, ולא נאלצנו ׳לדוג׳ חומרים כפי שקורה לעתים בתחקיר מסוג זה״. אלחייני מאיר צד אחר של עבודה עם רישומים ידניים: ״להבדיל מצילומים, שמנציחים את הפרויקטים כמות שהם ומקלים על ׳קריאתם׳, עבודה עם רישומים דורשת למידה ותחקיר מעמיקים בניסיון להתחקות אחר תהליכי התכנון שהם מציגים, ולדייק את הניתוח שלהם; סוג של עבודת בלשות ופענוח אדריכלית, שמתרכז בפועלו של פובזנר ובהתפתחות דרכו היצירתית לצד התמורות שחלו באדריכלות בארץ. תכליתו של הספר היא לייצר תשתית ידע מסודרת והיכרות עם מה שהיה. בראיה רחבה אפשר לזהות באמצעותו מגמות, כיוונים והתפתחויות כדיון אדריכלי נטו, וזו הכוונה – לחזור לדיבור על אדריכלות״.
The post אלחייני ויעקובסון במנהרת הזמן: על האדריכלות הצנועה של שמעון פובזנר appeared first on מגזין פורטפוליו.
