תיראו מופתעים: המעצבים שפועלים במצב של אי־ודאות

בשנת 1964 יצר המעצב הדני גונאר אגארד אנדרסן רהיט לא שגרתי: כורסה עשויה שכבות פוליאוריתן שנוצקו זו מעל זו בחופשיות, בלי שליטה מוחלטת, תכנון או כיוון מראש של התוצאה. הכורסה היא דוגמה מוקדמת לעיצוב שעושה שימוש יצירתי באי־הידיעה: באותה דרך הוא ייצר סדרה קטנה של רהיטים שונים, שצורתם הושפעה מתנועות גופו בזמן היציקה ומתכונות החומר. תהליך העיצוב של פריטים אלה הציב אנטי־תזה לעיצוב הסדרתי התעשייתי שרווח בזמנו.

בתערוכה עיצוב לא צפוי: חדש באוסף, שאצר דן הנדל ושנפתחה בחודש שעבר במוזיאון ישראל, מוצגות עבודות חדשות שהתווספו באחרונה לאוסף העיצוב של המוזיאון, וכל אחת מהן מתייחסת בדרכה לשאלת גבולות השליטה של המעצב בתהליך הייצור ולכוחו לפעול במצב של אי־ודאות. המעצבים הצעירים – איתי אהלי, הילה שמיע, יהונתן הופ, לקס פוט ופלוריאן שמיד – ישראלים או בין־לאומיים, רואים בחוסר האחידות של חומרי הגלם ובאי־הידיעה של עיבודם חלק בלתי נפרד מתהליך העיצוב.

תוצאות עבודתם הן מוצרים ייחודיים או סדרות קטנות של מוצרים שצורתם חושפת את תהליכי היציקה, ההתכה או החיתוך שלהם ואת מגע היד של המעצב. עיצובם עולה בקנה אחד עם המציאות הפוסט־תעשייתית שעולם העיצוב פועל היום בתוכה. יהונתן הופ, איתי אהלי והילה שמיע מספרים לפורטפוליו על התערוכה ועל הקשר שלה לשפה העיצובית שלהם לאורך השנים.

יהונתן הופ, אגרטל. צילום: אלי פוזנר

יהונתן הופ

הופ מציג בתערוכה שני אוביקטים: כד כחול גדול עם צריבות של קווים־חתכים בלייזר, וכד קטן יותר עם הדפס רשת בצהוב ובכחול

עיצוב לא צפוי

״במהלך 2013 עבדתי על פרויקט גמר בתוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל. המניע לפרויקט היה הרצון ליצור אוביקט מקורי, וההבנה שעל מנת להשיג מקוריות אמיתית יש צורך לפתוח מחדש את כל הנחות היסוד שלי לגבי האופן שבו אני ׳עושה׳ (make) ולמצוא את אופני הפעולה שמעניינים אותי ומניעים אותי לעשייה. כך התפתחה שיטת עבודה יחודית שמאפשרת חיבור בין שיטות ייצור תעשייתיות, עיצוב בכלים דיגיטליים וגמישות יצירתית של מלאכה (craft). לב הפיתוח היה בגילוי ובשכלול היכולת הטכנית לצקת חומר קרמי בתבניות חד־פעמיות מנייר וקרטון. אל טכניקה זו הצטרפה מכונת חיתוך לייזר שגישרה בין כלי היצירה הדיגיטליים לבין התבנית והחומר.

״לפני כחצי שנה הצטרפה מכונת חיתוך לייזר אל מאגר כלי העבודה בסטודיו. מאז הפכה המכונה ל׳אסיסטנט׳ עמלן ששוקד על ביצוע פעולות של חיתוך תבניות וחריטת דוגמאות בצייתנות ובדייקנות גדולה. דוגמאות שמתוכננות בסקצ׳אפ, באילוסטרייטור ובפוטושופ מתורגמות לעבודות בעלות מאות אלפי שורות קוד ומבוצעות במשך שעות ארוכות בשקדנות על ידי האסיסטנט הבינארי. הסטודיו, שהיה עסוק בעיצוב ובייצור סדרתי של אלפי אובייקטים קטנים וזהים למכירה בחנויות, הפך לסטודיו חוקר, המייצר דרך כך אובייקטים יחידניים ועמוסי מידע המצריכים ימים רבים של עבודה.

״מפאת השלבים הרבים והמורכבות של העבודה בשיטה שהתפתחה – וגם בגלל אופי החומרים שמשמשים להדפסה, לתבניות וליציקה – התהליך החדש שנוצר הוא בלתי צפוי ומניב תוצאות שונות בכל פעם. אני ממשיך לחפש כל הזמן את הדרכים להעצים ולהיעזר באלמנטים הבלתי צפוים כחלק מפרטיקה מתהווה של עיצוב־קראפט־מחקר״.

איך האוביקטים בתערוכה קשורים לשפה העיצובית שלי

״אני מכין חפץ קרמי. משדך בין תהליכים וחומרים, מתווך בין יחידות יסוד ומידות, מתרגם בין פורמטים. מחפש זהות שצומחת מתוך העבודה, מתוך הפעולות והשפה של החומרים והתהליכים. אני מנסה ליצור ללא השראות מקומיות, גלובליות, היסטוריות או אפילו חומריות. העבודה נוצרת מהאפשרויות במרחב של הסקצ׳אפ וההגיון של האילוסטרייטור, מהאיכויות של חומר יציקה ומהדרישות של התבנית, מהצבעוניות של האנגוב (underglaze) והשפה של דפוס רשת. השפה של כל המרכיבים האלה היא הזהות של האוביקט, והצומת המסוימת שהם פוגשים אחד את השני בזמן מסוים הם ההתגשמות שלו״.

איתי אהלי, אגרטלים מהסדרה ״פירוק״. צילום: אלי פוזנר

איתי אהלי

אהלי מציג בתערוכה שני אגרטלים מסידרת ״פירוק״ / ״unpacking״ – אגרטל אחד ״נקי״ ואגרטל אחד שעדיין נמצא בחלק מהאריזה שלו

 עיצוב לא צפוי

״פרויקט unpacking התחיל במחשבה על שילוב של אריזת מוצר בתהליך הייצור. כאן, חומר האריזות המוכר, הקלקר, משמש כתבנית ליציקת אגרטלים. תהליך ייצור התבנית הוא תהליך ידני יחידני (ONE OF), שבו אני חופר וקודח בעזרת כלים שונים את קוביית הקלקר והופך אותה לתבנית לאגרטל. תכנון ויצירת התבנית, הנגטיב של האגרטל, הם אינטואיטיבים וקורים בזמן היצור, ומייד לאחר מכן החומר הפלסטי נמזג לתבנית ליצירת המוצר. לבסוף, בסיום תהליך הייצור, אנו מקבלים קוביית קלקר ובתוכה חבוי אגרטל.

״הקלקר ששימש אותי כתבנית משמש גם כאריזת האגרטל, ומי שפותח את האריזה ורואה את האגרטל לראשונה, הוא האדם שרכש אותו. הפרויקט הוא לגמרי הפתעה: מצד אחד אני, היוצר, לא שולט ב־100 אחוז בצורתו הסופית של האגרטל ויותר מזה, לא זוכה לראות אותו בסוף. ומצד שני, האדם שרוכש את האגרטל, קונה קוביית קלקר ולא יודע מה צורתו של האגרטל ואיך הוא נראה בדיוק״.

איך האוביקטים בתערוכה קשורים לשפה העיצובית שלי

״פרויקט ה־UNPCKING משלב בתוכו כמה נושאים שמעניינים אותי ושאופיינים לעבודה שלי. הראשון הוא העיסוק והחיפוש אחר הלא צפוי והחסר שליטה ושילובם בתהליכי יצירה ובתהליכי עיצוב (התזה שלי בתואר השני באקדמיה לעיצוב באיידהובן עסקה בעיצוב וכאוס – תהליכים לא לינאריים). בנוסף, בכמה וכמה פרויקטים שילבתי אנשים שונים כחלק מתהליך הפרויקט כתורמים לשלמותה של היצירה. שילוב כזה של אנשים מ׳בחוץ׳ מכניס עניין ואנרגיה חדשים, זה מעניין ויכול לקחת פרויקטים למקומות לא צפויים. בגדול, אפשר להגיד שהצורך התמידי בחידוש כלשהו (קונטקסואלי, חומרי, טכני, שפה) מוביל את החיפוש והיצירה שלי״.

הילה שמיע, מתוך סדרת Wood Casting. צילום: עידו אדן

הילה שמיע

שמיע מציגה בתערוכה פריט מסדרת Wood Casting, סדרת רהיטים המשלבים עץ ואלומיניום שנעשים בטכניקה ייחודית וחדשנית של יציקת אלומיניום נוזלי ולוהט ישירות על בולי עץ.

עיצוב לא צפוי

״רהיט ה־Wood Casting מהווה שילוב הרמוני בין שני חומרים שונים לחלוטין, העץ הטבעי והחם לעומת האלומיניום הקר, התעשייתי. הצורה הגיאומטרית הנוקשה של הרהיטים מגבילה את הצורה הטבעית של העץ ועם זאת משאירה את זיכרון הצמיחה האורגנית. במפגש בין העץ לאלומיניום נוצר קו פחם רישומי, שמהווה גם הוא זיכרון לתנועה של האלומיניום החם ולתהליך הייצור הדינמי, גם כששני החומרים קפואים בזמן״.

איך האוביקטים בתערוכה קשורים לשפה העיצובית שלי

״כמעצבת מאז ומעולם התעניינתי בתהליכים טבעיים וברעיון של האוביקט הלא מושלם, וכיצד אפשר לתרגם אלמנטים שליליים לחיוביים. רהיטי ה־Wood casting הופכים את אלמנט השריפה לאקט יצירתי, כמו גם את החרכים, הסדקים והצלקות של העץ, שאליהם חודר האלומיניום החם. הרהיטים מיוצרים בתהליך תעשייתי וסידרתי אך עם זאת תהליך היציקה מייצר ייחודיות ושוני בין הרהיטים: כל פריט הוא סינגולרי ומפתיע הגורם לחיבור אמוציונלי אצל הצופה. כמו בטבע, אין שתי יצירות זהות״.

The post תיראו מופתעים: המעצבים שפועלים במצב של אי־ודאות appeared first on מגזין פורטפוליו.