48 אמנים – וביניהם גיא קניגשטיין – נבחרו להציג בחממת האמנים העצמאים של המהדורה העשירית של יריד צבע טרי, שיתקיים בסוף החודש במרכז הירידים תל אביב. הרעיון לחממה נולד מתוך רצון לאתר אמנים צעירים ומבטיחים, ולחשוף אותם לקהל הרחב, ומדי שנה מציגים בה אמנים עצמאים, רובם בתחילת דרכם המקצועית, שאינם מיוצגים בגלריות. אלה נבחרים על ידי ועדת קבלה בת 12 מומחים, המתחלפת מדי שנה ומורכבת מאוצרים, גלריסטים, מבקרי אמנות ואספנים מהארץ ומהעולם.
קניגשטיין נראה יוצא דופן בין אמני צבע טרי. הוא בוגר האקדמיה לעיצוב באיינדהובן (2009) ובעל תואר שני באמנויות יישומיות ממכון סנדברג באמסטרדם (2013). הוא פועל במגוון רחב של מדיות וטכניקות בחללי תערוכות, על בימות פרפורמנס, באקדמיה ובמרחב הציבורי (הממשי והווירטואלי). לדבריו, עבודותיו בוחנות את יכולת ההשתתפות שלו כאמן ושל הקהל שלו כציבור בעדכון ושיכתוב של נרטיבים היסטוריים והבניות מוסדיות, לאומיות וחברתיות.
What happens in Croatan stays in Croatan
Yuval:
הי גיא, מה קורה? איפה בעולם אני תופס אותך?
Guy:
הי, בסטודיו מאולתר עם חלון לחרמון, בבית הורי במושב בית הלל
Yuval:
הו! ציפיתי למשהו אקזוטי אבל לא עד כדי כך…
Guy:
זה אמנם לא באלפים, אבל הוא מושלג
Yuval:
מודה שחיפשתי עכשיו בגוגל ״בית הלל״… ועכשיו כשיותר ברור, תעשה לנו סדר איך מבית הלל הגעת ללמוד בפוטסדאם בגרמניה ואיינדהובן בהולנד
Guy:
האמת – בדיוק כמו שכתבת: נסעתי לגרמניה אחרי הצבא, גרתי בברלין, התחלתי ללמוד עיצוב מוצר בפוטסדאם, ממש קרוב. לאיינדהובן הגעתי אחרי שנתיים לחילופי סטודנטים, ונשארתי. מאז, בערך, אני בהולנד
Yuval:
למה הלכת ללמוד עיצוב? באיזו מחלקה סיימת בסוף באיינדהובן, ומתי סיימת את הלימודים?
Guy:
אני לא חושב שממש חשבתי על זה לעומקֿ אבל בדיעבד אולי זה קשור לעובדה שגדלתי במשק חקלאי ויצרנות תמיד הייתה איפשהו גבוהה בסולם הערכים, לצד היצירתיות… בסופו של דבר אמנם למדתי הרבה מאוד ורכשתי המון כלים רלוונטים, אבל מרגע שהתחלתי ללמוד רק התרחקתי לאיטי מהעיצוב הקלאסי/מסורתי. באיינדהובן למדתי במחלקת העיצוב הסביבתי וסיימתי ב־2009. זה היה נסיון חשוב: בהולנד, באופן כללי, הייתה הסתכלות פתוחה יותר על מושג העיצוב לעומת הלימודים שהתחלתי בגרמניה
Yuval:
ואם אני מבין נכון, הפרויקטים שאתה עושה היום שייכים יותר למה שנקרא לו אמנות, ופחות עיצוב
Guy:
אולי. ההגדרות לא מאוד חשובות לי, למרות שזה עוזר לתקשורת. יש לי פרוייקטים יותר ״יישומיים״ וכאלה שפחות. אולי אפשר לומר שאני ״מעצב אמנות״. אני מניח שלחוסר ההתחייבות בין הדיסציפלינות יש גם יתרונות וגם חסרונות: כרגע אני מרגיש שזה עובד
Yuval:
אתה יודע לסמן את הרגע שבו הבנת את זה? איזה פרויקט אולי, או הצעה שקיבלת והפתיעה אותך
Guy:
אני חושב שכבר בסיום התואר הראשון שאלו אותי מה לפרויקט הגמר שלי ולעיצוב. אבל ההבנה האישית שאני לא חייב להיות או פה או שם התרחשה במהלך התואר השני במכון סנדברג באמסטרדם. עבדתי על טקסט ביקורת עיצוב וכתבתי אותו בצורה של מאמר פסבדו־מדעי. ניסיתי להסתכל על חפצים של היום בעיניו של ארכיאולוג עתידני, ואז שלחתי את המאמר לקונגרס הארכיאולוגים הלאומי של הולנד והם הזמינו אותי להציג את הפרויקט. בסופו של דבר עמדתי מול קהל של 200 ארכיאולוגים ועשיתי lecture performance. זה היה מאוד משחרר להבין שהמדיום שלי יכול להיות גמיש, ושהפלטפורמה והקונטקסט הם אולי אלמנט מכריע יותר
רעש לבן (ופריבילגיות אחרות)
Yuval:
ועכשיו, כמעט עשר שנים מסיום התואר הראשון, מה מעניין אותך לעשות? מה מושך אותך? איך הפרויקטים שלך מתחילים?
Guy:
אני חושב שבאופן כללי הפרויקטים שלי ״בודקים״ את עצמי (ואת עצמם) ביחס לסביבה; והסביבה יכולה להיות מוגדרת על ידי מקום תצוגה (גלריה בירושלים) או ארוע מסויים (כנס בניקוסיה), על ידי המקום שבו אני נמצא (שהות אמן בדרום אפריקה), או על ידי מי שמזמין את העבודה (פסטיבל סרטים, ארכיון היסטורי). ובסביבה הזאת יש אלמנטים שאני יותר מתחבר אליהם, או מרגיש שהם חשובים – הרבה פעמים זה מתקשר לפן החברתי־פוליטי
Yuval:
אתה יכול לתת דוגמה?
Guy:
בדיוק רציתי להגיד שזה בטח נשמע מעורפל… אולי עבודת הוידאו רעש לבן (ופריבילגיות אחרות) תעזור.
העבודה התחילה כמשהו מאוד אינטואיטיבי: הגעתי לשהות אמן בכפר ציורי באלפים השוויצרים ישר אחרי שלושה חודשים ביוהנסבורג. הניגוד בין שני המקומות האלה היה על גבול הבלתי נסבל. ישבתי שם ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. טיילתי בהרים, אבל כמה אפשר עם כל הירוק הזה… אחרי חודש גיליתי שיש שם מצלמת וידאו והתחלתי לתעד את עצמי ב״התמודדות״ עם ה״מצב״, וזה היה כמובן אבסורדי לחלוטין. כך גם הפעולות שצילמתי: מנסה לבנות עץ מבולי עץ שכל הזמן נפלו, מתנדנד לבד על נדנדה זוגית, חותך מטר לסנטימטרים, בולס מרנג טבול בשמנת … בסופו של דבר כל האפיזודות הללו מוצגות יחדיו במקביל והסאונד מתחבר למעין רעש לבן.
דוגמה אחרת היא העבודה ״מנגד״ שהוצגה עד לא מזמן בגלריה החברתית במוסררה, שהתחילה מהאזנה לראיונות עם תושבי השכונה. לקחתי מהראיונות ציטוטים קצרים שעסקו בהתנגדות פרטית של נשים ויצרתי סביבם קולאז׳ שחיבר אותם באופן ויזואלי לכל מני מקומות וזמנים אחרים. כל זה אל מול האתוס המאוד גברי של הפנתרים השחורים שיצאו מהשכונה
מנגד
Yuval:
עכשיו קצת פחות מעורפל… מה אתה הולך להציג בחממה של צבע טרי?
Guy:
אני אציג מעין המשך לעבודה ממוסררה, בצורת מיצב שמורכב מכל מני אלמנטים ביתיים. תהיה סדרה של עבודות שעווה, עבודות טקסט ועוד עבודה גדולה שהתחילה בדרום אפריקה ותוצג בפעם הראשונה.
גם עבודות השעווה וגם עבודות הטקסט הן תוצרים מעובדים ומורחבים של שתי עבודות פרפורמנס שעשיתי בהולנד בשנתיים האחרונות, והאמת שזה קצת מחזיר אותי ל״יצרנות״ שדיברתי עליה בהתחלה. אלו היו עבודות פרפורמנס שבהן אני עוסק ביצירה/ייצור באופן ממושך (כמה ימים) ובכל הזמן הזה הקהל מוזמן להתייחס / להצטרף / לצפות / לבוא / ללכת / לחזור / לשוחח.
בעבור עבודות השעווה שהיתי כמה ימים בקמפוס של אוניברסיטה במזרח הולנד, ולאורך כל היום בניתי תבניות, חיממתי שעווה ויצקתי אותה, ובכל פעם אנ מציג את התוצרים המתווספים אחד ליד השני ומאפשר לאנשים שמגיעים לשם יום־יום לחוות את העבודה ואת הפעולה באופן ממושך
Fleeting Solidarity
Yuval:
אתה חושב שיש לעובדה שאתה יוצר במקומות שונים בעולם השפעה על העבודות? על האופן שבו הן מתקבלות? בינתיים הזכרנו את בית הלל, ירושלים, פוטסדאם, איינדהובן, אמסטרדם, יוהנסבורג, ניקוסיה, האלפים השוויצריים (ובטוח החמצתי משהו)
Guy:
כן, אני מאמין שכן. בראש ובראשונה אני חושב שהתנועה הזו מאפשרת לי לחוות את הדברים ואת המקומות באופן שונה. והעבודות הן המשך ישיר של החוויה הזאת: אני מניח שהעבודות ״הישראליות״ שלי לא היו נוצרות כפי שהן נוצרו, ולא היו מתעסקות בתכנים שבהם הן מתעסקות אם לא הייתי מבלה רב זמן כל כך מחוץ ל״מקום הישראלי״. בנוגע לאופן שבו הן מתקבלות, קשה לי לומר. רוב העבודות נוצרות בעבור קונטקסט תרבותי/גיאוגרפי ספציפי – אבל אם מסתכלים עליהן אחר כך וחושבים עליהן בקונטקסט שונה אפשר לפעמים למצוא בהן רבדים נוספים, אולי יותר גלובליים. בדרך כלל כשאני מציג אותן במקום חדש הן עוברות התאמה כלשהי, אם יש צורך.
בדרום אפריקה לדוגמה, לא הצגתי אף עבודה. אמנם עבדתי שם על כמה פרויקטים, אבל פשוט לא הרגשתי שיש לי רשות. הרגשתי שלחשוב שאני ומה שאני עושה ״רלבנטי״ למקום הזה זו נאיביות מביכה… במקרה הטוב
Yuval:
זה מעניין מה שאתה אומר על דרום אפריקה, כי לגיטימי כמובן לחשוב ולפעול כמו שאתה אומר, אבל מצד שני אפשר גם להגיד שאתה מודע לבעייתיות ולקוות שמה שאתה עושה לוקח את זה בחשבון. לא?
Guy:
כן, אבל ספציפית בדרום אפריקה העיסוק בדה־קולוניזציה (בכל תחומי החיים, ובאמנות ובתרבות בפרט) כל כך סבוך, שאפילו להשתתף בו באופן הכי מודע זה בעייתי – כי השמעת קול (ללא קשר לאמירה) מתפרשת על ידי רבים כשימור ותיחזוק של מערכת הכוחות הקיימת
Yuval:
הבנתי. אז אפרופו הבין־לאומיות, מה התכניות לעתיד הקרוב? משהו מעניין במיוחד על הפרק אחרי צבע טרי?
Guy:
יש תוכנית לתערוכה משותפת עם אמנית יקרה בסדנאות האמנים בירושלים בשנה הבאה… וגם מקווה שאוכל להתפנות לפרויקט יותר אישי שעוסק בפרידה היזומה (והתאטרלית!) של סבתא שלי מהחיים
Yuval:
סיקרנת!
Guy:
בלי התחייבויות!
Yuval:
יש סבלנות
Randbow – greetings from South Africa
The post הרעש הלבן (והפריבילגיות האחרות) של גיא קניגשטיין appeared first on מגזין פורטפוליו.
