פורטפוליו בשיתוף מוזיאון ישראל
מה רואים בתמונות
״שישי בשיכון, אוקראינה 1991״, צמד הציורים גדולי המידות (משנת 2015) מתאר שתי סביבות מגורים, באוקראינה ובישראל, בתמונת ראי המושכת את העין לחפש את ההבדלים. ״בשני המקומות רע. שם קר, בריונים פורעים באוכלוסייה, גבר חושף את איבר־מינו לפני ילדים וברקע מתוארת התנגשות קרבה והולכת בין לאומנים אוקראינים לתומכי הסובייטים; ואילו כאן חם, אולי חם מדי, אך המצב אינו טוב יותר: זקן מחטט בזבל, בריונים תוקפים ברחוב ואדם מזריק לעצמו סם בפתח הבית. ונוסף לכל אלה, טילים מעזה מאיימים על השיכון״, אומר אוצר התערוכה, אמיתי מנדלסון. לדבריו, אפשר לראות את העבודה הזו כמפתח לתערוכה כולה.
זויה צ׳רקסקי, שישי בשיכון, אוקראינה 1991 (2015). צילום: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל
מה באמת רואים בתמונות
לא מזמן פרסמה זויה צ׳רקסקי בעמוד הפייסבוק שלה זיכרון:
״מה שונה בין הדירות פה לדירות באוקראינה:
1. הרצפה: באוקראינה זה או פרקט או לינולאום.
2. הקירות: פה זה לבן, שם זה טפט.
3. החלונות. באוקראינה אין חלון בלי אדן חלון. מתחת לחלון יש גוף חימום של ההסקה המרכזית. אין מצב שיש חלון לרוחב. כל החלונות הם לגובה. גם אין תריסים.
4. באוקראינה אין מטבח אמריקאי. המטבח הוא חדר נפרד.
5. באוקראינה אין דוד שמש אבל יש מים חמים כל הזמן. חוץ מהימים שמנתקים אותם.
כל השאר דומה פחות או יותר״.
בתגובה הראשונה לפוסט השיב לה בן דודה, ארתור: ״באוקריאנה אין ערסים למטה. יש גופניקים, אבל זה לא אותו דבר. זה קר ובלי סטייל. ערסים זה חם עם ניחוח של תבלינים. חוץ מזה אותו דבר״. ומשם התפתח בתגובות דיון של יוצאי ברית המועצות לשעבר רווי זיכרונות מבית ילדותם, מלא בבדיחות פנימיות והומור ציני. אליהם הצטרפו ילידי הארץ, שלפעמים ננזפו על התערבותם (בתיקון שגיאות כתיב, למשל) ובמקרה מסוים זויה שאלה איך זה שמישהי שנמצאת כאן 30 שנה עדיין נקראת ״עולה״.
לקריאה נוספת
התערוכה ״פרבדה״, אם כן, היא לא המקום היחיד שבו נעשית ההשוואה והניסיון לגשר על הפער הפיזי־גיאוגרפי ותרבותי. להיפך, התערוכה נותנת ביטוי לנושאים שמלווים את העולים מאז ומעסיקים אותם גם כיום, כשהם כבר ישראלים ותיקים, בניסיון לאבחן ״מה נשתנה״ בעולמם. צ׳רקסקי מיטיבה לתאר לא רק את המצב, אלא את הלך הרוח של חיפוש מתמיד אחר נקודות אחיזה. המבט הציני שלה זורה על המציאות תחושה ברורה של התפכחות.
מנדלסון מדבר על החלוצים, שעזבו את ערבות רוסיה ואוקראינה עם חלום על ארץ חדשה ואידילית. ״הדיפטיך של זויה מעורר שאלה מהותית על הציונות: האם הבית הלאומי שהקימו היהודים בישראל טוב יותר מהבית שעזבו? נראה שהתשובה ברורה או במילים של זויה: ׳הציור מבטא את התנפצות המיתוסים: גם את ההבטחה הסובייטית לעולם מושלם וגם את ההבטחה הציונית ליהודים׳״.
פטר ברויגל האב, נוף חורפי עם גולשים ומלכודת ציפורים, 1565. המוזיאון המלכותי לאמנות, בריסל
אולי יעניין אתכם גם
הציור הקלאסי פיגורטיבי היה תמיד ברקע יצירתה של צ׳רקסקי, מימי לימודיה באקדמיה לאמנות בקייב בילדותה. לא במקרה ציורי השיכון מהדהדים בזיכרון התרבותי ומזכירים את ציוריו של פטר ברויגל האב. מנדלסון מייחס זאת למבט־העל שמאמצת צ׳רקסקי בבואה לתאר סצנה יום־יומית ממעוף הציפור. אך יש בכך גם רמז לאידיליה השורה על סצנות הכפר הפלמי מהמאה ה־16 – וזוהי מראה נוספת שצ׳רקסקי מציבה מול המציאות של ימינו, כאן ובאוקראינה כאחד. אכזבה נוספת במעבר מ״עולם תרבות״ קלאסי לעולם קשה עורף וקשה יום.
The post החיים ע״פ זויה צ׳רקסקי // שישי בשיכון appeared first on מגזין פורטפוליו.
