חליפות העתים: המופע של מר צוקרברג

באחת האבחנות המבריקות בספר The Suit של חוקר האופנה כריסטופר ברוארד, מתואר כיצד עובדי ענקית הפיננסיים האמריקאית ליהמן ברדרס, שנקשרה בפרשת שחיתות דרמטית ובמשבר הכלכלי של 2008, נראו בכלי התקשורת כשהם עוזבים את מקום עבודתם שקרס, אוחזים בקופסאות קרטון המכילות את חפציהם האישיים ולגופם בגדים ספורטיביים בצבעי פסטל. לא בחליפות מחוייטות ונעליים אלגנטיות, כפי שמצופה מאנשי הצווארון הלבן, אלא באותם בגדים – לרוב מכנסי צ׳ינו, חולצות פלנל מכופתרות או חולצות פולו – שנהוג ללבוש לעבודה משרדית מאז שהוקל קוד הלבוש המחמיר בשנות ה־90 והוצג לעולם הטקס המכונה ״קז׳ואל פריידיי״.

אלא שלפי ברוארד לא מדובר רק בסוגיה שעניינה העדפה אופנתית של עידן פוסט־מודרני; המעבר לקוד לבוש מחמיר פחות – שבהדרגה הביא ב־20 השנים האחרונות לסגנון פחות רשמי בסקטור העסקי, עד שכיום אפשר לראות שלל אנשי ונשות עסקים בג׳ינס וסניקרס ‭-‬ הוא גם עדות להתרופפות בגזרות אחרות. ״דבר לא היה יכול לסמל טוב יותר״, הוא מציין, ״את הקריסה באמון של הציבור במוסדות פרטיים שבהם הוא הפקיד את המשכנתאות, החסכונות והפנסיות, מהיעדרה של חליפה גזורה היטב… מערכת לבוש שהתפתחה לאורך מאות שנים בדיוק כדי להשרות ביטחון״. במילים אחרות, וכמו שהמשטרה הצבאית בוודאי רוצה שנאמין, יש קשר הדוק בין משמעת לבין פרוטוקול לבוש, והגמשה של האחד בהכרח תביא להשתחררות באחר.

האבחנה הזו קיבלה משנה תוקף אירוני למדי בשבוע שעבר, על דרך הניגוד. מארק צוקרברג, המייסד המיתולוגי של פייסבוק, שנודע יותר מכל בלבוש שכולל חולצת טי אפורה ומכנסי ג׳ינס, תולדה של הפיכת הקז׳ואל־פריידיי לקז׳ואל־תמיד, הופיע לשימוע שלו בקונגרס האמריקאי דווקא בחליפה החליפתית ביותר שאפשר להעלות על הדעת: אפורה כהה, עם חולצה לבנה ועניבה תכולה, שלמעט העובדה שציטטה את הצבעים המזוהים עם הרשת החברתית, ולמעט כך שהחמיאה למתאר גופו, נראתה כמו העיצוב הממוצע ביותר שאפשר לראות בשעת ארוחת צהריים באיזור הבורסה בוול סטריט.

כפי שאפשר כבר להבין, בהופעה של צוקרברג, שהגיע כדי לענות על מטח שאלות שעניינן העברה של מידע של משתמשי פייסבוק לחברות אחרות, היה יותר מאקט של כבוד כלפי המוסד השלטוני; המראה המאורגן והמהודק, שלא לומר השמרני במודע, נועד להעביר מסר שהכול נמצא תחת שליטה, ולטשטש את האסוציאציה המתבקשת – הקשר שבין הסניקרס והלבוש המשוחרר של הזאטוט לבין יכולות הניהול שלו. בדרך שאי אפשר שלא לכנותה פואטית, צוקרברג בוודאי מבין עכשיו לא רק את כוחו של שיימינג ציבורי, אלא גם את מערכת היחסים שבין אופי, יכולת והופעה.

זהירות, מהפך לפניך

כל הפרשה הזו שופכת אור חדש על מקומה של החליפה הגברית – וחליפות מחויטות בכלל – בסדר היום הציבורי. אין ספק שמעמדה נפגע בשנים האחרונות: מאז נוצרה לראשונה לפני כ־400 שנים כשילוב בין מעיל צרפתי לווסט אנגלי שנלבש עם מכנסיים תואמים, והפכה בהדרגה מסמן של האריסטוקרטיה להבעה מודרנית טהורה המקדשת צורה ופונקציה בשירות הבורגנות העובדת, ניכר שהיא נמצאת בשפל בכול הקשור לפופולריות שלה. על פניו – וגם אם יש לכך מחיר, כפי שהוכיח צוקרברג – נדמה שאף אחד לא רוצה באמת ללבוש אותה, מלבד אולי חתנים ונערים בדרכם לנשף סיום התיכון.

האמת היא שלא רק אנשי עסקים, לבלברים ושאר נותני שירותים מטילים בה כיום ספק אלא גם מעצבי האופנה, שעל המסלולים ממירים את המראות המחויטים שאפיינו את אופנת הגברים עד לאחרונה בנעלי התעמלות מגושמות ובקריצות לעולמות האתלטיים. בכלל, הכוכבים הגדולים בשמי האופנה העכשווית הם דווקא מעצבים שברחו מהחליפה המודרנית הכהה והמינימליסטית, לרבות דמנה גווסליה, המעצב הראשי של בלנסיאגה, או הבריטי קים ג׳ונס. הגדיל לעשות בית האופנה לואי ויטון, שאף מינה לאחרונה לתפקיד מעצב קו הגברים את לא אחר מווירג׳יל אבלו, מעצב שמקושר יותר אל קניה ווסט ואל אופנת הרחוב מאל מערכות לבוש שכוללות מקטורן ומכנסיים מחויטים, כרמז מטרים לכך שבקולקציות הקרובות נראה הרבה יותר אופנה־קולית מהצעות קפוצות־תחת שהיו יכולות לשמש משרד.

מתוך תצוגת אביב קיץ 2018 לגברים של לואי ויטון, בעיצובו של קים ג׳ונס

וירג׳יל אבלו. צילום: Fabien Montique

אחד הדברים המעניינים הוא שהחליפה אכן נעלמת, אך היא נעלמת מאופנת הגברים. בעוד שהם מאמצים מראות שלקוחים מעולמם של בני תשחורת, בקולקציות הנשים לעומת זאת, מערכות לבוש מחויטות, גבריות ובוגרות בהחלט, עוברות רנסאנס אדיר. מה שניכר מאוד בקולקציות לנשים לחורף הבא, מאלכסנדר מקווין דרך שאנל ועד למעצבים צעירים יותר כג׳וזף אלטוזארה, הם חליפות וז׳קטים שנועדו להפגין שררה תוך שימוש באותו טריק ששימש בזמנו את מרגרט תאצ׳ר – כתפיים מודגשות ודשים מלאי נוכחות.

אלא שמה שעלול להיראות במבט ראשון תוצאה שטחית של תנועת metoo# – או במילים אחרות, נשים מאמצות על חשבון הגברים את הסממנים שהעידו על היותם מנהלים – מתגלה כמורכב יותר ובעל השלכות דרמטיות יותר, כשלוקחים בחשבון פרמטרים אחרים. לדוגמה, העובדה שמאז שגברים שילבו את החליפה המודרנית, הכוללת ז׳קט ומכנסיים תואמים, בשלהי המאה ה־18 בחיי היום־יום שלהם, הלכה ואיבדה האופנה הגברית מזוהרה. היא נעשתה גנרית יותר וסטטית יותר, שילוב של ז׳קט, חולצה ומכנסיים שעברו שינויים מינוריים יחסית. למעשה, גברים נדרשו לאיפוק סגנוני, שבא לידי ביטוי בדבקות בחליפה גנרית, בעוד שמנשים נדרש ההפך הגמור; במידה רבה זה מה שמיסגר חלקים נכבדים מהתפקידים החברתיים של שני המגדרים.

פרנסואה הראשון, מלך צרפת

השאלה המתבקשת היא, האם היעלמותה של החליפה הגנרית מהאופנה הגברית היא רמז לכך שאנו עתידים לראות בקרוב מהפך? עולם שבו נשים נפטרות מאלמנטים טווסיים ואילו גברים מאמצים גינונים מצועצעים ברוח המאה ה־16 – תקופת קדם־חליפה שהולידה מערכות הלבוש המהודרות במיוחד, נוסח אלו של מלך צרפת פרנסואה ה־1. ואם כן, מה תהיה משמעותו של אותו מהפך ואילו השלכות במאזן הכוחות שבין המגדרים עלולות להיות לו? או שאולי, בעקבות השיעור שהוכיחה לעולם החליפה של צוקרברג, הפוטנציאל לחילופי תפקידים אופנתיים בין גברים ונשים נגדע עוד לפני שמומש, וגברים יבינו שהוויתור על החליפה שלהם עשויה לגבות מהם מחיר בלתי נסבל.

The post חליפות העתים: המופע של מר צוקרברג appeared first on מגזין פורטפוליו.