השבריריות המתריסה (והחדשה) של סטודיו קאהן

לפני עשר שנים – בעודם סטודנטים במחלקה לעיצוב תעשייתי בצלאל – זכו בועז ומיי קאהן במקום הראשון בתחרות בין־לאומית של מגזין העיצוב המקוון דיזיינבום. זה היה הפרויקט המשותף הראשון שלהם: השניים הכירו בבצלאל, שלושה חודשים לאחר מכן החליטו להתחתן, ומיד אחרי החתונה – שהתקיימה בשנה השנייה ללימודים – החלו לעבוד ביחד. הפרויקט היה פשוט וחכם: מלחייה ופלפלייה מקרמיקה, שמגיעות מחוברות זו לזו, והמשתמש צריך לשבור את החלק המחבר ביניהן כדי לעשות בהן שימוש.

למרות שאז עוד היה מוקדם לנבא לאן יתפתח הפרויקט, המלחייה והפלפלייה ‭ -‬כמו גם פרויקט הגמר של בועז, שלוש דמויות עשויות מקרמיקה וסיליקון מתוך האגדה כיפה אדומה, שידעו להתחפש, להפוך את עורן ולהיות משחקיות ללא פונקציה – סימנו את המשך הדרך ואת תחילתה של השפה המובחנת שכה מאפיינת כיום את הסטודיו.

״הדי.אן.איי של הסטודיו נשאר אותו דבר מאז״, מאשרת מיי קאהן. ״זה כמו זרע שמכיל את כל המטען הגנטי שלנו, ושממנו הייתה גדילה טבעית של הייצור הזה שנקרא סטודיו קאהן. כבר מהמוצר הראשון שלנו אפשר לראות את כל המאפיינים שלנו עד היום בפן החומרי והטכנולוגי, ובמחשבה על קונספט של מעצב תעשייתי, שיהיה משהו ׳מעבר׳. בכל מוצר זה משהו אחר, התייחסות לא שגרתית לחומר, כמו במלחייה – הפיצוח הטכנולוגי של שבירה באמצע, עם חורים במקום הנכון וכן הלאה״. 

מה התגובה שקיבלתם? זה היה די יוצא דופן באותה תקופה במחלקות לעיצוב תעשייתי.

״זה באמת היה יוצא דופן שכסטודנטים לעיצוב תעשייתי עבדנו הרבה במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית. באותה תקופה לא היו הרבה מעצבים תעשייתיים שעבדו עם קרמיקה, והתפיסה של מעצב תעשייתי שעושה פסלים הייתה יחסית חדשה. זה היה פחות מקובל לעומת היום, וזה לגמרי פתח לנו עולם חדש.

״כשהיינו מסתובבים במחלקה לעיצוב קרמי הם תמיד היו שואלים על העבודות שלנו, מאיזה חומר זה עשוי. כשנכנסה מדפסת התלת־ממד הראשונה לבצלאל, שבוע לאחר מכן כבר השתמשנו בה כדי להדפיס את המלחייה. בועז הוא פיזיקאי, יש לו תואר וחצי מאוניברסיטת תל אביב, שנינו עם ראש מאוד הנדסי. אני חושבת שרואים את זה במוצרים שלנו: יש מחברים, יש ניתוח מחקרי והנדסי של תבניות, אנחנו ממש מפתחים טכנולוגיות״. 

בין המחול לפיזיקה

עשר שנים לאחר אותו פרויקט, וחמש פעמים לאחר שהציגו ביריד צבע טרי, יחזרו בני הזוג קאהן מהסטודיו, הגלריה והחנות שלהם ברמות השבים אל מתחם העיצוב של היריד שיפתח ביום חמישי הקרוב (26.4). אולם, אם עד כה השניים הציגו ביריד רק את הפריטים האיקוניים שלהם, שנעשו בייצור סדרתי, זו תהיה הפעם הראשונה שבה הם יציגו גם אוביקטים יחידניים, במיצב שאצרה גלית גאון תחת הכותרת ״האי אולי״. במרכז החלל יוצג ה״אי״ שיכלול כ־20 דמויות קרמיות, אוביקטים שולחניים מסקרנים, שבריריים ופואטיים בגובה 20-50 ס״מ, סדרה של יצורים קרמיים שאליהם מחוברים מחברי סיליקון צבעוניים ותוספות שונות – זרדים, נוצות, מוטות מתכת.

בועז ומיי קאהן

״צבע טרי תמיד שימש לנו כטריגר להתחיל תהליך חדש בסטודיו״, מספרת קאהן, ״אבל השנה פינינו את הסטודיו מאנשים, ממש יצרנו רחם, אי של יצירה, והשם של הפרויקט מתייחס לאופן שבו עבדנו על הפרויקט החדש – כמו אי. תוך כדי התהליך הסתובב אצלנו בבית הספר ׳המסע אל האי אולי׳ שכתבה מרים ילן־שטקליס, ומשהו בתהליך שהדמויות עברו בספר נגע בנו והתחבר לדברים שהלבשנו על הדמויות שיצרנו.

״הדמויות בספר יוצאות למסע של גילוי ותיקון עצמי, וגם החפצים בסדרה החדשה שלנו עוברים את אותו המסע. מאוד התחברנו לכתיבה השברירית אבל גם עוצמתית של ילן־שטקליס, ורצינו לדבר כמוה דרך החפצים, בצורה שלא מפחדת לטעות, גם שברירית וגם קצת מתריסה. אבל אצלנו השם הוא רק ׳האי אולי׳, כי יש פה משחק מילים: הוא גם אי־אולי שמבטל אחד את השני, בין ביטחון עצמי לשאלות שאתה שואל את עצמך כל הזמן. אולי זה ככה ואולי זה אחרת״. 

גלית גאון: ״אנחנו כל הזמן מדברים על דיזיין־ארט, אבל מה זה בדיוק הדבר הזה? אני חושבת שהמסע אל האי אולי ובחזרה מאפשר את הדיבור על אוביקטים ׳לא שימושיים׳. הנוכחות שלהם בחיים שלנו הכרחית, הם מאפשרים לראש לנדוד ולחזור, לנשום בקלות, ובסוף זה יותר פונקציונלי מכל הדברים האחרים

זו לא הפעם הראשונה שהשניים עבדו עם גאון, שאצרה בשנת 2015 את תערוכת היחיד של הסטודיו, ״מתבנית לשבר״, שהוצגה בחלל המעבדה של מוזיאון העיצוב חולון. ״בשבילנו זה היה כמו רטרוספקטיבה על תהליכי עבודה: התערוכה הציגה תבניות, מודלים, חלקים מתוך תהליך, ומאוד נהנינו מהראייה של גלית אותנו, אפילו באופן אישי, זה היה יותר טוב מפסיכולוג.

״והפעם זה מרגיש דומה. הרעיונות לקראת צבע טרי כבר היו במחשב אבל עדין לא היינו סגורים מה נציג, הרגשנו שאנחנו רוצים מישהו שיבוא מבחוץ, שינסח במילים את הרעיונות המופשטים שלנו, שיראה אותנו ויעבור ביחד איתנו את התהליך הזה, שיוציא אותנו קצת מהוואקום״. 

גלית, מה את עושה כשאת מקבלת מהם את הטלפון?

גאון: ״קודם כל אני אומרת ׳בטח׳. כשהתחלנו לדבר ולהבין מה זה האי אולי, זה נראה לי כמו ההתפצלות חדשה ומעניינת בעשייה של סטודיו, שנמצא במקום שבו הוא מהווה השראה למעצבים צעירים. תראה כמה מעצבים צעירים פנו מאז לקרמיקה (זה כמובן לא רק בעקבות סטודיו קאהן…). 

״זה בטח נכון לא לטעון שהם ׳הראשונים׳ שנכנסו מעיצוב תעשייתי לקרמיקה, אבל כבר אז אפיינו את העשייה שלהם האינטנסיביות והתפיסה של מעצב תעשייתי שעובד עם קרמיקה, איך הוא פוגש חומר חדש ואיך תהליכי העבודה שלו נראים בהשוואה למעצבים קרמיים. הם יכולים לדבר במשך שלושה שבועות על הקשת של העין של אחת הדמויות, עוד שנייה יש תערוכה והם יכולים לדבר על שני מילימטר. אתה מסתכל עליהם בחיפוש האין־סופי הזה ולא קולט שהם מעצבים ישראלים – אין שם שום דבר מהפרטצ׳יות, זה ממש בין המחול לפיזיקה. עד שזה לא הרמוני לגמרי זה לא קורה״. 

גלית גאון ובועז קאהן

מה מיוחד ברגע הזה, בהשוואה לתערוכה במוזיאון העיצוב לפני שלוש שנים?

״הרגע הנוכחי שבו נמצא הסטודיו הוא רגע מעניין, שנובע מבגרות מקצועית של להבין את החומר ולדעת את הגבולות שלו, וגם מאיזו חוסר שביעות רצון מהעבודה האין־סופית; פתאום הם מאפשרים לעצמם לפנות לכיוון חדש ובוגר. עד היום כמעט ולא נכנס חומר חדש לעבודה שלהם, זו תמיד הייתה קרמיקה עם קצת צבע; זה דיבר עם עצמו, נבע אחד מתוך השני, והכניסה של החומרים שנכנסים עכשיו פנימה מאפשרת לקרמיקה להיות משהו אחר: היא מאבדת את המקום היציב שאנחנו הכי רגילים לראות.

״אנחנו כל הזמן מדברים על דיזיין־ארט, אבל מה זה בדיוק הדבר הזה? מאיפה הוא נובע? מה התפקיד שלו בחיי היוצרים? אני חושבת שהמסע אל האי אולי ובחזרה מאפשר את הדיבור על אוביקטים ׳לא שימושיים׳. הנוכחות שלהם בחיים שלנו הכרחית, הם מאפשרים לראש לנדוד ולחזור, לנשום בקלות, ובסוף זה יותר פונקציונלי מכל הדברים האחרים: הצורך לנדוד במחשבה.

״וזה מה שיש באוביקטים האלו: אנושיות, שברירות, כמיהה, געגוע. הם מייצרים אמפטיה גדולה בלי להיות חמודים או ילדותיים, והיה מעניין לגלות שיש בהם משהו אל־תרבותי, אל־מקומי: הם לא ישראלים, הם לא אירופאים, הם באמת ביקום של עצמם. אתה נשבה בקסם שלהם בגלל התלישות הזאת״.

קאהן: ״בכל פעם מחדש אנחנו מסתכלים עליהם ולא מבינים מאיפה הם נחתו עלינו. הם לא מזכירים לנו שום דבר, אנחנו מופתעים מעצמנו ותוהים איך הגענו לזה?״.

גאון: ״וכשמעצבים מסתכלים על משהו שהם עשו ולא מבינים מאיפה זה הגיע זה אומר משהו. הם עבדו על זה במשך שנה, והדבר הזה צמח בלי שמישהו יגיד לו ׳לא׳, מין ישות עצמאית שמתפתחת בקפדנות גדולה. זה מחקר של גבולות החומר ובדיקה מחדש של מערכות היחסים שבין החומר למה שהוא יודע לעשות, בין חפץ למוצר. אין להם בכל פעם פריצות גבול מאוד גדולות, להפך: בסוף יש איזה צמצום מדויק של משפט אחד, אמירה אחת, של תהליך שבודק את עצמו עוד ועוד ועוד. יש בעבודה הזו משהו כמעט סיזיפי שמתאים למיי ולבועז, אין משהו שנראה כמו משהו שיצא במקרה״. 

עשר שנים מסוג אחד, עשר שנים מסוג אחר

קאהן: ״היום אנחנו כבר מרשים לעצמנו להיות יותר פואטיים, פחות מחוברים לבריף נוקשה. רעיונות יכולים להיות יותר מופשטים ופחות מילוליים, מתוך ידיעה שהתוכן או הרעיון נמצאים בפנים ושאנחנו לא חייבים לנסח אותו עד הסוף. זה קשור לביטחון עצמי של יוצר: אני מגיעה מהתחום של מחול, רקדתי במשך 20 שנה, זה תחום מאוד מופשט וזה ניכר באופן שבו אני ניגשת לרעיונות ובצורה שבה אני מעבירה רעיון לקומפוזיציה״. 

בני כמה אתם?

קאהן: ״בועז בן 43 ואני בת 33״. 

זה משבר גיל ה…

קאהן: ״יכול להיות שאני במשבר עם שלוש ילדות מאחורי, התחתנתי בגיל 22, הכל אצלי מואץ. במשך תשע שנים היה לי קוקו עם 12 סיכות ראש, לא יצאתי מהבית בלעדיו, ועכשיו אני עם שיער פזור. אנשים לא מזהים אותי ברחוב, אפילו אח שלי לא זיהה אותי…״.

מיי קאהן

גאון: ״אני לא יודעת אם מואץ אבל כשנכנסים לסטודיו שלהם אתה כאילו צריך להוריד נעליים: אתה יורד, יש שקט, מפחד לעשות תנועות גדולות שלא תשבור משהו; יש שם משהו יציב, רגוע. וככה גם הפרויקט: יש בו חופש יצירתי ומקצועיות גדולה, עם שחרור גדול ותפיסה קראפטית מקצועית. היכולת להכיל את המתח בין הדברים האלו ביחד זו ההפתעה של הגיל הצעיר שלהם. זה לא מישהו בגיל 60 שעבר המון בחיים ויש לו את היכולת להחזיק את הדברים האלו ביחד.

״הפרויקט הזה מסמל את הסוף של עשר שנים מסוג אחד והתחלה של עשר שנים מסוג אחר. כשעשינו את התערוכה של פלוס 10 במוזיאון העיצוב גילינו שמעצבים שעדין עובדים במקצוע אחרי עשר שנים מאז שסיימו את הלימודים, ומוצאים את הדרך להתפתח כאדם יוצר, יש סיכוי שזה מה שהם יעשו בחיים שלהם. אין צל של ספק שזה המקום שבו נמצאים בועז ומיי״.

מאיפה הגיעו הדמויות?

קאהן: ״יש את האומללים, שיש להם מחווה של עצב בצוואר, יש את השומרים, יש את הקבוצה שהולכת, ויש את הצוללת שהיא האלמנט המרכזי הכבד ביותר, שקוע חלקו בתוך המים. הוא היחיד שמצמיח כלפי מעלה את התותבות ולא הפוך. היום שמנו לב שלכל הדמויות שאני הייתי אחראית עליהן יש עיניים, ולכל אלו שבועז היה אחראי אין. כנראה שאני הרבה יותר מוציאה אותנו החוצה״.

מי יקנה אותן? איזה חיים יהיו להם לאחר צבע טרי?

גאון: ״אני מרגישה שהדבר הזה שקורה בצבע טרי הוא כמו הפרק הראשון של המסע הזה. זה לא נגמר שם, זה רק מתחיל. וכשאני חושבת מי יקנה את האוביקטים האלו, אלה יהיו אנשים שלא יוכלו להשאיר אותם במקום, שירגישו ש׳אני חייב לקחת אותו הביתה׳; אנשים שמבינים שהם קונים אוביקט בתהליך, שהם מעורבים ויודעים שהאחד שהם קנו – אין עוד אחד כזה אחר, למרות שלכאורה זה אוביקט שנעשה בתבנית. וזה בדיוק המקום של עיצוב וצבע טרי, זה קהל שיכול להבין את זה״. 

קאהן: ״בפנטזיה שלנו אנשים ילבישו תותבות משלהם לדמויות שהם יקנו. אנחנו לא בטוחים שזה יקרה אבל נשמח אם זה יקרה״.

The post השבריריות המתריסה (והחדשה) של סטודיו קאהן appeared first on מגזין פורטפוליו.