העיצוב החברתי מגיע מאיינדהובן לביאנלה לעיצוב באיסטנבול

לאחר שיאן בולן, ראש התכנית לתואר שני ב־״social design״ (עיצוב חברתי) באקדמיה לעיצוב באיינדהובן, נבחר להיות אוצר הביאנלה לעיצוב שתתקיים באיסטנבול בספטמבר הקרוב, הוא הזמין למעלה מ־20 סטודנטים וסטודנטיות מרחבי העולם לבקר באיסטנבול. הסטודנטים בתכנית שהו בחודש שעבר עשרה ימים באיסטנבול, כדי לפתח פרויקטים שעליהם התחילו לעבוד עוד בהולנד. ניבי להבי – בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון, סטודנטית בתכנית ואחת מהסטודנטים ששהו בעיר – מספרת על שלושה מהפרויקטים.

מזרקות, ברזים ציבוריים וחמאמים

בילי ארנסט (במקור מדרום אפריקה) בחר להתחיל את המחקר שלו בהתבוננות במערכת הכלים והמנהגים סביב החמאם – מקום מפגש חברתי הסובב כולו סביב מים. לאחר שהגיע לאיסטנבול הוא נחשף למערכות האילתור הרבות הקיימות בכל מקום שמטרתן לאסוף מים מכל צינור מטפטף בעיר. הנוכחות של המים באיסטנבול מרכזית ולתפקיד האקטיבי של התושבים באיסוף המים ובהמצאת אילתורים, חשיבות רבה.

בילי ארנסט

״מים הם מקור החיים החשוב ביותר״, הוא אומר. ״עם עליית הטמפרטורות בכדור הארץ עקב ההתחממות הגלובלית, המחסור במים מורגש במקומות רבים. איסטנבול היא עיר עם היסטוריה של מחסור במים ובצורות, והיא שוכנת על אגן הים התיכון, אזור העתיד להיות מושפע ביותר משינויי האקלים, ובשל כך להפוך ליבש בצורה משמעותית.

״על פי חברת המים ההולנדית, לצד קייפטאון, לוס אנג׳לס ומלבורן, איסטנבול נחשבת ל׳עיר צמאה׳, מה שהופך אותה לעיר עם רמת סיכון גבוהה ועל כן נדרשת לעמוד במערכת של ׳הוראות מים׳. בשנים האחרונות גרתי בקייפטאון, שבימים אלה נכנסה למצב חירום עקב שלוש שנים של בצורת. המצוקה הנוכחית של תושבי קייפטאון – לצד ביקור באיסטנבול שבה מצאתי גישה אחרת להתנהלות עם מים – גרמה לי להתמקד בהופעה של המים בעיר״. 

מה גילית על היחס של תושבי העיר למים?

״למים תפקיד חשוב בתרבות הטורקית, ולאנשים באיסטנבול יש יחס פעיל וגלוי למים, בשל מסורות דתיות וחברתיות. גם היום, כשמסתובבים באיסטנבול, עדיין רואים מזרקות, ברזים ציבוריים וחמאמים ברחבי העיר. למי הבוספורוס נוכחות גדולה בעיר – המיצר משמש כנתיב תחבורה ציבורית המחבר בין החלק האירופאי של העיר לחלקה האסייתי, וכן גם למקור תעסוקה ומזון בשל הדיג.

״יש שתי אימרות בתרבות האנטולית ביחס למים. האחת היא שיש לספק מים למי שצריך אותם, והשנייה היא שאין לבזבז מים. את המימוש של האימרות האלה אפשר לראות גם ברחוב, כמו מים שמוצבים בעבור חתולים, כלבים וציפורים, תה שמוגש לאנשים בכל מקום בכל רגע, ומים נוטפים שנאגרים בקערות או בקבוקים חתוכים, המשומשים להשקיה או לניקוי״.

מיפיתי את חזיתות הבניינים בעיר, שמלאות בצינורות מזגנים המייצרים רשת של ׳נהרות׳ אנכיים. מכיוון שרוב האנשים אינם שותים מי ברז באיסטנבול, כמות הפלסטיק שמופצת כתוצאה מרכישת מיכלי מים מייצרת סיכון סביבתי. בקבוק הפלסטיק מקבל חיים שניים בהפיכתו לכלי בעל שימושים שונים

איך בחרת לתרגם את הממצאים האלה?

״מיפיתי את חזיתות הבניינים בעיר, שמלאות בצינורות מזגנים המייצרים רשת של ׳נהרות׳ אנכיים. מכיוון שרוב האנשים אינם שותים מי ברז באיסטנבול, כמות הפלסטיק שמופצת כתוצאה מרכישת מיכלי מים מייצרת סיכון סביבתי. בקבוק הפלסטיק מקבל חיים שניים בהפיכתו לכלי בעל שימושים שונים.

״בנוסף למיפוי המציג את ההזדמנות של איסוף המים, ומקשר בין הבניינים (העיר), האנשים והמים, בחרתי גם לייצר אוביקטים שמבוססים על הצורה האיקונית של מיכלי המים הגדולים. אחרי ביקור במוזיאון המים בעיר, שם ראיתי כלי מים מסורתיים שהיו משמשים את באי החמאם בעיקר בתקופת האימפריה, רציתי לחבר את הגלגול הצורני שעבר על מיכלי המים – מאז ועד היום. בעודי מחבר בין ישן לחדש, המשכתי לחשוב על המהות של האובייקטים האלה; הייתי רוצה לייעד אותם לאיסוף המים מקירות הבניינים. 

בילי ארנסט

כמו שציינת, קייפטאון נמצאת במצב חירום עקב בצורת ממושכת בת שלוש שנים. ההתערבויות והאילתורים הצנועים שראית באיסטנבול, הם דבר שיכול לעזור, או למנוע, מצבי מחסור קיצוניים בקייפטאון בעתיד? 

״הפרויקט בוחן את ההתרחשות האצילית סביב איסוף המים, שיכולה לקרות בכל עיר, ואת האופן שבו בניינים יכולים להשתתף באיסוף מים, באמצעות פעולות א־פורמליות. מיכל המים הופך למרכז של פרקטיקה זו ומקשר בין מים, מבנים ותושבים.

״אני מניח שבאופן יחסי, ההתערבויות האקטיביות של התושבים באיסטנבול לא מהוות שינוי משמעותי במאזני המים בעיר. אבל לדעתי לא פה העניין, אני חושב שהמודעות והגישה הן קריטיות, ובהחלט הייתי רוצה לנסות להעביר את המודעות הזאת לתושבי קייפטאון. השפה האילתורית ומיקומה ברחוב יכולה להתאים גם לקייפטאון ולשנות את היחס של התושבים למים״. 

פליטים וציפורים

איסמעיל ריפאי (במקור מצרפת) בחר לעסוק בנושא אקטואלי ורגיש – אוכלוסיית הפליטים באיסטנבול. כמדינה שקולטת את מספר הפליטים הסורים הגדול ביותר, טורקיה חווה שינויים חברתיים רבים בשנים האחרונות. בנוסף להגירה האנושית, איסטנבול היא נקודת מעבר לציפורים הנודדות מאירופה לאסיה ולהפך. ריפאי ראה את החופשיות של הציפורים ״להגר״ לצד המגבלות המוטלות על בני אדם שנאלצים לנוע בשל סכנה, ובחר למקד את הפרויקט שלו בהקבלה הזו. 

איסמעיל ריפאי

״הגירה אנושית היא נושא שאני מאוד מעוניין ונלהב להתעסק בו מאז תחילת לימודי העיצוב שלי״, הוא מספר על העניין שלו בנושא ״הרגיש הזה, הנוגע לשלושה אחוזים מאוכלוסיית העולם, שהם 200 מיליון בני אדם לערך. זה נושא שאין להתייחס אליו בקלות. עם זאת, רציתי למצוא דרך ׳רכה׳ ופואטית שבעזרתה אוכל להציף את התכנים האלה, ולהדגיש את המציאות של חיי היום־יום של מאות אלפי אנשים. 

״לפני שנסעתי לאיסטנבול עבדתי על צורות ועם חומרים כדי לנסות לנסח קן שיחבר ביחד בני אדם וציפורים, כחלק ממחשבה שלשני אלו גורל משותף במידת מה. הייתי מרוצה מהבדיקות שלי ומוכן לבנייה מחדש באיסטנבול. כשהגעתי לעיר המציאות גרמה לי מהר מאוד להבין שלא הכול יתרחש כמתוכנן. השאלה הגדולה שהחלה להתעורר הייתה איך ואיפה אוכל להכניס את המבנה שלי: כיצד על ידי יצירת פרויקט רחוק מהמציאות החברתית והפוליטית שקיימת באיסטנבול, אני יכול להעביר מסר? זה לא היה נראה לי הגיוני״.

לפני שנסעתי לאיסטנבול ניסיתי לנסח קן שיחבר ביחד בני אדם וציפורים, כחלק ממחשבה שלשני אלו גורל משותף במידת מה. הייתי מרוצה מהבדיקות שלי ומוכן לבנייה מחדש באיסטנבול. כשהגעתי לעיר המציאות גרמה לי מהר מאוד להבין שלא הכול יתרחש כמתוכנן

ואיך בחרת להתמודד עם המכשול הזה?

״באיסטנבול יצא לי לדבר עם מספר אנשים ולהציג להם את המשוואה שיצרתי. כמה מהם חשבו שלהשוות בני אדם לציפורים היה דבר מזעזע לעשות. הרגשתי שאני לא מורשה להביע עמדה כי בסופו של יום אני בחור אירופאי שלומד בבית ספר מיוחס בהולנד. התובנה הזו הקשתה עלי אפילו עוד יותר, אבל במבט לאחור אני מבין כי התגובות האלה הן גם תוצר חשוב כשמביעים עמדה דרך עיצוב״.

איסמעיל ריפאי

ואז מה? 

״ממפגש נוסף, הפעם עם פליטים, ניסיתי להבין מהם הצרכים הבסיסיים של פליט כשהוא מגיע לעיר זרה. מקלט הוא דבר הכרחי כמובן, ואותו תרגמתי לקן הציפור. רציתי גם ליצור מקום שמאפשר לפליט להמשיך להישאר מחובר, גם כדי לשמור על קשר עם ארץ מולדתו וגם כדי להתקדם במקום החדש. על ידי מיזוג בין העולמות, יצרתי קנים בצורת אוהלים – מבנים ארעיים המשמשים הן למקום משכן לציפורים והן לנקודת הטענה למכשירים סלולריים. 

״מבחינתי הפרויקט הוא יותר דרך חדשה להתבוננות על מצב מפתרון משמעותי. הקושי והמורכבות שאיתם מתמודדים פליטים הוא דבר שקשה להבינו, ובטח קשה לתרגם למוצר שיפתור בעיה. יכול להיות שהתהליך שעברתי והבירור שלי עם עצמי – מתי ומה מותר לי להביע – הם התוצר המשמעותי בעבורי מהפרויקט הזה״. 

דמויות של ארדואן על מתלי כביסה מחוץ למספרות 

הנושא שאני בחרתי לעסוק בו בביקורי באיסטנבול הוא תרבות המגזינים הסאטיריים הפופולרית בטורקיה. באמצעות קריקטורות המתפרסמות מדי שבוע, מאיירים רבים מציפים ביקורת חברתית ופוליטית על הנעשה במדינה. כבר כשהתחלתי לקרוא על הנושא בהולנד, הבנתי כמה המגזינים האלה פופולריים וקריטיים להתנהלות של חברה דמוקרטית שמאפשרת חופש ביטוי. כרגע השלטון הנוכחי בטורקיה מטיל הגבלות חמורות על התבטאויות המבקרות את הממשלה, דבר המעמיד את קיומם של המגזינים בסיכון. 

תרבות המגזינים הסטיריים בטורקיה החלה את דרכה בשנת 1870, בזמן שעוד הייתה אימפריה עותמאנית מפוארת. מייסד המגזין הסטירי הראשון היה ממוצא יווני ואף נאסר בעקבות פרסום קריקטורה שהציגה ביקורת על הגבלת חופש האזרחים. היום, כמעט 150 שנים מאז הודפס המגזין הסטירי הראשון במדינה, אפשר כבר לסכם שטורקיה פיתחה מורשת מכובדת של פרסום מגזינים סטיריים.

ניבי להבי

במשך השנים נפתחו ונסגרו עשרות מגזינים ולא מעט קריקטוריסטים אף נאסרו בשל תוכן רגיש שעסקו בו בציוריהם. כמדינה המוגדרת דמוקרטית, בטורקיה קיימות פלטפורמות רבות המקדשות את חופש הביטוי, אך מנהיגים רבים לאורך ההיסטוריה של הרפובליקה זיהו את הכוח שבמגזינים ובאיום שהם מהווים על כוחה של המנהיגות. הכוח של המגזינים לעומת אי יציבותם אל מול הממשלה תמיד היה נתון מגביל בעבור היוצרים. מצד שני, ההגבלות, האיסורים והמאסרים הם גם התמריץ שגורם ליוצרים רבים לא לשתוק ולשמור על הסביבה הדמוקרטית, החופשית, שאחד ממרכיביה הקריטיים הוא חופש הביטוי. 

עם הגיעי לאיסטנבול הלכתי לבקר במשרדים של אחד מהמגזינים הגדולים במדינה, LEMAN, כדי לראות את תהליך היצירה וכמובן לשמוע מהקריקטוריסטים כיצד הם חווים את התקופה הנוכחית. ״זו תקופה רגישה״, אמר לי דוגן פלוואן, קריקטוריסט ותיק במגזין. ״מצד אחד, המגזינים הם אחת הפלטפורמות האחרונות במדינה שממש מקדשות את חופש הביטוי, אבל מצד שני אי אפשר להשוות את החופש היום לזה שהיה קיים לפני 20 שנים, או גם עשר שנים.

״ב־20 השנים האחרונות, מאז שהאינטרנט נכנס לכל בית ולכל כיס, חלה ירידה משמעותית בצריכת מדיה מודפסת כך שכבר יש שינוי כלכלי משמעותי להסתגל אליו. בנוסף, הכסף שהמגזין מצליח להרוויח מושקע ברובו בהתמודדות עם תביעות שהמגזין מקבל מהממשלה. כל אחד מהמאיירים היום כבר יודע מהם הגבולות ואפשר להגיד אנחנו כבר מקדימים תרופה למכה ומצנזרים את עצמנו״.

אחד העקרונות החשובים של המגזינים המובילים הוא להישאר עצמאיים. הם לא יפנו לחברות גדולות כדי לקבל חסויות מסיבות אידאולוגיות, ולא יוסיפו פרסומות בין דפי המגזין, דבר המאתגר אף יותר את קיומם. בפרויקט שלי בחרתי לנסות למצוא מקומות בעיר המהווים הזדמנויות חלופיות להפצת התוכן הסטירי. היה לי חשוב להמשיך ולעבוד בפורמט מודפס שיהיה גלוי ברחבי העיר, ומתוך מחשבה על סיטואציות חברתיות שיכולות לייצר שיח, עיצבתי מצתים ותחתיות לבירה.

ניסיתי למצוא מקומות בעיר המהווים הזדמנויות חלופיות להפצת התוכן הסטירי. היה לי חשוב להמשיך ולעבוד בפורמט מודפס שיהיה גלוי ברחבי העיר, מתוך מחשבה על סיטואציות חברתיות שיכולות לייצר שיח

״במשך יומיים הסתובבתי ותליתי על מתלי כביסה מחוץ למספרות או בתים, מגזינים עם דמויות של ארדואן מתנוססות על השערים. כשנתקלתי בקיר לבנים עצרתי כדי לתקוע פיסות של מגזינים בין החריצים. בנוסף, עיצבתי חתיכות נייר המיועדות להגשת ה׳סימיט׳ – הבייגל הטורקי שנמכר בדוכנים בכל פינה, וכן גם עטיפות לקוביות הסוכר שמופצות על ידי מחלקי התה בכל העיר. 

שאלתי את המאיירים במגזין אם הם מרגישים בטוחים להגיד מהי עבודתם לאנשים זרים או לשוטר ששואל ברחוב. רובם ענו לי שהם יגידו שהם עובדים בחברה כמעצבים גרפיים. כמי שמגיעה מבחוץ, אני יודעת שההצעות שניסחתי אינן עומדות בגדר פתרון למצב המורכב. היה לי מאתגר להבין מהם הגבולות – מה מותר ומה אסור, בעיקר מה אסור. כשהראיתי את הרעיונות שלי לקריקטוריסטים שפגשתי, הם הביעו עניין ואמרו שלא רחוק היום שבו יצטרכו לאמץ דרכי הפצה אחרות. 

ניבי להבי

The post העיצוב החברתי מגיע מאיינדהובן לביאנלה לעיצוב באיסטנבול appeared first on מגזין פורטפוליו.