אמת עירומה: לוסיאן פרויד ופרנסיס בייקון בתערוכה בטייט

לפני הכניסה לתערוכה All Too Human במוזיאון טייט בלונדון מוצגים קטעי וידאו של ראיונות עם האמנים המשתתפים בתערוכה, ומפת קיר גדולה של לונדון, שבה מצויינים מיקומי הגלריות וסטודיות האמנים, באופן שגורם לצופה לקבל אוריינטציה מרחבית ולהתחבר למושג אסכולת לונדון. התערוכה, ששמה המלא הוא All Too Human: Bacon, Freud and a Century of Painting Life, המוצגת ב־בTate Britain (עד 27 באוגוסט) מהווה סקירה של הציור הפיגורטיבי הבריטי במאה השנים האחרונות, ובמרכזה עיסוק בשני הטיטאנים של הציור הבריטי – פרנסיס בייקון ולוסיאן פרויד.

כוכבו של בייקון דרך בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה. הציורים שלו מצליחים ללכוד ולהציג את הכאוס שבפניו עמדו מי שחזרו מהמלחמה והיו צריכים לשקם את חייהם. הקיום המסוכסך הזה נוכח מאוד בציוריו שנחנו בצבעוניות אופיינית, רקע אפל ותחושה מאיימת השורה עליהם. למודלים שלו אין פנים אנושיות והעיוות נובע ספק מהתנועה שבה הוא מציב אותם, ספק מהכאב או מעין חייתיות המתפרצת מהדמויות.

מוזיאון טייט. צילום: Joe Humphrys

אחד הנושאים העיקריים ביצירתו של בייקון היה מאהבו, ג׳ורג׳ דייר. מערכת היחסים הבעייתית ביניהם החלה כאשר דייר, מכור לסמים, פרץ לדירתו של בייקון במטרה לגנוב. בייקון תפס אותו בשעת מעשה וביקש ממנו להישאר. לאורך השנים מערכת היחסים ביניהם ידעה עליות ומורדות (עם הרבה בגידות) עד שב־1971, ערב רטרוספקטיבה גדולה שנערכה לבייקון בפריז, דייר נמצא מת בחדר המלון ממנת יתר של סמים ואלכוהול. בייקון התאבל עליו שנים וצייר אותו באובססיביות. בתערוכה מוצג הטריפטיך (פורמט אהוב במיוחד על בייקון) האחרון שצייר לזיכרו של דייר, בו דמותו שותתת הדם נבלעת בחלל שחור.

אולם גולת הכותרת בחדר של בייקון היא הדיוקן של ידידו ויריבו הצייר לוסיאן פרויד, מ־1964 (וחבל שלא מוצג בתערוכה גם הדיוקן של בייקון כפי שצוייר על ידי פרויד). למרות 20 השנים שהפרידו ביניהם פרויד ובייקון היו קרובים. הם היו חברים, מתחרים ובסופו של דבר גם אויבים. דרכם האמנותית הייתה שונה, אולם יחד הם נחשבים לנושאי הלפיד של הציור הפיגורטיבי הבריטי בעשורים שאחרי המלחמה, בזמן שעיני העולם היו נשואות לארצות הברית, שם התפתח האקספרסיוניזם האבסטרקטי. בייקון מציג את פרויד יושב מקופל בפינה חשוכה כאשר מעליו רק נורת חשמל חשופה, שיחד עם הספה הירוקה מהדהדת תחושת ניכור. פניו של פרויד מעוותים בצורה האופיינית לבייקון, אולם למרבה הפלא ניתן להכיר אותו.

פרנסיס בייקון, מתווה לדיוקן לוסיאן פרויד 1964. צילום: Prudence Cuming Associates

לוסיאן פרויד, נערה עם כלב לבן, 1950. באדיבות מוזיאון טייט

לוסיאן פרויד. צילום: שלומית אורן

גישתו של פרויד לציור הפיגורטיבי מסורתית יותר, אם כי לא פחות ייחודית. בתחילת דרכו הרבה פרויד לצייר את אשתו הראשונה, קת׳לין גרמן, בסגנון ריאליסטי הטומן בחובו מתח רב. הדבר ניכר במיוחד בתמונה בה קת׳לין, דמותה ספק אישה ספק ילדה, אוחזת בחתול בצווארו ולא ברור מה עוצמת האחיזה, ומבטה בוהה אל מחוץ לתמונה. בציור מאוחר ובשל יותר מופיעה קת׳לין בהריון כשהיא שרועה על מזרן חשוף, לרגליה מתרפק כלב, שדה המלא חשוף, בעוד היא מגוננת בידה על השד השני ומבטה בוהה בחלל באופן שמשרה בצופה תחושה של אי נוחות, כמו בשעת הצצה לרגע אינטימי.

פרויד היה צייר הפורטרטים המבוקש ביותר בחברה הבריטית. בני אצולה הזמינו אותו לשהות באחוזתם למשך תקופת הציור, כמו שהיה מקובל בתקופה הוויקטוריאנית. בין אלה ניתן למנות את הדוכס והדוכסית מדבונשייר ואפילו את המלכה אליזבת. הפורטרטים שלו אינם המחמיאים ביותר, אבל יש בהם עומק ייחודי וכמובן חותמת ידו שאין לטעות בה.

שנות הבשרים של פרויד מיוצגות באופן המוצלח ביותר בדיוקנה של ״סו הישנה״ מ־1996. פרויד אהב לצייר נשים גדולות וסו היתה אחת המודליסטיות האהובות עליו. הבשר החשוף, הטקסטורה שלו והאופן בו התיישבו יחד כל האיברים ריתקו אותו והוא ראה את הצבע והאדם כאחד ורצה שהצבע ימלא נאמנה את מקום הבשר.

All Too Human, מוזיאון טייט. צילום: Joe Humphrys

קיטאי, החתונה, 1989-93. באדיבות עזבון האמן ומוזיאון טייט

קיטאי. צילום: שלומית אורן

שני אמנים נוספים שעבודתם מוצגת בתערוכה הם רונלד ברוקס קיטאי (Kitaij) יליד ארצות הברית ופולה רגו ילידת פורטוגל. קיטאי עסק רבות בהווייה של הפליטים היהודים שהגיעו לבריטניה אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא התרשם מתחושת הנרדפות והארעיות של הפליטים, גם שנים אחרי שכבר התבססו במדינתם החדשה, כאילו צל גדול עוקב אחריהם. הוא עצמו היה מהגר שנולד בארה״ב להורים יהודים ממוצא רוסי. אמו התחתנה בשנית עם פליט שואה מוינה. בצעירותו קיטאי הצטרף לצי הסוחר, למד בוינה והתיישב בלונדון. ציוריו בדרך כלל מרובי התרחשות והוא רושם ביד קלה. הצבעוניות החזקה פעמים רבות מנוגדת למהות הציור. בציור ״הפליטים בססיל קורט״ הוא מתאר באופן מעט סוריאליסטי את הסמטה בה נהג לבלות בחברת מוכרי הספרים המהגרים מאירופה. הדמויות אינן מעוגנות במרחב אלא כמעט מרחפות, והדמות בקדמת הציור היא של האמן עצמו.

פולה רגו מציירת את חייה, ובעלה, חולה במחלת ניוון שרירים במצב מתקדם, מופיע כמעט בכל תמונה. באחת מהן היא מציירת את עצמה יושבת ועליה גופו המאובן של בעלה, במעין פיאטה מכמירת לב. בתמונה אחרת רגו מתארת את משפחתה עוזרת לבעלה להתלבש. הבעות הפנים של כל אחת מהדמויות מהווה קשת שלמה של רגשות אנושיים ברגע אינטימי זה: אהבה, טינה, כאב. הצבעוניות החמימה עומדת בניגוד לצל שמטילה דמותה של הילדה.

פולה רגו, המשפחה 1988. באדיבות האמנית וגלריה מרלבורו

את התערוכה חותם חדר בו מוצג חוד החנית של האמנות הבריטית העכשווית ואני שמחה לציין כי כל העבודות בחדר זה הן של נשים אמניות. יש בכך אמירה חשובה כשמדובר במוסד חשוב כמו הטייט. ג׳ני סאוויל הושפעה מאוד מפרויד ונחשבת לממשיכת דרכו. היא מציגה דיוקן עצמי עצום מימדים, בו פניה החבולות שכובות על משטח מבריק ועיניה נראות כבוהות בנו.

בצד האוצרותי התערוכה אינה ממצה את מלוא האפשרויות. היא חסרה נרטיב שהיה יכול להוסיף לה עומק חווייתי. אוצרות טובה יותר הייתה יכולה להגדיל עוד יותר את ההנאה מהתערוכה. אך למרות שהאמנות נהדרת, האוצרים עשו כאן הרבה טעויות. ואולי זה דווקא מתאים לכותרת התערוכה, כי הרי אין דבר אנושי יותר מלטעות.

– – –

שלומית אורן משלימה לימודי מאסטר בסותבי׳ס לונדון, בעלת הבלוג SO-ART

The post אמת עירומה: לוסיאן פרויד ופרנסיס בייקון בתערוכה בטייט appeared first on מגזין פורטפוליו.