התערוכה הראשית ביריד פוטו־לונדון, שננעל בשבוע שעבר בבירה הבריטית, הוקדשה השנה לצלם הקנדי אדוארד בורטינסקי (Edward Burtynsky), שמתמיד בעיסוקו בהשפעה שלנו, בני האדם, על הטבע ועל כדור הארץ. גולת הכותרת של התערוכה הייתה צילום עצום ממדים – שלושה מטרים גובה ושישה מטרים רוחב של מחצבת קאררה באיטליה. שיש זה נחשב במשך מאות שנים השיש הטוב ביותר בעולם: רוב הפסלים שאנחנו מכירים מתקופת הרנסנס התחילו כגוש שיש באותה מחצבה, מחצבת קאררה.
אדוארד בורטינסקי
אדוארד בורטינסקי
אדוארד בורטינסקי
אדוארד בורטינסקי
להעצמת החוויה המבקרים מקבלים אייפד שכשמכוונים אותו לנקודות מסוימות בצילום, הוא מקרין סרטונים קצרים המעמיקים את ההבנה לגבי המחצבה והפעילות המתבצעת בה. על מנת להשיג חדות מקסימלית בכל סנטימטר בתמונה השתמש בורטינסקי באמצעים דיגיטליים חדשניים, כולל תוכנה לעיבוד התמונה. התוצאה בולעת את הצופה פנימה ונותנת לו את התחושה שהוא עומד על בלימה וכמעט נופל לתהום המלאכותית של המחצבה.
האייפד מלווה עבודה נוספת בתערוכה. כשמכוונים אותו אל תמונה אופקית על רצפתו של החדר, צומח מהרצפה דימוי תלת־ממדי שאפשר לראות אך ורק דרך האייפד. לא חדשני במיוחד, אבל מעשיר את החוויה. תמונות אחרות של האמן מוצגות גם הן בקנה מידה גדול ומראות את הפצעים שבני האדם מותירים בכדור הארץ: מכרות, מחצבות, בריכות מלח. כל אלה מצטלמים נהדר ממעוף הציפור, ובה בעת ממחישים עד כמה הם לא טבעיים.
אס דוולין
עבודתה של אס דוולין (Es Devlin), שנוצרה במיוחד בעבור היריד והיא ספציפית למיקום בבית סומרסט, עוסקת גם היא בהשפעת האדם על המקום. העבודה, שנקראת Mask, נראית כצידה הפנימי של מסיכת פורצלן ענקית שפני השטח שלה הם מרחב אורבני צפוף לגדות נהר מתפתל בתלת־ממד. על המשטח הלא אחיד הזה מוקרנת עבודת וידאו של ידיים העוסקות כל העת ברישום, צביעה ומחיקה של העיר. האמנית מתייחסת לשכבות ההרס והבניה מחדש המאפיינות את ההתיישבות העירונית.
הצילום היפני שבעשורים האחרונים התבסס לכדי זרם רב השפעה, זוכה כאן לייצוג על פני גלריות שונות. לצד שמות כמו אראקי וסוגימוטו, הגדילה במיוחד לעשות גלריית המילטון מלונדון שיצרה מרחב חשוך ואינטימי להצגת יצירותיו של דאידו מוריאמה (Daido Moriyama), הכולל תמונות פרובוקטיביות מהעשורים האחרונים וכן מיצב של בר קטן בטוקיו שאותו עיצב ב־2005. נציגים צעירים מסין הראו שסין נותנת פייט גם בזירה הזו: Zeng Yicheng הציג עבודה בשבעה חלקים של נופים דרמטיים הרריים לוטים בערפל, בדומה לציור הסיני המסורתי. הצבתן של התמונות אחת צמודה לשנייה לאורך הקיר עודדה התבוננות בהן כמו קריאה במגילה. טכניקת הצבה זו אף היא מהדהדת מסורת עתיקת יומין בפרשנות עכשווית.
הירושי סוגימוטו
דאידו מוריאמה
דאידו מוריאמה
סנדרה קנטנן
טכניקות חדשות ומעניינות יוצרות דימויים שלא חשבנו שיהיו אפשריים אי פעם. אם הצילום הוא זה ששחרר את הציור, אזי הטכנולוגיה היא זו ששחררה את הצילום. אין לצילום עוד את המחויבות הארכאית להראות את המציאות בלבד. יש לו את החופש ליצור את המציאות. לא מדובר בשימוש בתכנת פוטושופ בלבד, אלא על המצאות של אמנים המרחיבות את חופש הביטוי שלהם.
לדוגמה, מישל מצקו (Michal Macku) הצ׳כי הציג צילומים תלת־ממדיים שהודפסו על לוחות זכוכית המולחמים יחדיו. היצירה המתקבלת מהפנטת. אי אפשר היה להפסיק להסתכל עליה ולתהות איך הוא עשה את הקסם הזה. סנדרה קנטנן (Sandra Kantanen) מצלמת בטבע. על מנת להשיג את אפקט הצבע היא משתמשת בפצצות עשן צבעוניות שכמו עוטפות את הדימויים שלה ברכות. אחר כך היא מעבדת את התמונה ומציירת באופן דיגיטלי להשלמת הדימוי. ואילו סוזן דרג׳ס (Susan Derges) מחייה טכניקה עתיקה של צילום דרך מים. בעבודות המוקדמות שלה היא השתמשה בנייר רגיש לאור יחד עם אור הירח ויצרה דימויים קסומים ללא מצלמה. היום היא יוצרת בסטודיו בתהליכים מבוקרים יותר שהופכים את העבודות שלה לנגישות יותר מבחינת מחיר.
לבסוף, מעניין היה לראות שגם בצילום אמנים מתייחסים למסורת היצירה וההיסטוריה של האמנות. במיוחד אהבתי לראות את היצירה של פטריק ווילוק (Patrick Willocq), של נשים ברפובליקת קונגו. לדברי הצלם ההשראה לתמונה היא מהשירים העממיים של הנשים בקונגו, אולם הקונסטלציה זהה כמעט לחלוטין לציור של גוגן בשם Nevermore שנמצא בגלריית קורטולד הסמוכה. למרות ריבוי הצילומים של סלבריטאים מכל העשורים שלא הוסיף ערך אמנותי, היריד הציג גיוון בטכניקה ובגישה, נתן חשיפה גיאוגרפית רחבה וסיפק חוויה ראויה לחובבי הצילום.
וויליאם הנרי פוקס טלבוט
פוטו־לונדון
יריד פוטו־לונדון התקיים השנה בפעם הרביעית, אולם נדמה שהיה כאן תמיד. במשך ימי היריד לונדון חגגה את אמנות הצילום עם אירועים נלווים ליריד, תערוכה גדולה במוזיאון הטייט מודרן שמוקדשת לצילום אבסטרקטי, ומכירות פומביות של צילומים בלבד בבתי המכירות הגדולים. מעל 100 גלריות הציגו מכל העולם – ניו יורק, ברלין, פריס, מדריד, טוקיו, בייג׳ין, טהרן, דוחא ועוד.
בית סומרסט שבו מתקיים היריד הוא בעל היסטוריה עשירה ומרתקת, המוסיפה עניין דווקא לסוגת אמנות הנחשבת למודרנית ועכשווית כל כך. זה היה ביתן של מלכות אנגליה – כולל אליזבת הראשונה בעת שלטונה קצר המועד של מרי – ואחר כך הפך למושב משרדים ממשלתיים, גילדות ומרכז חשוב לאמנויות, כולל האוניברסיטה להיסטוריה של האמנות, הקורטולד, והגלריה הנהדרת שמאכלסת את האוסף המרהיב של סמואל קורטולד.
כמו בכל יריד שמכבד את עצמו יש בפוטו־לונדון תערוכה לאמן נבחר, מדור לגלריות וצלמים צעירים ופורצי דרך, פרסים והרצאות. מעניין במיוחד היה החלק שהוקדש לוויליאם הנרי פוקס טלבוט (Fox Talbot) הנחשב לאבי הצילום העכשווי. בחלק זה הופיעו הדפסי תמונות שלו מהעשור של 1880, כמו גם יצירות של צלמים עכשוויים שנתנו אינטרפרטציה שלהם לנושא.
The post פוטו־לונדון 2018: ממעוף הציפור appeared first on מגזין פורטפוליו.
