הים הגדול של דוד טרטקובר

30 שנה; זהו פרק הזמן ששכב בסטודיו של דוד טרטקובר הספר ״המפה העברית של ארץ ישראל״ שכתב ד״ר זאב וילנאי בשנות ה־40 של המאה הקודמת. הספר עוסק בקורות הקרטוגרפיה העברית וכולל מפות עבריות מהמאה ה־16 ועד המאה ה־19, שאחת מהן צדה במיוחד את עינו של טרטקובר: מפה סכמתית מתחילת המאה ה־19, המיוחסת לגאון מווילנה ושצוירה על ידי תלמידיו.

מפה זו שימשה כמקור השראה לעבודה שיצר טרטקובר כבר לפני שלושה עשורים, אך לאחרונה חזר אליה והשלים בהשראתה את סדרת הציורים שיוצגו בתערוכה ״יםהגדול״, שתיפתח ביום חמישי (7.6) בגלריה צדיק ביפו (אוצרת: חנה קומן). בתערוכה יציג טרטקובר מפות משלו, שאותן יצר בצבעי עיפרון על נייר. את שמה, ״יםהגדול״, קיבלה התערוכה מהשם שהופיע במפות עתיקות של ארץ ישראל במטרה לתאר את מה שאנו מכנים כיום הים התיכון.

המפה המקורית, זו ששימשה בעבור טרטקובר כמקור ההשראה, נקראת ״חלוקת ארץ ישראל לגבולותיה״. המפה, ששפתה עברית, נועדה לסמן את נחלות שבטי ישראל על פי חזונו של הגאון מווילנה. אך זה האחרון, הלוא הוא רבי אליהו בן שלמה זלמן, שנודע גם בראשי התיבות הגר״א (הגאון רבנו אליהו), מעולם לא ביקר בארץ ישראל. ההשראה המילולית למפה הייתה המקרא: סגנון הציור תם ופשוט, אפשר לומר ישיר. טכניקת הציור כללה שימוש בצבעי מים, דיו ועלי זהב על נייר. בעזרת אלו שיחזר הגר״א את ארץ ישראל: הנחלים, הנהרות, הימים וההרים היוו גבולות טבעיים לשבטים; הערים הגדולות צוירו כאגרופים והקטנות כמגרות; הבתים צוירו בסגנון אירופאי.

ומה בין המפה של הגר״א למפות של טרטקובר? ״המפה של הגאון מווילנה היוותה טריגר בעבורי״, הוא מספר. טרטקובר, שעבד על סדרת ציורי המפות חודשים רבים, לקח מחזונו של הגר״א את הישירות. כמו אצל הגר״א, גם במפות שלו כיוון המפה הוא מזרחה, קריא: יםהגדול, הלוא הוא הים התיכון, נמצא בחלקה התחתון של המפה ולא בשמאלה כפי שאנו מכירים במפות עכשוויות שכיוונן צפונה. ״המפה של הגאון מווילנה אינה מדוייקת. כך גם המפות שאני ציירתי: המפות שלי הן מפות דמיוניות, של עולם לא ריאלי. מי שצייר את המפה המקורית ראה ככה את העולם. זה מה שאהבתי במפה הזו – את חוסר הפרופורציות בין הדברים״.

״המפה של הגאון מווילנה אינה מדוייקת. כך גם המפות שאני ציירתי: המפות שלי הן מפות דמיוניות, של עולם לא ריאלי. מי שצייר את המפה המקורית ראה ככה את העולם. זה מה שאהבתי במפה הזו – את חוסר הפרופורציות בין הדברים״

אך על אף ששאל מהגר״א מספר אלמנטים, ועל אף נאמנותו החלקית למוטיבים המאפיינים את המפה המקורית, לוקח טרטקובר את המפה למקום משלו ומשבץ בה את הדימויים הישראלים – עם או בלי מרכאות – המעסיקים אותו תדיר מזה עשורים: צבר, טנק, עץ דקל, מגדל מים, בית עם גג רעפים אדומים, שדרת ברושים, מגדל שמירה, קבר רחל ועוד. דימויים אלה חוזרים על עצמם בין השאר בעשרות ספרי הסקצ׳בוק שלו, שאותם הוא מכנה ״הספרים השחורים״, שבהם הוא משרבט את ציוריו ורעיונותיו מזה שנים. במפה של טרטקובר כבר לא קיימת החלוקה לשבטים: דימוייו מסמנים מחדש את מפת הגבולות החדשה של עם ישראל. הגבול היחיד שמשותף למפה המקורית הוא הים שבתחתית המפה, ומכאן כאמור שמה של התערוכה.

טרטקובר מודע לסוגיות ההיסטוריות סביב גבולות ארץ ישראל, עוד מתקופת המשנה ועד ימינו אנו. סגנון האיור הנאיבי והתמים מתאים לסגנון המפה המקורית: הוא מאמץ את התום של המפה המקורית, ומצייר בעזרת צבעי עיפרון על נייר פנטזיה פסטורלית. ״השימוש בסגנון האיור הנאיבי נראה לי נכון היות ואני מתבסס על מפה נאיבית בעצמה. אני אוהב לעבוד עם עפרונות צבעוניים; זה מחזיר אותי אחורה לתקופת טרום עידן המחשב – לפני שהטכנולוגיה השתלטה על הכל״.

The post הים הגדול של דוד טרטקובר appeared first on מגזין פורטפוליו.