Yuval:
הי עינת, מה קורה? מזל טוב על הפרס!
Einat:
בוקר טוב 
תודה!
Yuval:
בטח מאוד התרגשת שסיפרו לך, נכון?
Einat:
במיוחד כי זה היה ראש העיר בעצמו…
התרגשתי מאוד והייתי מופתעת כי מספר הטלפון נראה לי כמו שירות הלקוחות של הזמנת השופרסל שהתעכבה
Yuval:
אהבתי…
ומילא זה, הנימוקים לפרס: ״יותר מכל ספר ילדים אחר שיצא השנה, ׳השכנים׳ מציע חוויה אינטגרלית של טקסט ואיור. ולא מקרי שעל שניהם חתומה יוצרת אחת״!
Einat:
הנימוק לפרס היה אכן מרגש. אני חושבת שהרבה מחוויית היצירה של יוצרים בכלל, ומאיירים בפרט, היא מאוד בודדה. ויש משהו נורא מרגש בלהיווכח שהכוונות ותשומת הלב, מחשבות ובדיחות קטנות שהוטמנו בעבודה, נראות ולא הולכות לאיבוד. התחושה הזו מן הסתם גם נלוות לפורמט הזה של ספר, שלוקח הרבה זמן ליצור אותו, ואז הוא כשהוא יוצא הוא ברשות הקורא, בלי תיווך ובלי לדעת מה עלה בגורלו
עינת צרפתי
עטיפת ״השכנים״
Yuval:
בואי נעשה סדר מהתחלה: מאיפה הגיע הרעיון לספר? ומה בשלב הספציפי בקריירה שלך נתן לך את האומץ לעבור מעמדת המאיירת לעמדת המאיירת־כותבת של ספר, ולא רק רצועת קומיקס
Einat:
רק רצועת קומיקס????!
Yuval:
נו כן… 
Einat:
בהרבה מובנים גם רצועת הקומיקס הובילה אותי לשם
מבחינתי הסטטוס שלי כמאיירת־כותבת הוא עדיין בשלבי התהוות ולמידה, אבל אני גם חושבת שמאיירים בכללי הם מספרי סיפורים: איור טוב מקפל בתוכו סיפור (לפחות אחד) ומהבחינה הזו אני מרגישה שזה מעבר טבעי למאיירים.
הרעיון לספר הגיע למרבה הפשטות כשהאזנתי לשכנים שעולים במדרגות (גרנו אז בקומה ראשונה..). כמי שגדלה בישוב, הפורמט הזה של אנשים שגרים בקומות הוא חוויה מסקרנת, אפילו שכבר הרבה שנים אני חיה בפורמט הבנייני, אבל נראה לי שבגלל שהתחלתי עם זה בתור סטודנטית, ולא יצא לי תמיד לגור בבניינים שבהם מכירים את השכנים, יש לתופעה הילה מסקרנת. באופן כללי אנשים הם דלתות: תמיד יש דברים שלא יודעים מאחורה. או בפנימה
Yuval:
את זוכרת מה היה הדבר הזה ששמעת ואמרת לעצמך: זה חייב להיות ספר?
Einat:
אני לא חושבת שזה היה דיבור אלא יותר מחשבה. באופן כללי בגלל שאני מאיירת, אני יותר מגיעה לדברים ממחשבה או מרעיון, ופחות ממילים. זה החלק שיותר קשה לי כשאני מספרת סיפור
הסטטוס שלי כמאיירת־כותבת הוא עדיין בשלבי התהוות ולמידה, אבל אני גם חושבת שמאיירים בכללי הם מספרי סיפורים: איור טוב מקפל בתוכו סיפור (לפחות אחד) ומהבחינה הזו אני מרגישה שזה מעבר טבעי למאיירים
Yuval:
אוקיי. אז יש רעיון כללי לספר. מה עכשיו? ממה מתחילים?
Einat:
מהאיורים כמובן.
בדרך כלל אני משתדלת ליצור סטורי־בורד בסיסי לכל הספר, למרות שזה לא תמיד עובד לי… ואז אני יוצרת סטורי־בורד חלקי ודווקא מתחילה פשוט בצעדים קטנים לאייר כפולה. לפעמים רק כשאני רואה כפולה שלמה דברים מתבהרים לי ואני עושה צעד קטן לכפולה שאחריה.
מהבחינה הזאת זו חוויה יותר מאתגרת בספר שאני גם הכותבת שלו. כשאני מאיירת טקסט של כותב אחר אני משתמשת בטקסט כמראה או כקיר לפעול מולו: הוא נותן לי קונטרה, מחזיר, לפעמים מכוון לפעמים לעומתי. בשבילי זה החלק הקשה, קצת כמו לשחק בשני צדדים של מגרש טניס.
אה וכמובן הדמות!
Yuval:
כמובן!
Einat:
הגיבורה בספר נורא חשובה לי, אפילו שאין לה שם… היא המלווה (או המדריכה) שלי לאורך העבודה ותמיד אני נקשרת לדמויות בספרים שאני מאיירת. אני מאוד מצטערת כשאני מגיעה לסוף ומבינה שכנראה לא אאייר אותם שוב.
*ספוילר*
בגלל זה לקחתי אותה איתי גם לספר הבא
Yuval:
הספר הבא, כלומר השכנים 2?
Einat:
הוא לא על שכנים הוא על ארמון בחול למרות שאולי שכנים 2 יותר טוב למכירות
שמעתי שסרטי המשך הולכים טוב
Yuval:
לגמרי. אז מה קורה בשכנים? ספרי למי שלא יודע
Einat:
השכנים הוא מסע של ילדה, בדרך הביתה, מהכניסה לבניין ועד לדירה שבה היא גרה עם ההורים (בכל זאת היא בגיל של בית ספר יסודי). לאורך הספר היא עולה ועוברת על פני הדלתות בבנין, ובעזרת הרמזים והעקבות מסביב היא מגבשת דעות ומחשבות על מי שמתגורר מאחורי כל דלת. נגיד בקומה הראשונה יש דלת מרובת מנועלים, אז אך הגיוני שמאחוריה מתגוררת משפחה של שודדים שמתמחה באוצרות מהתקופה הפרעונית; בכל זאת צריך לשמור על כל האוצרות האלה.
ויש גם דלת שממנה עולה תמיד ריח של דג מלוח, שם גר מלח עם אהובתו בת הים בדירה מלאה מים, וכוק וכו׳. זה עניין של הגיון בסיסי. כשהיא מגיעה לקומה השביעית שבה היא גרה עם ההורים היא משלימה באכזבה אם זה שההורים שלה (בניגוד לשודדים, ללוליינים, לבת הים והערפד נגיד) הם כאלו משעממים. אבל אז בסוף יש הפתעה
Yuval:
תגלי לנו?
Einat:
תקנו את הספר
Yuval:
טוב בסדר. נמשיך: מאז שהוא יצא לאור הספר תורגם לכמה שפות (ואיזה)?
Einat:
הספר נמכר ל־13 הוצאות ברחבי העולם (ומתורגם ל־14 שפות כי בספרד הוא יצא בגרסה ספרדית ובגרסא קטלנית), והודפס ב־50,000 עותקים למהדורה ראשונה. הוא יסופר בצרפתית, אנגלית, ספרדית, איטלקית, קוראנית, סינית, טורקית, אזרביז׳נית, פורטוגזית ועברית כמובן.
אוי גרמנית שכחתי ודרום אפריקה
Yuval:
זה די מטורף 50 אלף עותקים
Einat:
זה בהחלט מטורף והמהדורה הצרפתית הראשונה כבר אזלה
Yuval:
איך את מסבירה את זה? (מבלי לעוף על עצמך…)
Einat:
אני חושבת שזה הרבה בזכות סטפני הסוכנת הנהדרת, וגם כי הרעיון פשוט. אבל אם נחזור לנושא המאיירים מספרים, יש משהו בנקודת המוצא הוויזואלית, הלא־מילולית, שעושה את הרעיון בהיר ואולי מתגבר על פערי שפה ותרבות
Yuval:
אבל יש הרבה פיקצ׳רבוקס ויזואליים ובכל זאת משהו בסיפור ובאיורים שלך מדבר לכל הרבה אנשים
Einat:
אולי זה גם העיסוק ביום־יום הפשוט (אם חוזרים אחורה גם לקומיקס שלי), ולחיבור הזה בין היום־יום הפשוט לעולם הלא יום־יומי שמסתתר מאחוריו. חשוב לי שהנושאים שאני מתעסקת בהם יהיו פשוטים ויום־יומיים וגם חשוב לי מאוד דווקא לתוך היום־יום הזה לצקת את האפשרות של דמיון והומור. אני מאמינה בזה כדרך חיים, במיוחד בעולמות של ילדים, זה חיוני להישרדות. לא בהכרח ממקום של קסם ותגדלו להיות מה שרוצים (שזה גם טוב..), אלא יותר מהמקום שזה עוזר בימים קשים, וזה עוזר לעלות במדרגות כשזה משעמם…
החיים יפים של רוברטו בניני כזה
קצת הגזמתי פה
Yuval:
זה בסדר… תגידי, שאלה קצת קלישאתית אבל אין מה לעשות: חווית ההורות שינתה משהו בדרך שבה את מאיירת ומספרת סיפור?
Einat:
תשובה קצת קלישאתית, כן ולא.
איור הוא מקצוע: יש בו קבלת החלטות רגשית ואמנותית אבל יש בו גם נכון ולא נכון. ויש גם מניעים יצרתיים ומוטיבציות איוריות שהם שלי כבן־אדם, איך שאני רואה את העולם ומתמודדת איתו (כמו התשובה הארוכה שלמעלה).
אבל בוודאי שהאימהות משנה, גם במובן של דברים שחשובים לי להעביר וללמד את ביתי, רות, וגם בהזדמנות להתבונן על הדברים דרך העיניים שלה. נגיד בספר החדש של הארמון בחול יש כפולה שמגיעים אל הארמון מלכות ומלכים מכל העולם: לי היה מאוד חשוב שהם יהיו מגוונים אתנית וגם שהנסיכות לא יהיו נסיכות־דיסני כאלו מפונפנות. וכשרות עברה ליד המחשב והסתכלה היא פשוט הפטירה ״למה הם התחפשו?״.
בשבילי זה היה שיעור באיור, כי הבנתי שעם כל הכבוד לעקרונות או לרצונות שלי צריך למצוא את האיזון בין העיקרון לעולם הקודים והמוסכמות הויזואלים שקיימים. כלומר גם אם חשוב לי לדייק ולגוון בעניינים ויזואליים ותרבותיים, דווקא כי חשוב לי שהעולם של רות יהיה מגוון ולא רק אנה ואלזה (אנחנו חזק באנה ואלזה), אני לא לא יכולה לעשות את זה לגמרי במנותק אלא מבפנים.
מצד שני אני לא לוקחת ללב שרות לא משתגעת על ״השכנים״ (בשום שפה) ואפילו קוראת ככה לספר אחר…
Yuval:
היא ממש, מה שנקרא, הבת של אמא שלה…
Einat:
כשאני מנסה להצחיק אותה כשנכבה לנו האור במדרגות ואני אומרת לה ״או זאת הדירה של הערפד!״ (זה קורה בספר, בקומה הרביעית תמיד נכבה האור) והיא מייבשת אותי. אני מרגישה שהיא יותר הבת של ״דברים שמעצבנים אותי״…
כפולות מתוך ״ארמון בחול״
Yuval:
אז מה עכשיו? מה את יכולה לספר לנו על ארמון בחול?
Einat:
אני יכולה לספר שזה ספר דומה אבל שונה
גם הוא יוצא מנקודת מוצא יום־יומית, של ילדה שבונה ארמון בחול, אבל היא לא בונה סתם ארמון עלוב של קטנים אלא ארמון אמיתי שאליו מגיעים בני מלוכה, שבהתחלה מאוד מתלהבים אבל כמובן שהכל משתבש, בגלל החול.
הספר הזה היה לי הרבה יותר מסובך, כי המהלך הסיפורי שלו יותר מורכב מהשכנים, ואם דיברנו על העניין הזה של ללכת צעד אחרי צעד פה אלו היו צעדים קטנים יותר כי במובן מסויים הייתי צריכה ממש להיכנס עם כולם לתוך הארמון, כדי לדעת מה קורה ואיך להוליך את הסיפור. בניגוד לשכנים, שם המהלך היה די ברור ודווקא הסוף היה קשה ונזקק להרבה דיוקים, בספר הזה ידעתי מה יקרה בסוף: בסוף הים בא והורס את הכל, והילדה מתחילה ארמון חדש.
אבל דווקא הידיעה הזאת לא עזרה לי, כי למרות שזה סופו של כל ארמון, ושזה חלק חשוב בסיפור ובאמירה שלו, להגיע לשם היה קשה: גם לדייק שזה לא יהיה עצוב מדי, ומצד שני שלא יהיה מה בכך, גם שכל הצרות והבלאגן שהחול גורם יהיו מצחיקים אבל לא פעוטים מדי (נגיד טורניר האבירים המשולש שנערך פעם בעשור וכולל טאקי, פלונטר ובדמינגטון נהרס לגמרי כי האבירים לא יכולים לשחק כי השריונות נתקעו). ולכן היו לא מעט כפולות בספר שהשתנו תוך כדי תהליך, יותר מבכל ספר שעבדתי עליו.
אבל כמו בארמונות חול צריך לפרק ולבנות מחדש… זה חלק מהתהליך
Yuval:
יפה! ומתי הוא אמור לצאת לאור? ובכמה שפות…
Einat:
עוד אין לו תאריך יציאה ולא כל החוזים חתומים אבל אני מאד מקווה שבקרוב יהיו לי את הפרטים האלו. הוא בשלבי סיום
Yuval:
נייס. משהו חשוב נוסף לפני שמסיימים?
Einat:
שבוע הספר שמח ותודה
The post השכנים המפורסמים והבין־לאומיים של המאיירת עינת צרפתי appeared first on מגזין פורטפוליו.