לפרק את הספה, להרים את מכסה המנוע: לחשוב, לדמיין, ליצור בעידן המכונה

01. אני רוצה לפגוש בחורה שתבין ותאהב אותי כמו הפלייליסט השבועי של Spotify

הקמפיין הפרסומי לחברת הסטרימינג Spotify מביע תקווה כמוסה של רבים מאיתנו: שהמכונה תבין אותנו, תכיר את מאוויינו הכמוסים ביותר ותספק אותם. הטכנולוגיה שנושאת בחובה את ההבטחה לשרת אותנו, לשחרר אותנו מהבלי היום־יום ומהמטלות הביתיות – מהכביסה, מהכלים הנערמים בכיור, משאיבת האבק – היא הרוח הגבית מאחורי חידושים טכנולוגיים שאמורים לחסוך מאיתנו את תלאות הדרך ואת העמידה בפקקים, את חיפושי החניה ואולי אף את הנהיגה במכונית.

מתוך קמפיין הפרסום של Spotify

ההיקסמות שלנו, בני האנוש, מההבטחה לשחרור שמביאה הטכנולוגיה היא מובנת. ישנו משפט מפורסם של סופר המדע הבדיוני, הממציא והמתמטיקאי ארתור סי. קלארק: ״כל טכנולוגיה שהיא מתקדמת מספיק אינה נבדלת מקסם״. וכמו במופעי קוסמות, יש קוסמים שמוכנים לחשוף את הצופים בסוד שבבסיס הקסם ולשחזר את האופן שבו תעתעו בנו. אבל כשאי אפשר להרים את המסך מעל ה״קסם״, כשלא מגלים לנו מה המתכון לאותה ״אהבה״ ו״הבנה״ ומה המחירים שעלינו לשלם – בעידן של אוטומציה, המצאות מהירות ושינוים שעלולים לשנות באופן דרמטי את החברה האנושית, האחריות היא עלינו. אנחנו צריכים לשאוף לחזור ממצב של היקסמות, מיצורים מזוגגי עיניים שבוהים במסכים, לריבונים על ההחלטות שלנו.

במילים אחרות, עלינו ללמוד לשאול ולענות – מה קורה מאחורי הממשק? מה עומד בבסיס הקסם? מה אני נותן בכדי שהמכונה ״תאהב״ אותי? מה קורה לי כשאני הופך לבן אדם שהמכונה ״אוהבת״? מה היא אהבה של מכונה? ומה אני מקבל תמורת אותה ה״אהבה״?

02. להתאהב בספה, לבהות במסך

״סופהלריטי״ (Sofalarity) הוא מונח שטבע התיאורטיקן טים וו במאמר שפרסם ב־2014 במגזין ניו יורקר. וו טוען שכשהשאיפה האנושית לנוחות מתחברת למהפכות הטכנולוגיות יש סכנה שהאבולוציה הטכנולוגית תוביל אותנו לעתיד שמאופיין על ידי הימנעות מאי־נוחות. במקום סינגולריטי – ״סופהלריטי״. הספה אינה בהכרח רעה, אבל וו מפנה את הקוראים לסצינה הלקוחה מהסרט המצויר וול־אי שבה אנושות שבעה, שמנה ומנוונת עברה לחיים בחללית, שכל דייריה שמנים מכדי לזוז באופן עצמאי, בוהים במסך ולא רואים מעבר לו.

וו מזהיר מפני טכנולוגיה שמטרתה לספק את צרכינו המיידיים ואת האינטרסים הצרים שלנו. חברות מסחריות מסוימות מפתחות מוצרים שיענו על (וימציאו את) הצרכים המיידיים שלנו; הן בהחלט ישמחו לספק לנו בידור והסחות דעת ובתמורה לשאוב עלינו מידע ולספק לנו עוד שעשועים (ואולי אפילו לחם). אבל כמובן שיש גם חוקרים וחברות שמטרותיהם שונות: החוקרים שמפתחים בינה מלאכותית כדי להכיר את האדם ואת מבנה המח האנושי לא עושים זאת בכדי להרדים את האנושות, וגם לא כדי לנוון אותה.

השאלות הגדולות של זמננו מקבלות תשובות ברגעים אלו במעבדות ברחבי העולם, באקדמיה וגם מחוץ לה. במקום להתאהב בספה ולבהות במסך, זה הזמן לשאול מה זה אומר להיות אנושות שבונה כלים לחקור את עצמה? איך אנחנו מעצבים את עצמנו באמצעות אותם כלים? מי יהיו אלו שיפתחו אותם ומה השאלות שישאלו? ואם ניקח זאת צעד נוסף קדימה – איך אותם כלים, שאלות ופיתוחים משפיעים עלינו, ובאיזו מידה אנחנו יכולים להיות שותפים בתהליך?

03. לחשוב מתוך ודרך הטכנולוגיה

כדי לחשוב מתוך ודרך הטכנולוגיה עלינו להכיר אותה; בהשאלה – עלינו להרים את מכסה המנוע ולהציץ פנימה. ברמה הראשונית והיום־יומית: לבחור במה משתמשים, מתי. ברמה השנייה: להיכנס להגדרות ולהבין מה המשמעות של הבחירות שלנו. ברמה השלישית: להתחיל לאפיין ולדרוש התערבות, לחקור ולדחוף למענה ראוי על שאלות כמו מה אנחנו צריכים מעבר לעכשיו? מי המרוויחים והמפסידים מהכיוונים החדשים שאליהם הטכנולוגיה מתקדמת? כשיש ברשות האנושות מחשבי־על וכמויות עתק של מידע – מה אנחנו רוצים להשיג באמצעותם? מה הערך שהטכנולוגיה החדשה מביאה ומה המחירים הסביבתיים, החברתיים, הפוליטיים?

השיח על הטכנולוגיה החדשה נע בין אהבה, היקסמות לפחד – בין אוטופיה לדיסטופיה: האם המחשבים והרובוטים יקחו לנו את כל מקומות העבודה? מה יקרה כשבינה מלאכותית תהיה חכמה מאיתנו? מה נעשה אם ההמצאות החדשות יופנו נגד האנושות שהקימה והמציאה אותם? השחור והלבן, ההבטחה והאימה, מכתיבים את הדיון, אבל שאלות אחרות צריכות להישמע: מה זה אומר להיות אנושות שממציאה אינטליגנציה? מה המשמעות של אינטליגנציה שממציאה אינטליגנציות אחרות? והאם אלו חייבת להיות בדמותה של האינטליגנציה שהמציאה אותן?

מתוך סדנת צעצועים חכמים בשיתוף טוי לאב, של התכנית לתאר שני בעיצוב תעשייתי בצלאל. צילום: לילה גל

ההגדרה המילונית של המילה אינטליגנציה מגיעה מלטינית ומשמעותה להבין; היא קשורה לאינטלקט וליכולת להבחין, להגיע להבנה וגם ליכולת לחוש, לדעת, וממוקמת בין לבין – אינטר – בין הבנה לחישה, ובין האיסוף, הבחירה, הקריאה והדיבור. ישנם סוגים שונים של אינטליגנציה, ולכן חשוב לאתר וללמוד לאפיין את הביטויים השונים של אותו ריבוי ולחשוב על תקשורת בעתיד. כדאי גם לשאול מה זה אומר שמכונות יתקשרו איתנו בצורה עשירה ומעניינת, כך שנרצה לדבר איתן ולתקשר איתן, ללמד אותן ולבטוח בהן? ומה עלינו, בני האדם, לפתח, בכדי שגם אנחנו נהיה מעניינים ונמשיך לתקשר בצורה עשירה? מה אנחנו רוצים לבנות, למצוא, להמציא גם במכונה וגם בעצמנו? איזה מן מין אנחנו רוצים להיות?

הסכנה האמיתית אינה עלייתן של המכונות בסגנון מדע בדיוני דיסטופי, אלא עולם שבו מעטים מבינים איך הטכנולוגיה והתשתית שעליה היא נסמכת פועלים. הסכנה היא שבני האדם יוצרים פערי מידע אדירים שעלולים לייצר מנגנוני שליטה חדשים ואת זה מעצבים וחוקרים צריכים לחקור. אין זו רק בעיה טכנולוגית/ עיצובית אסתטית אלא אקט פוליטי וחברתי. עלינו לשאול ולענות – מה אנחנו מאבדים כשאנחנו מעבדים מידע וכשאנחנו חושבים על עצמנו כ״מעבדי מידע״? ומה אנחנו שואפים להרוויח כשאנחנו חשים, חושבים ומתקשרים עם אנשים, מכונות ובינות אחרות?

– – –

ד״ר רומי מיקולינסקי היא ראשת התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל

The post לפרק את הספה, להרים את מכסה המנוע: לחשוב, לדמיין, ליצור בעידן המכונה appeared first on מגזין פורטפוליו.