פאטה מורגנה: המסע של מוזיאון ישראל בעקבות הבגד הישראלי

״הו וואו, זה באמת מרשים״, פלטה באנגלית ספוגה במבטא אמריקאי ניכר, אחת הנוכחות באירוע הפתיחה העמוס של תערוכת האופנה מקום לאופנה: מסע בעקבות הבגד הישראלי, שהתקיים אמש (רביעי) במוזיאון ישראל בירושלים. ברגע הראשון, עם הפסיעה אל תוך החלל הפותח, קשה שלא להסכים איתה. תמונת הפתיחה של התערוכה – שנוצרה ביוזמה של תמרה יובל ג׳ונס ונאצרה על ידי דייזי רקח־ג׳יברה, נגה אליאש־זלמנוביץ ואפרת אסף־שפירא – אכן מייצרת אפקט עז.

על רקע של לוחות עץ חשופים, שממסגרים את ההתרחשות בגוון קרמלי המעורר במידת מה אסוציאציות של דיונות נודדות במדבר – ללא ספק האיקוני שבנופי המדינה שהייתה צעירה – מקובצות בחדר הנושא את השם ״מראה מקום״ מערכות לבוש רבות המגלות כביכול קשר ישיר לארץ ולנופיה. וכך, הובאו מעילי הצמר הנדיבים של משכית ושאר עיצובים המתכתבים עם החולות הבלתי נגמרים, עיצובים המצטטים את התפוצות ואת מרקם החיים בישראל (לדוגמה, שמלת הכאפייה הידועה של רוז׳י בן יוסף) ועד לייצוגים של מעצבים שעשו שימוש בתמות דתיות, כמו מעצב אופנת הגברים אלירן נרגסי, שמצליב פעמים רבות בין יהדות אורתודוכסית לאופנה עכשווית.

מתוך החלל הראשון בתערוכה, מראה מקום

אלא שכמו שמתעורר זעם למשמע תיירים המבקרים לראשונה בישראל ומופתעים מהיעדרם של גמלים ברחובות, יש פער גדול בין מה שנהוג להאמין שהוא אופנה ישראלית, לבין מה שאופנה ישראלית היא בפועל. מדבר, גם אם נוצרו בהשראתו בגדים, הוא לא באמת הסיפור המכונן של האופנה הישראלית. גם הצגת התכלית הנקייה של רב־התרבותיות שנשקפת מאותו חלל תצוגה ראשון, היא לא הציר המארגן של האופנה המקומית. בהקשר זה, התערוכה, שנפרשת על פני ארבעה חללים מרכזיים, היא יותר הסיפור הדידקטי שאנחנו רוצים לספר לעצמנו על האופנה, או האמונה שהשתרשה כאן בנוגע אליה, ופחות ניסיון להישיר אליה מבט נוקב ואחר או לחשוף דבר מה מהותי בנוגע אליה.

יש פער גדול בין מה שנהוג להאמין שהוא אופנה ישראלית, לבין מה שאופנה ישראלית היא בפועל. מדבר, גם אם נוצרו בהשראתו בגדים, הוא לא הסיפור המכונן של האופנה הישראלית

הדבר ניכר מאוד בחלק השני בתערוכה, ״צנע / שפע״, שגודלו ושמו מרמזים לכך שהוא נועד להוות איזשהו שיא חשוב. הוא מתבסס על שני הצירים שעליה בנויה לכאורה האופנה המקומית – שתיאור נהדר שלהם, אגב, מופיע בספר ״בגדי הארץ החדשה״ של ענת הלמן: מצד אחד לבוש הצנע והחאקי וההשפעה הגדולה של מפעל אתא על הנראות בארץ, ומצד שני הסגנון העירוני שפרח בעיקר בתל אביב, ושהתכתב במודע עם מסורת הלבוש הפזרנית מאירופה.

באופן הזה קובצו בצדו האחד של החלל הגדול צבא של בובות תצוגה שעל גופן הלבן ביטויים בולטים של מסורת בגדי העבודה, מימי אתא הפרקטיים ועד לעיצובים השייכים למותגים עכשוויים כמו Holyland Civilians. ממול, בצידו האחר של החדר, על במה עגולה ומסתובבת, שחולקה לשלושה מרחבים באמצעות וילון שקפקף המזכיר את תרבות הסלונים ותצוגות האופנה שהתקיימו במלונות יוקרה לפני ארבעים שנים ויותר, הוצגה באמצעות עיצובים אלגנטיים ומנקרי עיניים לכאורה תמונה של יוקרה (כולל שכמיית פרווה שהשתלשלה מכתף אחת הבובות).

צנע / שפע

אבל האפקט במפגש הקוטבי הזה אינו מתוזמר לכדי חוויה רגשית או אינטלקטואלית. לא כי מתח כזה לא היה קיים בחברה הצעירה דאז, ולא כי הוא לא נוכח בצורה כזו או אחרת בתרבות המקומית, שנעה בין פזרנות ו״שופוני״ לחרדה מהתלבשות עודפת, אלא שאופן ההצגה המרוכך והפשטני למדי וההתמקדות החוזרת והשחוקה והצפויה באתא־צנע־התיישבות מחמיץ דבר מה חשוב בהרבה.

המתח – שקיים כמעט בכל חברה אנושית – הוא לא בין חאקי לבגדי ערב אלא בין חברה אופנתית, שמקדשת שינוי מתמיד ומתגרה באופן בלתי פוסק באמות המידה של הטעם בכל רגע נתון, לבין חברה מסורתית, שעושה הכל כדי להתנגד להתחדשות. והרי ישראל עמוסה עד להתפקע בדיוק באינטריגות האלו – הצבא, היהדות האורתודוכסית, הפוליטיקה הישנה והאליטה וחברות מסורתיות אחרות שבאות לידי ביטוי במרחב המקומי ועומדות בניגוד גמור לכוחות הקוראים עליהם תיגר באמצעות פרובוקציות, אחד המנועים החשובים ביותר שעומדים לרשות האופנה, שבין היתר גם אחראי לעובדה שהיא זזה קדימה.

אי אפשר לתאר אופנה בכלים לא אופנתיים

הנקודה האחרונה היא נקודה קריטית. גם אם יש בתערוכה עיצובים שהיו שנויים במחלוקת קל להבחין עד כמה ניסו במוזיאון ישראל להימנע מסוגיות נפיצות. זוהי תצוגת תכלית מסורסת: הגוף, שהוא תמיד חלק בלתי נפרד מתפיסת האופנה בכל רגע נתון (והרי הבגד האופנתי תמיד שואף לבטא את הגוף האידיאלי או לחתור נגדו); ומיניות, שהיא חלק בלתי נפרד ממוטיבציית ההתחדשות, היא־היא התשוקה שקשורה בהתלבשות – כמעט ואינם נידונים בתערוכה.

גם כינון של תרבויות שוליים באמצעות אופנה, כפי שקרה לדוגמה בשנות ה־90 עם אופנת המועדונים שפרחה כאן במקביל ליציאה המסיבית מהארון, תקופה שהביאה את אופנת המעצבים למחוזות חדשים, לא זוכה להתייחסות. מה משמעותו של הגוף המתלבש בתרבות האופנה הישראלית? מה הוא רצה להיות ואת מי הוא רצה לפתות? לאל האופנה הפתרונים.

השמרנות התוכנית עשויה לרמוז על כך שהמוזיאון הטיל וטו מפורש או מרומז על דימויים שהיו עשויים לחולל פרובוקציה או לפגוע ברגשות קולקטיביים של ציבור כזה או אחר, אחרת קשה להסביר מדוע היא כה ממלכתית. כל זה היה יכול להיות נחמד ומתחשב ולעלות בקנה אחד עם אווירת הפוליטקלי־קורקט של 2018, רק שהבעיה היא שאופנה לא סובלת תקינות פוליטית. אחרי הכל, כשהיא צייתנית היא נתקעת, והיא הרי עושה הכל כדי להתקדם. במילים אחרות, אי אפשר לתאר אופנה בכלים לא אופנתיים.

החלל האחרון בתערוכה

אותה תחושה מלווה גם בביקור בחלל האחרון, שמוקדש כולו ליצירה עכשווית. אמנם מוגשים בו עיצובים מרהיבים, שנעים מקולקציות גמר של סטודנטים לעיצוב אופנה בשנקר ועד למעצבים שהצליחו לעשות לעצמם שם בין־לאומי כמו אלון ליבנה או נעה רביב, אבל מה שבולט יותר מכל הוא לא הדיון במצבה של האופנה – ואין הכוונה רק לקשיים הנערמים בפתחה במרחב שנשלט על ידי מותגים זרים – אלא בעיקר אי־הדיון במצבה. אי אפשר להסיק מהחדר לא על האופנה העכשווית, לא על ישראל, ולא על העולם הגלובלי שמכתיב את ההתנהלות באופן כללי. האפקט דומה יותר לאוסף להיטים, או אוסף של בגדים פומפוזיים, שלא ברור מה החוט המקשר ביניהם למעט טפיחה על השכם שאפשר לפרשה כ״יש לנו אחלה מעצבים״.

מה שבולט יותר מכל הוא לא הדיון במצבה של האופנה אלא בעיקר אי־הדיון במצבה. אי אפשר להסיק מהתערוכה לא על האופנה העכשווית, לא על ישראל, ולא על העולם הגלובלי שמכתיב את ההתנהלות באופן כללי

החלל האחרון של התערוכה מבהיר באופן גורף כי היא נמנעת מלומר דבר מה נועז על התעשייה, ומסתפקת בקלישאות שמטרתן לגרום לצופים – ואולי לאתוס המקומי – להרגיש טוב עם עצמו. למרות עיצוב מרחב מוצלח וממצה, ולמרות שהתערוכה מספקת הזדמנות קטלוגית לחזות במרשימים שבבגדים שאי פעם נוצרו כאן, סביר שהצופים בה ייצאו ממנה בדיוק כפי שהם נכנסו אליה. וכאן טמון העוקץ כולו. התערוכה אמנם מדגימה היטב שיש בישראל מעצבים מחוננים ובגדים גרנדיוזיים, אבל בכך היא גם מעוררת את השאלות המתבקשות: איך עם עיצובים מרהיבים כאלה, המדינה עדיין לא נחשבת כאופנתית? ומדוע ישראל נדמית כנשרכת מאחור בכל הקשור לנושא?

שלא במודע, נדמה שהתערוכה גם מספקת את התשובה: גם בישראל, כמו בתערוכה, בגדים ואופנה אינם זוכים לנרטיב או לסיפור מוצק; נוטים להציג אותם בנפרד מהחיים עצמם, ולא לראות בהם חלק מהותי מהמרקם האנושי והפוליטי והתרבותי. וכך, לא נותר לעיצובים הישראליים האלה ברירה: הם מרחפים בחלל התצוגה וגם בעולם שמחוצה לה כפיסות שבורות ומנותקות, מודרות לכאורה מהכוחות שמנהלים את החיים, ושקובעים בסופו של דבר איך אנשים מתלבשים – או מה מונע מהם להתלבש אחרת.  

The post פאטה מורגנה: המסע של מוזיאון ישראל בעקבות הבגד הישראלי appeared first on מגזין פורטפוליו.