במהלך הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שם הכרנו, אמרו לנו שוב ושוב שהדעה שלנו משנה, שאנחנו צריכות ליצור מתוך ולמען המקום שאנחנו חיות בו. לפני שנה בדיוק סיימנו ללמוד, והתוודענו למציאות שונה ממה שחווינו בבצלאל. כל אחת מאיתנו הלכה לדרכה, אבל התפישה הזו נותרה בחלק האחורי של הראש.
שלושה חודשים לאחר סיום הלימודים ישבנו בסלון (של זוהר) ודיברנו על שנת ה־70 לישראל שחלה השנה. חשבנו על יום העצמאות, על הדגלים הממלאים את הרחובות (כל השנה, אבל בעיקר סביב התקופה הזו), והתחלנו לדבר על דגל כפורמט: טעון, יש שיקריבו את עצמם למענו, יש שישרפו אותו. כל דגל מסמל את ההיסטוריה המשותפת של קבוצה מסוימת ואת החלום של אותה הקבוצה. דגל ישראל, שהיה דגל ההסתדרות הציונית, סימל בנקודת הזמן של קום המדינה את ההיסטוריה המשותפת ואת החלום – ״מדינת היהודים״.
שי בן ארי (מימין) וזוהר דביר
מאז עברו 70 שנה ובינתיים ההיסטוריה ממשיכה להתגבש. חשבנו שזו הזדמנות טובה לשאול את האזרחים (המעצבים) מה הם היו חורטים על הדגל שלהם בשנת 2018. כדי להתמקד בחרנו בשבעה מושגים: עצמאות, גבורה, מלחמה, שלום, דמוקרטיה, אחים, תרבות. כל מושג מסמל אירוע מכונן בהיסטוריה של המדינה. יחד הם יוצרים סיסמה מלאה וריקה בו־זמנית המסמלת את ההוויה הישראלית. כל מעצב עבד על הדגל שלו בהשראת אחד המושגים.
חברנו לעמותת רוח חדשה, שנתנו לנו בית לתערוכה. רוח חדשה יושבים בבית אליאנס – בניין לשימור בלב מחנה יהודה בירושלים. רצינו להציג את התערוכה בירושלים, עיר טעונה עם אין־ספור מורכבויות ותרבויות. כל שנה מתקיים בעיר מצעד דגלים לרגל יום ירושלים, והתערוכה יוצרת קונטרה לתהלוכה המסורתית. לאחר מכן אומצנו על ידי שבוע העיצוב בירושלים, שמתעסק השנה בשימור ושמרנות. בהקשר הזה, היוצרים התבקשו לחשוב על ההיסטוריה, להחליט על מה מוותרים ומה לקחת הלאה.
למרות שנקודת המוצא שלנו הייתה ציון שנות ה־70 לישראל, החלטנו שהתערוכה לא תתקיים ביום העצמאות. 70 שנה למדינה זו אמנם סיבה מספיק טובה כדי לפתוח כזה דיון, אבל התערוכה לא באה לחגוג את הדגל, או את יום העצמאות. התערוכה גם לא מנסה להחליף את הדגל. הדגלים שלנו הם הכלי שבאמצעותו אנחנו מייצרות דיון על המציאות שאנו חיים בה. התערוכה מאגדת קולות שונים ומייצרת תמונת מצב עדכנית שמורכבת מדעות שונות. איך ישראל נראית בשנת 2018? כל דגל נושא חשיבות בפני עצמו ויחד הדגלים מייצרים אמירה רלוונטית ורעננה על המקום.
התערוכה נעשתה באופן עצמאי על ידינו (בתמיכתם של רוח חדשה וטופטקס טקסטיל). חיזרנו אחרי מעצבים, פנינו להמון גורמים בניסיון לגייס כספים, גזרנו ותפרנו את הדגלים בעצמנו, אספנו מוטות מהרחוב, התרוצצנו ברחבי תל אביב לצלם צילומי יח״צ, נעזרנו בחברים ובמשפחות. אם יש כזה מושג תערוכות ״אינדי״, אנחנו לגמרי בתוכו.
מבחינתנו התוצאה מרגשת. כל אחד מהיוצרים תקף את הנושא מזווית אחרת: מהתעסקות בפוליטיקה וגבולות וכלה בתרבות פיצוחי גרעינים. חלק מהדגלים מציגים ביקורת, חלקם מתעסקים בחלום ומה יכול להיות כאן, אחרים מדברים על חוסר הרלוונטיות של דגל כיום, יש אפילו שני דגלים שהגיעו אלינו מלונדון הרחוקה. בתערוכה משתתפים מעצבים שסיימו לא מזמן את לימודיהם וכאלה שכבר שנים עובדים ומובילים בתחומם. כל אחד מהדגלים מלווה בטקסט שנכתב על ידי המעצב, שהוא מעניין כמעט אם לא יותר מהדגל עצמו. הנה שמונה מתוך ה־70 מספרים על הדגלים שיצרו לתערוכה.
איתי רווה
איתי רווה / עצמאות
״הציונות נוהגת לראות את עצמה כאנטיתזה לגלות, כלידה של דבר חדש ומחיקתו של הישן. אך בעיני, הגלות נוכחת בעצמאות הישראלית ואף חיונית לה. כמה שלא ננסה להרחיק מעלינו את עברנו ׳הגלותי׳, נגלה כי הוא קיים ומשולב בשלל מצבים ותפישות בחיינו. לשם כך, בחרתי להציג את הדגל כשילוב של העצמאות עם הגלות, ולתהות על אפשרות של סימביוזה בין המצבים״.
דן ריזינגר / גבורה
״אחד המשולשים של מגן הדוד מוקדש לזכר השואה ומלחמות ישראל (מיוצג על ידי הצהוב והאדום). המסרים האלו משקפים את מציאות חיינו ומספרים מאין באנו. מבחינה אסתטית הצבעים מחזקים את נוכחות הדגל בין הדגלים הבין־לאומיים״.
דן ריזינגר
יואב פרי
יואב פרי / אחים
הדגל עושה שימוש בכחול של דגל ישראל ובירוק של דגל פלסטין. שני הצבעים נשברו מעט והותאמו לאקלים. עליהם במרכז יושב אלמנט המצוי לרוב בסורגי חלונות, כשהשכפול שלו מייצר תבנית חזרתית. אוריינט מקומי יום־יומי עם שאיפות קלאסיות לתרבות גבוהה, ובאותו זמן בעל מודעות לפשטות פונקציונלית וקישוטית. השילוב של כל אלה מנסה לייצר תמצות חזותי תרבותי מתוך הבנה של תלות ותקווה לשלום.
יעל שנברגר (אתא) / גבורה
הדגל הלבן שלנו נולד מדגל שחור שראיתי על חוף הים, ומתוך רצון לבחון את משמעות הפעולה ״להיכנע״, להציע אלטרנטיבה שבה המילה כניעה היא חיובית. שטחו המרובע של הדגל 14,500 ס״מ, 193 מלבנים כמספר המדינות בעולם. הוא עשוי מבדי כותנה שונים הנושאים עימם חלק מעברם, ושחוברו במכונת תפירה – בתפר זינגר. זה דגל שמלאכת התפירה היא חלק ממנו וישנה משמעות לחומר שממנו הוא עשוי. בעבודתי, החומר הקרוב אלי ביותר הוא בד שנארג מחוט, שנטווה מכותנה, והמילים לטוות, לארוג ולפרום משמשות אותי בהקשר למלאכה עצמה ובו בעת במובנן המטאפורי. מילים, חומרים ומלאכות, הם הזירה שבתוכה אני פועלת.
יעל שנברגר (אתא)
נואל ערפאת
נואל ערפאת / עצמאות
ממשלת ישראל מאז ומתמיד פעלה כדי למנוע רצף טריטוריאלי בשטחים בהם נמצאים ערבים־פלסטינים. בניית התנחלויות וריבוי שטחים צבאיים מונעות מרצף זה מלהתקיים. מעבר לעניין טריטוריאלי, ישראל פעלה ללא הפסקה למען הפרדה תפישתית לגבי זהותם של אותם ערבים: הפלסטינים נושאי תעודת הזהות הירוקה ואלה הנושאים את הכחולה. בעבור כל ערבי, פלסטיני שגדל במדינה הוא ערבי ״ישראלי״, ו״פלסטין״ מתקיימת אי־שם בשטחים. הכחשת ההיסטוריה, היחס המפלה, ההדרה המופנית כלפי הפלסטינים במדינה – גרמו לדור שלם להבחין בהפרדה זו, להתעורר ולעמוד זקוף. בתור אזרחית סוג ב׳ במדינה, זכיתי להיות חלק מהתעוררות זו. תחושת הפחד והרצון לשרוד ולהשתלב שיתקה את הדור הקודם. השתוקקותו של הדור הזקוף (מושג הלקוח מספרם של חאולה אבו בכּר ודני רבינוביץ׳ – ״הדור הזקוף״) לעצמאות פלסטינית, בנתה רצף רוחני מבוסס־תרבות שאינו מוגדר תחת גבולות שטח מסוים. רצף אחד משותף לכלל הפלסטינים במדינה.
בחרתי לשרטט את הערים והשטחים שבהם מתקיים רצף רוחני תרבותי זה. הדגל מורכב מחמישה חלקים מרכזיים: הראשון – מכיל בתוכו את עאכא (עכו), אלנאסרה (נצרת) וחיפא (חיפה); השני – אלח׳ליל (חברון), נאבּלס (שכם), ג׳נין, אריחא (יריחו) ואלקֻדס (ירושלים); השלישי – יאפא (תל־אביב), רמלה ולוד; הרביעי – ע׳זה, ח׳אן יונס ורפח (רפיח); והחמישי – רהט, כסייפה, אום אלחיראן, היישובים הבדואים הלא מוכרים באזור ועוד. דרך שרטוט, חיבור וסידור, נוצר דימוי חזותי של מובלעות בצבע לבן בתוך שטח כחול גדול. יצירת דגל זה היא פעולה להנצחה של רוח ערבית, פלסטינית, חדשה ועצמאית.
נועם נוי / מלחמה
״הדגל עוצב ואויר בהשראת דגלים שבטיים מהמאות הקודמות. דגל בעיני הוא סמל פגני־לאומני שצריך היה לאבד מהרלוונטיות שלו מזמן. מה אנו חורטים על דגלנו בישראל בשנת 2018? אנו חורטים פחד ושנאה שרק ממשיכים את מעגל הדמים שקיים מאז ומעולם. פעם אנחנו, עכשיו הם. במרכז הדגל רציתי לרפרר לדגל שבעת־הכוכבים של הרצל, עוד כשמדינת היהודים הייתה רק חלום, שבעת־הכוכבים הפכו לשבעת זרי הנצחה, זוהי המורשת שאנו משאירים״.
נועם נוי
עודד בן יהודה
עודד בן־יהודה / דמוקרטיה
70 שנה אחרי הקמתה זו כבר לא ישראל אלא יהודה. הרעיון הציוני, הנאיבי, התמים, שנוסח וברוחו הוקמה המדינה, שובש ועוות. דגלה הרשמי של מדינת ישראל עוצב בזמנו כציטוט לטלית היהודית, והיום נדמה שזו הייתה נבואה שהתגשמה. הדגל שיצרתי משקף הלך הרוח של מציאות שספוגה בתהליכי הדתה, התחרדות וכפייה חוקתית על בסיס ערכים של דת. זהו דגל שמשקף מציאות שבה היהודי הדתי, קודם לישראלי. הפוליטיקה הישראלית, שיצקה את הקשר ההרמטי של דת ומדינה, הפכה את ישראל למדינה של דת.
שושקה (זאב אנגלמאיר) / תרבות
״הדגל שלי מייצג את התרבות בארצנו, זו שאני שואפת אליה – שמחה, חופשיה מדעות קדומות, מכיסויים מיותרים, מנסיונות לצמצום והסתרה, פתוחה לרווחה לגירויים ויצירה. העין במרכז מייצגת את רעננות הראיה האמנותית, הוורוד בדגל מייצג את עוגת התרבות, האדום מייצג את החושניות, את הכמיהה למגע, את התרבות המקרבת. הפסים הצהובים הם קרני שמש שבזכותן התרבות שלנו מתקיימת״.
שושקה (זאב אנגלמאיר)
״דגל״. נעילה: 28.8
אוצרות והפקה: זוהר דביר ושי בן ארי; בשיתוף עמותת רוח חדשה
משתתפים: אביגיל רוביני, אברהם קורנפלד, אוהד חדד, אורטל ברמלר, אורן פישר, איציק רנרט, איתי רווה, אריאל קוצר, ג׳ודית אשר, גל לשם, דימה קורמה, דן ריזינגר, יהלי זיו, יואב פרי, יעל שנברגר (אתא), מאיה בר יהודה, נואל ערפאת, נועם נוי, ניר שקד, סטודיו גרוטסקה, סטודיו דניאלוניר, סטודיו רה-לבנט, עובדיה בנישו, עודד בן יהודה, עידו בק, עלמה נאמן, עמית ברוך, קובי לוי, קובי פרנקו, רוני לוית, שושקה (זאב אנגלמאיר), שני דבורה, שרון אתגר, PESH ,Muslin Brothers (ליאור בנטוב).
The post 35 מעצבים, 35 דגלים, 70 שנה appeared first on מגזין פורטפוליו.
