באחת מנסיעות העבודה שלה לברצלונה החליטה המעצבת ניפה דושי לנצל שעה מהזמן הפנוי שלה לפגישת היכרות עם מותג העיצוב הספרדי Kettal, המתמחה בריהוט חוץ. במהלך הפגישה הציגה דושי פרויקטים ועבודות שעיצבו היא ובן זוגה לחיים ולעבודה ג׳ונתן לויאן, ובסיומה היא קיבלה הצעה מפתיעה: ״הם הניחו במרכז השולחן קופסה עם בדים ואמרו שהם רוצים שנהיה אחראים לכל נושא הצבע והחומרים של החברה״, היא מספרת.
״מיד קפצתי, כי הכנסתי לעצמי לראש שהם רוצים שאתעסק בצבע משום שאני אשה״, היא צוחקת. ״באותו רגע לא חשבתי על זה עד הסוף. אמרתי שזה לא מתאים ושאנחנו רוצים לעצב ריהוט כמו כל המעצבים בעלי השם שהם עובדים איתם״.
דושי לויאן לקטאל
דושי לויאן לקטאל
לויאן מצביע על דושי, מחייך ואומר: ״הם פשוט ראו איך ניפה לבושה והציעו לה מיד את העבודה… אבל מהר מאוד הבנו את הפוטנציאל שגלום בהצעה שקיבלנו ואת החזון שמאחורי ההחלטה לפנות דווקא אלינו. צבעוניות וחומריות הן שני היבטים שהפכו לחשובים מאוד לחברות בשנים האחרונות, ודאי לעומת תחילת הדרך המקצועית שלנו. אני אמנם פיסולי יותר בגישה שלי ולניפה יש יותר פוקוס על צבע, אבל לא מדובר רק על לבחור את הגוון המתאים, אלא גם ליצור אותו במיוחד בעבור החברה״.
לונדון פינת ג׳איפור
דושי ולויאן נפגשו באקדמיה המלכותית לעיצוב בלונדון בשנת 1995, ועם תום הלימודים פנו כל אחד לדרכו. דושי, שנולדה בשנת 1971 במומבאי, שבה להודו, וחזרה ללונדון בשנת 1998. לויאן, שנולד בשנת 1972 בסקוטלנד, נשאר בלונדון והחל לעבוד אצל המעצב רוס לאבגרוב. בשנת 2000 נפגשו שוב והחליטו למסד את הקשר. הם נישאו ופתחו סטודיו משותף שנושא את שמות משפחתם – דושי לויאן.
מאז הספיקו לעבוד עם מיטב חברות ומותגי העיצוב כמו הביטאט, מורוסו, נוקיה, אינטל, קטאל, קוודראט, בי.אנד.בי, היי ועוד. בין שאלה ספה, כיסא, כורסה או פרויקט ניסיוני יותר, העבודות של השניים משקפות כמה מהמגמות הרווחות בעיצוב העכשווי, למשל רב־תרבותיות, שימוש בקראפט בייצור סדרתי וצבעוניות מפתיעה ולא שגרתית.
כיסא Dapper ל־HAY בארמון קלריצ׳י מילאנו
אנחנו נפגשים בשבוע העיצוב של מילאנו, בארמון קלריצ׳י, שאירח את התצוגה של מותג העיצוב הדני HAY, שלו עיצבו דושי ולויאן כיסא חדש (וכמו רבים מהמותגים שאיתם הם עובדים יהיה אפשר למצוא גם אותו בישראל ברשת טולמנ׳ס). כשאני מציין את מזג האוויר החם יחסית לעונה ששורר במילאנו אני יוצא מנקודת הנחה שבני הזוג ודאי מרוצים מהחום, כמי שמגיעים מהאקלים הלונדוני הסגרירי. אולם דושי מיד מסתייגת מהקישור האוטומטי שאני עושה: ״אני מהודו״, היא אומרת.
״ומה זה הודו בכלל?״, היא שואלת ומיד עונה: ״ממילא כל מה שאתה יודע על הודו הוא בו בזמן נכון ולא נכון. כמי שנולדה בהודו, יחד עם ג׳ונתן שנולד בסקוטלנד, אנחנו רואים את מה שאנחנו עושים כעירוב של עולמות לא של מדינות. אנחנו כל הזמן פוקחים את העיניים, מסתכלים על אמנות, על אדריכלות, וכך אתה מגלה שהמודרניזם בברזיל והמודרניזם במומבאי קשורים אחד לאחר. ההשפעות שלנו לא מגיעות רק מהודו ומאנגליה אלא מכל העולם. אם אתה מסתכל על מה שעשינו השנה לקוודראט תגלה שההשראה הגיעה מקרמיקה שוודית, מציור מיניאטורות בהודו במאה ה־17, מלה קורבוזיה, מפורצלן סיני ומהאופנה של בלנסיאגה בשנות ה־50. אין לנו מקור השראה אחד שאתה יכול להניח עליו את האצבע״.
״ביקרנו בתערוכה של פיקאסו בטייט״, מוסיף לויאן, ״ומצאנו דמיון בין פלטת הצבעים שהוא השתמש בה לצבעוניות של ציורי המיניאטורות בהודו. זה היה מעניין לגלות את הקשר הזה, וזה לא בהכרח במודע. הציירים של ג׳איפור הרי לא פגשו את פיקאסו. או אולי הם כן דיברו על צבעים. לך תדע״.
חברה של המאה ה־21
השניים כבר שיתפו פעולה בעבר עם HAY, אולם הפעם העבודה לא הוזמנה על ידי החברה אלא מאדריכל שביקש מהם לעצב כיסא למעונות סטודנטים שתכנן בשכונת קינגס קרוס בלונדון. ״מכיוון שזה היה שנתיים לפני שהבנייה של המעונות היתה אמורה להסתיים — וזה בערך הזמן שנדרש לעצב כיסא חדש ולייצר אותו — האדריכל העדיף לעצב כיסא במיוחד למעונות ולא לבחור בדגם קיים״, מספר לויאן. ״שמחנו להתחיל בתהליך כשאנחנו יודעים לאן מיועדים הכיסאות, ושהסיפור קיים מההתחלה. זה חלק ממסורת רבת שנים של שיתופי פעולה בין אדריכלים למעצבים שמתכננים ריהוט למבנה.
״התבקשנו לעצב כיסא קומפקטי יחסית, נוח מאוד, שמיועד לחללים השיתופיים של המעונות. לעבודות שלנו יש מודעות גדולה לחלל, והכיסא יוצר את המרחב למי שיושב בו. אחרי שסיימנו את התהליך ויוצרו כמה מאות כיסאות, שאלנו את רולף (הבעלים של HAY) אם הוא יהיה מעוניין לקחת את הכיסא ולהעביר אותו לייצור סדרתי, והוא פשוט ענה שכן״.
כיסא Dapper ל־HAY
כיסא Dapper ל־HAY
לקריאה נוספת
התוצאה שהוצגה במילאנו היא כיסא Dapper עם משענת רחבה במיוחד בצורת קונכייה ותמיכה אופטימלית למרפק לטובת שימוש במחשב נייד. הכיסא מייצג נאמנה את עבודתם של הצמד: עיצוב תעשייתי, אומנות מוקפדת, מזמינה ונדיבה, ותחושה שיש סיפור.
דושי: ״היה מעניין לעבוד עם HAY. לא הרגשנו שהם מציבים בפנינו מגבלות מבחינה יצירתית, ובמובן מסוים הרגשנו איתם נוח כי זו חברה של המאה ה־21, שהוקמה על ידי אנשים מהדור שלנו, ושאנחנו מתחברים לסגנון שלהם. אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים להתחבר לחברות אחרות. לדוגמה, כשעבדנו עם B&B ועיצבנו להם ריהוט חוץ, נקודת הפתיחה היתה פיסולית: התחלנו במחקר של יצירת נפח – או מסגרת שיוצרת נפח בחלל – ועיצבנו כורסה כמו כיס נחמד שנותן לך מרחב ופרטיות״.
אתם נמצאים עשר שנים אחרי הפריצה שלכם עם מורוסו. מה הפרספקטיבה שיש לכם על העשור האחרון בעבודה שלכם?
דושי: ״אם הייתי יודעת שאלו החברות שיעבדו איתנו הייתי קופצת משמחה. אני חושבת שכבר אז ידענו איזה סוג של פרויקטים אנחנו רוצים לקחת, ואנחנו יודעים את זה גם היום. בחרנו אז ואנחנו בוחרים היום, ובגלל זה המסע שלנו נמשך אז יותר זמן, ועדיין נמשך יותר זמן״.
אתם רואים קשר בין השפה העיצובית שלכם בעבר לזו של היום?
דושי: ״אני חושבת שאנשים אחרים צריכים לענות על השאלה הזו. לדוגמה, אם תיקח את ׳מודרניסטה׳, הספה שעיצבנו עכשיו למורוסו, פטריציה מורוסו אמרה לנו שהיא רואה את הקשר בינה לבין My Beautiful Backside שעיצבנו לפני עשר שנים: התלת־ממדיות, אתה יכול ללכת מסביב לרהיט, החשיבות שיש גם לגב של הספה, ההקפדה על הפרטים, האינטגריטי, הטיפול ברגליים, האופן שבו אנחנו ׳מפרקים׳ את הספה. מבחינתה זה המשך ישיר של העבודה שיצרנו לפני עשר שנים״.
My Beautiful Backside למורוסו
My Beautiful Backside למורוסו
ספת מודרניסטה למורוסו
לויאן: ״מה שאולי השתנה הוא שהבנו אילו פרויקטים נכונים לאילו לקוחות. לפני עשר שנים מיקדנו את כל היצירתיות שלנו במקום אחד, אבל זה לא בהכרח היה המקום הנכון. יש פריטים שנכונים יותר לגלריה או לייצור מוגבל, אבל כשאתה מתחיל את הדרך שלך בעולם הזה אתה לא בהכרח יודע את כל זה״.
דושי: ״ואתה חייב לקחת בחשבון הרבה שיקולים: אתה גם צריך להתפרנס וגם צריך לעשות משהו שהחברה שאתה עובד איתה תוכל למכור, ולא פחות חשוב – לדעת עם מי לעבוד. אם אתה לא עובד עם חברה טובה אתה פשוט זורק את הרעיונות שלך לפח״.
לויאן: ״מה שלא השתנה הוא שאני עדיין נרגש כמו לפני עשר שנים וזה פשוט כיף. אתה יכול להתמחות בהיבט אחד של עיצוב כל החיים שלך, ולהמשיך ללמוד ולהתפתח כמעצב. כל עוד תהיה יצירתי אף פעם לא תתעייף״.
איך אתם מצליחים לעשות את זה?
לויאן: ״להתחיל בכל פעם כמו לוח חלק, לחקור כל פרויקט ולהבין מה נכון לו, לא לנסות ליצור סגנון בכוח. לשמחתי זה קורה לנו באופן טבעי, אולי כי הכלי שלנו הוא הידיים שלנו. המיומנות מגיעה מהידיים, מהסקיצות שאנחנו עושים: הן אלו שמגדירות את התוצאה, לא הרצון ליצור סגנון בכוח. זה פשוט בא מאיתנו״.
דושי: ״אם תבוא אלינו הביתה אני לא חושבת שתגיד שיש לנו סגנון ספציפי. אני חושבת שהייתי שונאת אם היה לנו סגנון, אף על פי שלי יש סטייל…״.
ולויאן מסיים בחיוך: ״את זה אני אחליט״.
– – –
הראיון פורסם במקור במוסף הנדל״ן של כלכליסט
The post מילאנו 2018: העשור של דושי ולויאן appeared first on מגזין פורטפוליו.
