הכרתי את אדם ברוך והוא לא הכיר אותי. אולי היו אלה הבדלי הגובה: תמיד היה נראה לי שהוא נישא מעל הראשים, גבוה משכמו ומעלה באופן פיזי, אבל גם שרוי בספירות גבוהות יותר. אדם ברוך היה העורך הראשי של גלובס בתחילת הקריירה העיתונאית שלי. פגשתי אותו ב״לשכתו״ – חדר צר וארוך, חף מקישוטים, בבניין משרדים שהמילה אפרורי עושה עימו חסד. לחצנו יד והחלפנו כמה מילים. אולי זו לא הייתה שיחתנו הארוכה ביותר אבל קשה לומר שהיו עוד הרבה הזדמנויות. העבודה בעיתון לנו, אנשי המערכת, הייתה ברייה תובענית שיש להאביסה בכל יום בכמויות אינפורמציה אינסופיות. בשעות הסגירה, רגע לפני הירידה לדפוס, רחש היה עובר באולם העימוד – אדם מגיע.
מרום קומתו, תחת הקסקט הנצחי, היה מתבונן במבט חמור ועובר ברפרוף על הכותרות. מתמקד רק לרגע, ממעט במילים – מילים היו יקרות לליבו והוא לא הרבה לפזרן – מהנהן או מצביע באצבע ביקורתית על משפט בעייתי. וזהו. עובר משם הלאה, לדברים חשובים יותר. נראה שאדם ברוך העיתונאי הבין מוקדם מכולם שיש דברים הרבה יותר חשובים מחדשות יומיות. אפילו מכלכלה. העיתון שהיה אחד מעוגניו בעולם, שימש לו כרמפה להשקיף ממנה הרחק משם. והלוואי שיכולנו רבים יותר מאיתנו לשוט איתו למרחקיו.
מורן שוב
צדוק בן דוד. צילום: שגיא מורן
אורלי מיברג
מפעלות התרבות של אדם ברוך היו רבים מספור. עיתונים שהקים וערך; בית הספר קמרה אובסקורה; ספרי הגות ושירה ופרוזה וביקורת אמנות; תערוכות שאצר וספרים שכתב, מדרשי יהדות והלכה חילונית – איכשהו השכיל למצוא לכולם מקום ועת לכל חפץ, ולא תמיד טרח על הגדרה שתתאים אותם למשבצת אחת או אחרת. וגם בזה, בעיניי, הייתה גדולתו של האיש, שהשכיל לעבוד מתוך מערכות בירוקרטיות (ואפילו להקים כמה בעצמו) ולשמור על עצמאות יוצאת דופן עבור עצמו.
בין הדברים שהיו קרובים יותר לליבו באותן שנים היה הבייבי העיתונאי האחרון שלו ״שישי״ – שהחל את דרכו כעיתון סופשבוע עצמאי קטן, והצטמצם עד שהיה למדור שבועי בשער האחורי של מעריב. ושם, כמגלה ארצות שחוזר הביתה ממסעותיו, מצא אדם מקום להניח את רשימותיו האישיות ביותר, הגיגים ודעות, תגליות פעוטות וקרעי התבוננות, לצד עניינים ציבוריים שנתן עליהם את הדעת בכל שבוע. הוא הקדים את עידן השיתוף הבולמי של ימינו והסתפק בפעם בשבוע. הריווח הזה נתן לו גם זמן לחשוב ולא רק לייצר אמירות.
בתערוכה ״אני אדם מיטה״ שתיפתח בסוף השבוע במוזיאון בית שטורמן בעין חרוד, קיבץ עמיתו וחברו רינו צרור 19 רשימות קצרות שכתב אדם ברוך על עצמו בבית החולים, במהלך השנים האחרונות לחייו, והן מתארות ומתעדות את שהותו שם. הרשימות נכתבו בין השנים 2008־2005, ופורסמו בטורו השבועי ״שישי״, בין ענייני היום־יום. באחת מהן הגדיר את עצמו ״אני אדם־מיטה״ – וממנה נגזרת כותרת התערוכה. באחרת תהה אם הוא היה פעם אדם ברוך? שאלה פילוסופית ששואל כנראה כל אדם במצבי קיצון של מחלת הגוף. הן נכתבו כשהוא יוצא ובא מבית החולים, כואב מאוד. צרור מגדיר אותן ״מעין דוקו ספרותי ולפעמים זהו סוג של שיר. אדם מביט בעצמו – בימיו האחרונים״.
גיל ג׳יבלי
צרור הזמין 24 אמנים ויוצרים להגיב ולהתכתב עם הרשימות האלה, פיסות קיום המתארות בבהירות, בחדות ובאירוניה של אדם ברוך, את הוויית האדם החולה. משתתפי התערוכה רובם ככולם מגיעים ךמשימה עם מטען של היכרות אישית וזיכרון הקשור לאדם: נלי אגסי, טלי אמיתי־טביב, צדוק בן־דוד, ציבי גבע, גיל ג׳יבלי, אבי גנור, יאיר גרבוז, יעקב דורצ׳ין, מיכל היימן, פני הס יסעור, לאורה לאור, אלכס ליבק, רותו מודן, מוטי מזרחי, אורלי מיברג, משה מירסקי, מיכל נאמן, מיכאל סגן כהן, רוני סומק, יהודה פורבוכאי, אברהם פסו, ישראל קבלה, אלדד רפאלי, מורן שוב.
כל אחד מהיוצרים בחר קטע טקסט מתוך 19 הרשימות ויצר בהשראתו יצירה הממשיכה את המקור או מתבוננת בו. בתערוכה יוצגו עבודות מגוונות, בציור, בצילום, באיור ובאבן. התערוכה מאירה את הוויית בית החולים באור חדש, מזווית אינטימית ובלתי מקובלת, ומבטאת באופן כואב ורך, נועז ואפילו מחוייך שעות אחרונות של אדם.
בית חיים שטורמן הוא מוזאון ומכון לידיעת ההתיישבות והטבע בעמק ובישראל. השילוב בין אמנות, טקסטים, והיסטוריה מקומית, לצד מוצגים מחיי הטבע באזור, הולמים את ריבוי התחומים שאסף אדם ברוך כפסיפס.
The post לזכור את אדם ברוך appeared first on מגזין פורטפוליו.
