Quantcast
Channel: מגזין פורטפוליו
Viewing all articles
Browse latest Browse all 3234

בדרך הביתה: אירה אדוארדובנה חוזרת לטשקנט

0
0

01

כשאני נפגש עם אירה אדוארדובנה בדירה שלי, רגע לפני שאנחנו מתחילים בראיון, אני מראה לה את בית הספר שנשקף מעברו השני של הרחוב. זה בית הספר היסודי שבו למדתי. אז אני מספר לה שנולדתי בתל אביב לפני 45 שנה ומאז לא עזבתי אותה, וכמעט שלא עובר שבוע שבמהלכו אני לא עובר ליד אחת הדירות שבהן גרתי כילד, כנער, כחייל משוחרר, כסטודנט.

נדמה לי שמהבחינה הזו, לא יכולה להיות חוויה שונה יותר בהשוואה לחוויה שמתארת אירה אדוארדובנה בעבודת הווידאו המרגשת והמפעימה שלה, על סוליות זרות, שמוצגת בימים אלו במוזיאון ישראל בירושלים: עבודה שבה חוזרת אדוארדובנה לבית שבו התגוררה כילדה בעיר הולדתה טשקנט, בפעם הראשונה מאז עלתה לארץ מאוזבקיסטן בגיל 10.

אירה אדוארדובנה. צילום: סאמר מקקורקל

02

״מאז שעליתי לארץ תמיד קינאתי באנשים שיכולים ללכת ברחוב שהם גרו בו כשהיו קטנים״, היא אומרת. ״תמיד דמיינתי איזה כיף זה לעבור ליד בית הספר שלמדת בו, מה ההרגשה שהעבר שלך נמצא כל הזמן בהשג יד; שהאדריכלות שבה גדלת מקיפה אותך. וזה מדהים לראות את זה אצלך בצורה הכי מובהקת״.

ובכל זאת יש כנראה משהו אוניברסלי בחוויה שאת מציגה.

״אני גרה בניו יורק כבר עשר שנים – ובארצות הברית מזה 12 שנה – וכמעט כל מי שגר בניו יורק לא נולד בה, אז אני חושבת שכן, כל אחד יכול להתחבר לחוויה הזו, בין אם הוא מוויומינג, מסוריה, מלונדון או מתל אביב. גם כשצילמתי את העבודה בטשקנט, אחת השחקניות  – וכולן גרו  בטשקנט – סיפרה שהיא לא מצליחה לאזור אומץ לחזור לבית שהיא גרה בו, באותה עיר. זה מקום טעון, שגם אם אתה לא יכול להזדהות איתו ברמה האישית, בסופו של דבר כמעט בכל סיפור אישי יש משהו שאנחנו יכולים להתחבר אליו, ואני מקווה שגם פה זה קיים״.

במקרה שלך זה הולך אחורה עד לנבוקוב.

״באופן מקרי, לפני שהתחלתי לצלם ואחרי שכבר כתבתי את הטקסט של העבודה וקבעתי עם התיאטרון, קראתי את ׳המתנה׳ של נבוקוב, הרומן האחרון שהוא כתב בשפה הרוסית. זה ספר על מי שהיגר לגרמניה בזמן המלחמה הבולשביקית, והוא מתאר שם את מחשבותיו על החזרה לרחובות ילדותו כהליכה על ׳סוליות זרות׳.

״זה היה כל כך מדויק וכל כך ריגש אותי, העיסוק באיך ובמה הוא יזכור, הפנטזיה שלו לחזור הביתה, לרוסיה. הוא נאלץ לעזוב בגלל עלייתה של ברית המועצות ואני ורבים אחרים עזבנו בגלל נפילתה, ולמרות שהוא לא יודע איך תקרה החזרה, דבר אחד הוא יודע: כשהוא יחזור זה יהיה עם קולמוס ביד. וזה בדיוק מה שאני עושה, רק שבמקום קולמוס אני חוזרת עם מצלמה״.

03

אורכה של ״על סוליות זרות״, עבודת הווידאו שהתווספה לאחרונה לאוסף של מוזיאון ישראל (אוצרת: שוע בן־ארי), הוא 20 דקות. במרכז העבודה מתוארת סצנה המתחקה אחר סיפור חזרתה של אדוארדובנה לבית ילדותה בטשקנט, בגילומן של שחקניות מקומית מהתאטרון העירוני. העבודה צולמה על במת התאטרון, בתוך סט שמדמה את חדר מדרגות של הבניין שבו גדלה, הכולל את דלת הכניסה לדירה ואת חדר המבואה של הדירה. הווידאו מתחיל בשני ערוצים, הופך לשלושה ערוצים, לאחר מכן לארבעה וכן הלאה עד שבעה ערוצים. כל ערוץ וידאו מלווה במוזיקה שמחקה את המבנה של הווידאו – תוך כדי חזרתיות, הוספה ושינויים – כך שבכל פעם שנוסף ערוץ וידאו, נוסף כלי נגינה.

בשלב ראשון אדוארדובנה מביימת שחקנית שמבקשת להיכנס לדירה. בשלב השני היא מביימת את אותה שחקנית, משחקת את עצמה (האמנית) מביימת שחקנית, וכך הלאה הולכים ונדלקים עוד ועוד מסכים המשקפים את דמותה של האמנית בתפקידים השונים. אדוארדובנה מכוונת את שש השחקניות, שונות זו מזו בגיל ובחזות, כיצד להביע את בקשתן להיכנס לדירה, איזו הבעה ללבוש על פניהן, איך להניע את גופן – הכל בניגוד מוחלט לחוסר השליטה על מה שעתיד לקרות במציאות. 

כמו בסדרת ״מטריושקה״ של בובות הנתונות זו בתוך זו, היא פותחת בובה אחר בובה ומגלה לצופים ולעצמה את מניעיה, את חששותיה ואת הרגשות הכרוכים במפגש העתידי עם עברה. שש נשים, כל אחת בתורה, מקישות על דלת דירה ומבקשות להיכנס. שש פעמים הבמאית מכריזה ״קאט״, ברגע שהן חוצות את סף הדלת. 

04

אדוארדובנה, ילידת 1980, נולדה וגדלה באוזבקיסטן בתקופת ברית המועצות, והיגרה לישראל בשנת 1990 כשהוריה ויתרו על אזרחותם הסובייטית על מנת להגר לישראל. תופעת ההגירה, הסיבות לה והשלכותיה הם נושאים מרכזיים בעבודותיה, שברבות מהן היא משחזרת את המקום שגדלה בו בהתבסס על הזיכרון, תוך שהיא מפרקת את מרכיבי הזמן והחלל; בונה ציר זמן חדש שבו עבר, הווה ועתיד קיימים במקביל, חוזרים על עצמם ומתערבבים יחד. 

לפני חמש שנים הכירה אדוארדובנה אוצר מקזחסטן, והאפשרות לחזור לטשקנט הפכה למעשית: ״פתאום זה נהיה מוחשי. הוצפתי ברגשות וחשבתי לעצמי איך יכול להיות שעד עכשיו לא נסעתי. תמיד פנטזתי על הדבר הזה – ואני לא היחידה שעושה את זה. זה מאוד נפוץ, כשמישהו לדוגמה חוזר למוסקבה, אנשים שמכירים אותו מבקשים ממנו לצלם את הבית שלהם. זו פנטזיה קולקטיבית בלי קשר לאמנות״. 

ואז מה?

״החלטתי שאני רוצה לצלם: בהתחלה חשבתי פשוט לביים שחקניות שונות שבכל פעם יתחלפו וישחקו את אותה סצנה. אבל אז הבנתי שהחזרתיות הזו, שאני מביימת את אותו הדבר עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, היא משהו שאפשר להתבונן עליו מהצד: אני יכולה להתבונן ולביים וכן הלאה. חשבתי לקחת 200 שחקניות, להשתולל עם זה, אבל החלטתי לכתוב את הטקסט ולראות מתי זה ממצה את עצמו. אחרי הליטוש והכתיבה הגענו לפעם השביעית שממש מיצתה את עצמה, וזו הסצינה שנערצת באופן פתאומי״.

היה הבדל אם היית מצלמת פה בתל אביב או בניו יורק?

״מבחינה הפקתית היה הרבה יותר קל לעשות את זה פה או בניו יורק, לנהל את כל העסק מרחוק לקח הרבה זמן, הייתי צריכה לגייס מלגות וקרנות, אבל רציתי לעשות את זה שם כדי לפתוח רובד נוסף של משחק תפקידים אצל השחקניות, שמעולם לא עזבו את ברית המועצות. יש מתח בין מי שנשארו לבין מי שעזבו, שברובם הם יהודים. לפחות בגל ההגירה הגדול, מיליון יהודים עזבו את ברית המועצות, וזה שינה את המקום מבחינה דמוגרפית. 

״עניין אותי לעבוד דווקא עם האנשים שנשארו. כשעזבנו האשימו אותנו בנטישה, בבגידה במולדת, וזו הייתה חוויה ממש מעניינת, גיליתי שהם באמת חשים עלבון או חרטה. לדוגמה, הרבה מהמורים שלהן לתיאטרון היו יהודים ופתאום תוך שנה כולם התקפלו ועזבו. הצלחתי להבין את התחושה של הנטישה הפתאומית, הבנתי את הצד השני, והם הבינו את הצד של הגעגוע לבית ואת החוויה של מי שעזב. 

״בנוסף, היה גם משהו בזה שאני שם, מאוד קרוב לבית, אבל לא בבית עצמו; בסט של בית, בחוסר יכולת לממש את הפנטזיה הזו בכל האופנים האפשריים״.

כמה זמן לקחו הצילומים?

״חודש של חזרות ושבוע של צילומים״. 

זה המון, לא?

״כן, זה המון עבודה. אני לא משם ואלו שחקניות תיאטרון מקצועיות. היה צריך לעבוד איתן על זה, להכיר אותן, לעשות אודישנים, לעשות חזרות עם כל אחת בנפרד ואז ביחד. זה היה המון עבודה ואני חושבת שזה קצת שיגע את השחקניות. בסוף הן אמרו לי ׳כנסי כבר לדלת הזאת׳…״, היא צוחקת.

05

בצירוף מקרים מעניין, העבודה של אדוארדובנה מוצגת במוזיאון בסמוך לפרבדה, תערוכת היחיד של זויה צ׳רקסקי, שעוסקת בחווית ההגירה של צ׳רקסקי מברית המועצות לישראל החל משנות ה־90. ״מבחינה גיאוגרפית הדיאלוג מתבקש: שתי עולות חדשות לשעבר, בגדול מאותה מדינה, וביקור בתערוכה של זויה היה לחוות את החיים שלי על הקירות, בצורה חזקה, נוקבת ומדוייקת. לעומת זאת, העבודה שלי היא משהו מאוד מאוד מאוד פנימי וקטן, הרבה פחות עוסק במה היה, במה היה פה, בחוויה של מה זה להיות מהגר. היא עוסקת בחוויה של לחזור הביתה ונוגעת בהבטים אחרים של חווית ההגירה״.

ההבט הפוליטי של העבודה – של חווית הפליטוּת האקטואלית של השנים האחרונות – עלה לך לראש?

״בטח. כמובן כמובן. אני לא יכולה לדבר בשם החוויה של פליטים של היום, אבל אני יכולה לדמיין שהגעגוע לבית והמתח סביב מושג הבית במקרה כזה מועצמים וחזקים אפילו יותר. אין מה להשוות למראות קורעי הלב של מה שקורה בגבול בין ארצות הברית למכסיקו: זה אכזרי, זה נוראי, אני רק יכולה לדמיין את הפער בין החוויה שלי לשלהם״.

בסוף הלכת לבית שלך?

״כן״.

ו…?

״הלכתי לרחוב לפני הצילומים, אבל לבית הלכתי אחרי שסיימנו לצלם כי רציתי לשחזר אותו מהזיכרון. זה היה די דומה, גם אם מסיבות טכניות הסט הרבה יותר גדול כי צריכה להיכנס לשם מצלמה. אבל מבחינה צבעונית וליי־אאוט זה מאוד מדויק״.

ודפקת בדלת?

״כן. ההורים שלי הגיעו מישראל ואחותי מפריז, כולנו נפגשנו שם, הלכנו ביחד, אבל ההורים שלי החליטו שהם לא רוצים לעלות. עלינו, דפקנו בדלת, זו הייתה חוויה חזקה ומרגשת״.

כמו שזכרת?

״כן. הופתעתי כמה מדויק כתבתי את הטקסט של סצינת הפתיחה, אפילו שעברו 25 שנה. יש פרטים קטנים שאנחנו לא יודעים שאנחנו זוכרים – סדק בקיר, צורת המרצפות בחדר המדרגות – שאתה אפילו לא יודע שנמצאים במאגר הזכרונות שלך, וזה היה כל כך מוכר. מה שדמיינתי הוא מאוד נכון. אם אתה זוכר את השאלה הראשונה בעבודה – היה לי חשוב שישאלו אם אתם מדברים רוסית, כי זו שאלה שעוסקת בשינויים הפוליטיים שקרו במדינה. ב־1991 אוזבקיסטן זכתה לעצמאות והשפה הרשמית של המדינה השתנתה מרוסית לאוזבקית״. 

זו גם השאלה הראשונה שאת שאלת כשהגעת לבית שלך?

״כן. בדמיון זה ההיה הדבר הנכון לעשות, אבל אנשים הגיבו ׳ברור שאני מדבר רוסית׳. יכול להיות שקצת הרחקתי לכת עם השינויים אבל זה גם בסדר, זה העניין של מקום טעון, של מה שאתה מדמיין״. 

מראה הצבה במוזיאון. צילום: אלי פוזנר

06

״בשלב כלשהו העבודה מתחילה לדבר על מה זה להיות אמן והאם אמנות יכולה לרפא או להגשים״, אומרת אדוארדובנה לקראת סוף הפגישה שלנו. ״היא אמנם מדברת כל הזמן על תהליך החזרה הביתה, אבל בשלב מסוים גם על תהליך היצירה של העבודה עצמה. והייתי נאמנה לחוויה של היצירה: לתהליך הראשון של ההתאהבות, לביקורת על החוויה, ועד לשאלה למי אכפת מה זה להיות אמנית.

״ומבחינה אישית בעבודה הזו למדתי המון על עצמי. אף פעם לא עבדתי עם כל כך הרבה שחקנים וזה היה הכי מעניין לראות את השחקניות מכניסות את עצמן לתפקיד. זה היה להסתכל על הכל קצת מלמעלה, קצת חוויה חוץ־גופית, הבנה שאין דרך להעביר את ההרגשה, של מה זו התחושה הזו. פתחתי את הטקסט קצת לאימפרוביזציה של השחקניות, נתתי להן להכניס את הרגשות שלהן, את מה שהן מביאות איתן. אבל, בסופו של דבר התהליך הדגיש שפרזנטציה של חוויה היא לא באמת החוויה עצמה״.

07

אנחנו נפרדים.

אדוארדובנה תחזור בעוד כמה ימים לניו יורק. אני אשאר בתל אביב.

אני מסתכל על בית הספר מעבר לכביש ונזכר איך קצת אחר שעברתי לגור בדירה הזו, לפני שבע שנים פחות או יותר, היו בחירות מוניציפליות וקבעתי עם אמא שלי שנלך להצביע ביחד, מן מסורת משפחתית שכזאת. זו הייתה הפעם הראשונה (אני חושב) שבה חזרתי לבית הספר מאז שסיימתי ללמוד בו לפני למעלה מ־30 שנה.

The post בדרך הביתה: אירה אדוארדובנה חוזרת לטשקנט appeared first on מגזין פורטפוליו.


Viewing all articles
Browse latest Browse all 3234

Latest Images

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

HANGAD

HANGAD

MAKAKAALAM

MAKAKAALAM

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Vimeo 10.6.2 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.2 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Re:

Re:





Latest Images

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

HANGAD

HANGAD

MAKAKAALAM

MAKAKAALAM

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Re:

Re:

Re:

Re: