בראש של קרן שפילשר

מאז ומתמיד קרן שפילשר הייתה רבת־פעלים, אבל בזמן האחרון היא מרגישה שהתואר ״אמנית״ צר מהכיל את כל מה שהיא עושה. ״אמנית פלסטית זה נשמע סופר־גבוה. אבל כל חיי, ובמיוחד בשנים האחרונות, אני עושה עוד כל־כך הרבה דברים ושיתופי פעולה, שלהגיד שאני רק משהו אחד יחטא למטרה״ – היא אומרת עם פתיחת התערוכה ״בראש טוב״ בגלריה החוה בחולון.

התערוכה מתמקדת בגולגלות ונותנת במה לדיון באחד מסמלי תרבות הפופ והאופנה שמסרב להפוך לבלתי רלבנטי: גולגולת. בציור, בהדפסי טקסטיל, בתכשיטי יוקרה ואקססוריז, ובעבודות של אמנים רבים מספור, הגולגלות מככבות כמוטיב חוזר. שפילשר יצאה לחקור את הנושא בעקבות המשיכה האישית שלה לאייקון המורבידי. בשבת 27.7 יתקיים שיח גלריה בתערוכה בהשתתפות האוצרת ואמנים מציגים.

כבר מההתחלה היה ברור לי איך אני רוצה לראות את התערוכה הזאת: עמוסה, אובססיבית, מפתיעה ומטרידה, מצחיקה ומפחידה

קרן שפילשר (צילומים מ״ל באדיבות האמנים)

Hagit:

הי קרן, מה שלומך?

Keren:

איזה כיף לכתוב… כמעט כמו לצייר. אני כותבת עכשיו אחרי לילה לבן, כל הלילה ציירתי ובשש בבוקר קמתי ללמד בגימנסיה העברית הרצליה. את מכירה אותי… רק ככה אני יודעת שאני חיה. אני צריכה להיות עסוקה, שהראש שלי יהיה פעיל, שהידיים יתלכלכו מצבע – אני אוהבת את זה

Hagit:

איך המעבר מיצירה לאוצרות?

Keren:

מעצם החיים עם אחד האוצרים העסוקים בארץ, הבית שלנו הוא מעין בית חרושת לאמנות. כששני בני הזוג עובדים בזה אתה נדרש לקום בכל בוקר מחדש ולהמציא את עצמך. כך מצאתי את עצמי יום אחד נכנסת לנעליים של גיא (מורג צפלביץ׳) ומשחקת אותה. לפני כמה חודשים הצעתי לרפי וזאנה, מנהל הגלריות העירוניות בחולון, לאצור תערוכת גולגלות – נושא שחוזר על עצמו ביצירותיי ומעסיק אותי זמן רב – והוא נדלק על הנושא ולא אפשר לי לסגת

Hagit:

ואז? ממה מתחילים?

Keren:

ההתחלה היא הכי כיפית: מצאתי את עצמי מתקשרת לאמנים ומעצבים, ונראה לי שאו שהם מאוד אוהבים אותי או שנדלקו על הרעיון, בכל אופן אף אחד לא סירב לי. כבר מההתחלה היה ברור לי איך אני רוצה לראות את התערוכה הזאת: עמוסה, אובססיבית, מפתיעה ומטרידה, מצחיקה ומפחידה. כך שידעתי מראש שאני הולכת לגייס הרבה אמנים (בסופו של דבר משתתפים בתערוכה 38 אמנים, על פני שטח די קטן של תצוגה).

אמרתי לכולם שכמו שאני מציירת – ככה תיראה התערוכה. המראה של גלריית החוה תורם מראש לנראות, כי זו לא קובייה לבנה סטרילית. תוסיפי לזה את העומס ותקבלי קרן שפילשר. אבל פה אני חייבת לציין שאני מורידה בפני גיא את הכובע, כי אם חשבתי שלאצור זו עבודה יחסית קלה, הסתבר לי שאני ממש לא בכיוון. גיליתי שכדי להיות אוצר טוב מאוד עוזר להיות אדם רגוע. ואני ממש לא

הגולגולת היא האוביקט הכי בסיסי שלנו, האמנים. זה שמונח על השולחן בכל שיעור רישום בבית ספר לאמנות – כסמל לסוף הידוע מראש. מעצבי אופנה הפכו אותה למשהו הכי COOL, לאייקון, ללוגו, לפריט יום־יומי ולמוצר צריכה

שי עיד אלוני

זואי גרינדאה

Hagit:

מה לא ידעת?

Keren:

ביוגרפיות, לייבלים, לעשות טלפונים, לתאם הובלות, לעזור לאמנים למצוא פתרונות, לאלתר, לדאוג להפקת עבודות, למצוא שמות, לכתוב טקסט… וכל זה עוד לפני שהגעתי למקום עצמו. וצריך לנסות להיות חמודה וסבלנית. לא פשוט (-;

בדרך כלל בתערוכות של גיא – אין סדר קבוע מראש. הוא בא, פותח את כל העבודות, ובאינטואיציה יודע היכן להניח כל יצירה באופן מדוייק והרמוני. לפעמים הוא מביא אותי (אני קמע המזל שלו) כדי לבחון בעין נוספת, אם כי לאורך השנים שאנחנו חיים יחד ונושמים יחד אמנות נראה לי שפיתחנו טעם זהה. כשאני הולכת איתו לתליית התערוכות אני מרגישה קצת כמו ילדה שהולכת עם אבא הנגר לעבודה, מסתכלת ומפנימה מה לעשות. אין לי ספק שבזכות ההשפעה שלו בא לי לנסות פעם אחת לבד

Hagit:

ולמה דווקא גולגלות?

Keren:

כשדמיאן הירסט יצר את גולגולת היהלומים שלו הוא אמר ״אני רוצה לחגוג את החיים ולהגיד שהמוות ילך לכל הרוחות״ וקרא ליצירה ״For the love of god״ (״למען השם״ בתרגום חופשי). הוא לקח את הסמל המובהק ביותר של המוות וציפה אותו בסמל המובהק ביותר של המותרות, התשוקה והדקדנס. כמו אצבע משולשת בפרצופו של המוות.

גם אצלי, מאחורי כל הציורים הצבעוניים שנראים במבט ראשון עליזים, מסתתרים תמיד אלמנטים אלימים כמו דם וגולגולות, ילדות פצועות, סצנות קשות. ומאחוריהם טמון לו הפחד מהדבר הכי נורא בעולם. אני פועלת מהמקום הכי אישי שלי וזו הדרך שלי להתמודד עם מה שהכי מפחיד אותי בחיים – עם הפחד מהמוות, פשוטו כמשמעו. ברגע שאני מציירת את זה ומוציאה את זה החוצה, אני מתמודדת עם הרגשות. מבחינתי זה סוג של עיבוד.

מכיוון אחר – הגולגולת היא האוביקט הכי בסיסי שלנו, האמנים. זה שמונח על השולחן בכל שיעור רישום בבית ספר לאמנות, אפשר למצוא אותה בכל מוזיאון קלאסי – כסמל לסוף הידוע מראש, ממנטו מורי. מעצבי אופנה הפכו אותה למשהו הכי COOL, לאייקון, ללוגו, לפריט יום־יומי ולמוצר צריכה

ענבל מארי כהן

ורד אהרונוביץ׳. צילום: מיכאל לירן

אמיר מארק

Hagit:

ספרי קצת מה כוללת התערוכה?

Keren:

בתערוכה משתתפים כ־40 אמנים ומעצבים, שמציגים גולגלות מכל כיוון אפשרי: מגרעינים, מפרספקס, מעור, מקרמיקה, מאבני סוורובסקי ומאלמנטים נוספים. אצל כל אמן היחס אל הגולגולת שונה ואישי. יש מי שהתייחסו אליה במבט מקאברי וקודר, יש מי שיעמדו על ההבטים הקומיים שבה, ויש מי שיראו בה מושא לתחושות של אופטימיות ותקווה כמסמלת את המשך גלגל החיים.

אמיר מארק מציג שמלה שיצר במסגרת קורס בשנקר בשנת 2014 בהשראת השיר back to black; איתי זלאיט מדבר בעבודה שלו על פוליטיקה ויחסי כוחות; ענבל מארי כהן מציגה ציור קלאסי בשמן על דיקט; זואי גרינדאה מצלמת את הבן שלה בהשראת ציורים של קרוואג׳ו; ליאורה קנטרביץ׳ מציגה מחווה לגולגולת היהלומים של דמיאן הירסט, אבל אצלה מדובר במאות סרטי מתנה כסופים; העבודה של לילך בר־עמי ״שיח, שטיח, סודות ויהלומים״ היא חלק מהעיסוק שלה בטקסים של פרידה מהבית שבו היא גרה בשנתיים האחרונות, בית שהיה של משפחת קרובים ועומד להימכר ולהתפרק מנכסיו

Hagit:

ומה את מציגה?

Keren:

העבודה שלי נקראת Forever – אשה צלובה כמו ישו ועל גופה חרוטים קעקועים ושריטות. כל הפחדים שלה מוצגים לראווה, הדרישה היחידה שלה מתנוססת על שלט מעל ראשה: Love me – כי קל הרבה יותר לפחד ביחד

Hagit:

אז אוצרות זה הייעוד הבא שלך? את חושבת שזוהי תחילתה של קריירה חדשה ומפוארת?

Keren:

אין לי מושג אם אאצור עוד פעם… התכנון שלי כרגע הוא להזדכות על כל התלמידים והתלמידות שלי ולצאת לחופשת קיץ. בזמן הקרוב אני מתכננת לצייר ולצייר. זו הפנטזיה שלי