Yuval:
הי אמנון, מה קורה?
Amnon:
מצויין! בתוך כל ענייני הבוקר והעבודה, מה שלומך?
Yuval:
גם, לא רע בכלל. לא ייאמן אבל עוד שנה עברה ושוב הגענו לחודש יולי עם כל תערוכות הבוגרים. אני מניח שבמקרה שלך חודש יולי הגיע הרבה קודם…
Amnon:
לגמרי. אנחנו כבר למעלה מחודשיים מחכים לרגע הזה, של תערוכת הבוגרים בבצלאל. כבכול שנה, מיתוג תערוכת סוף שנה הוא פרויקט הדגל של העבודה הרציפה שלנו עם בצלאל, דו שיח רחב עם השותפים שלנו באקדמיה – נשיא בצלאל, פרופ׳ עדי שטרן, ומנהלת השיווק, דנה סוחלוצקי – בחיפוש לעשות משהו אחר, שונה ולחדש
לקריאה נוספת
Yuval:
מה הבריף שאתם מקבלים? איך זה עובד?
Amnon:
תחילת התהליך בניסיון לפתח את המשולש בצלאל – תערוכת בוגרים – 2018. אנחנו מחפשים מה מייחד את תערוכת הבוגרים לעומת עבודה אחרת לבצלאל? מה מייחד את בצלאל לעומת מוסדות אחרים? מה מייחד את השנה לעומת שנים אחרות?
לדוגמה, בהצעות הראשונות שהגשנו אפשר לראות עיסוק בנושא ה־metoo שבלט השנה, בהצעה לתערוכת בוגרות שנשענת על עבודות של האמנית והמעצבת הגרפית עלי גרוס, שלמדה ועבדה בבצלאל. כיוון אחר – שנעשה בשיתוף ניל כהן – הציע פתרון ״פופי־אוטופי״, מעין סטיקרים של מזרח תיכון חדש. אלו כמובן סקיצות מאוד ראשונות ומהן אנו ממשיכים ומעמיקים ברעיון שנבחר
Yuval:
וההצעה שנבחרה בסוף: איך היא עונה על הבריף?
Amnon:
בשלוש נקודות שהתחברו. האחת – אנו עוקבים הרבה אחרי הסושיאל של בצלאל, ואחד הדברים שאי אפשר להתעלם ממנו היה התגובות שעלו בעמוד הפייסבוק של בצלאל סביב ציון ההרוגים הפלסטינים בגדר על ידי מי מהסטודנטים, אחד הארועים המשמעותיים השנה בישראל בכלל ובשיח הפנים אקדמי שנוצר בעקבותו. היו תגובות (העדינות שבהן) כגון תחזרו לאירופה, זו לא המדינה שלכם, עוכרי ישראל, בוגדים, וכל הריטואל המוכר.
השנייה – נתקלנו בכרזת תיירות ישנה של זאב רבן, שקוראת לבוא לבקר בארץ ישראל, ואחד האתרים המצויינים בכרזה הוא בצלאל הישן. העבודה שלנו עם בצלאל מחפשת תמיד לנהל דיאלוג עם ההיסטוריה של העיצוב המקומי, דבר שאך מתבקש מאקדמיה כמו בצלאל שקיימת 112 שנים. השלישית – החודשים האלו בשנה, יולי־אוגוסט, שבהם אנחנו נכנסם ל״מוד״ של תייר, מוציאים את הדרכונים מהמגירות ונוסעים לחוץ לארץ; אווירה של חופש ושחרור.
זאב רבן. לשכת העיתונות הממשלתית, Wikimedia Commons
אמנון אילוז. צילום: שחף הבר
כל אלו התחברו יחדיו לתובנה שבכל קיץ מוקמת בבצלאל ישות פופ־אפית לשבועיים – הלא היא תערוכת הבוגרים – ששואבת אליה מבקרים זרים הנכנסים בשעריה לראשונה בחייהם, ותרים בה אחרי חוויה להכיר, לתור, לראות, לצלם. לקחנו את זה צעד קדימה ובחרנו לדבר על מערך היחסים של התייר/מבקר: התייר הוא המבקר, שמצד אחד מבקר בבצלאל ומצד שני מבקר את העבודות. כך נוצרו לנו שני קהלים – המקומיים (תלמידי בצלאל) והתייירים/מבקרים (שמגיעים מבחוץ למדינה/ישות דמיונית)
Yuval:
אתם לא חוששים שזה עלול לעורר אנטגוניזם, מה שנקרא ״מדינת בצלאל״?
Amnon:
זה היופי של בצלאל, ואולי רק של בצלאל. מצד אחד זה ״ה״ מקום הכי ישראלי שיש, שתי וערב תרבותי, ערבים יהודים, שמאלנים ימנים, חרדים מתנחלים, פריפריה קיבוצים; בדיוק הפוך מהתדמית שמיוחסת לה ושאנו עמלים לשנותה. מצד שני זו טריטוריה מאוד מאוד מיוחדת, במלחמה על חופש הדיבור ועל החירות ליצור ולהגיד כל מה שעולה על דעתך. זה קו חד משמעי שמובילה האקדמיה, אז רק במובן הזה, הכי חיובי, אני מרגיש שבצלאל היא חוד חנית שמייצרת טריטוריה מעט נפרדת מהבון טון בשיח הישראלי. כך, הישות שיצרנו, היא הכי מקבלת, חיובית, מכילה ומאפשרת לכל אחד ואחת לחוות אותה בחופשיות.
וגם, יש דבר כזה להיות בצלאלי – זה משהו שהולך איתך לכל החיים, כמו להיות ישראלי. לטוב ולרע. בכל מקרה חשוב להדגיש שהעניין הזה של מדינת בצלאל, והמבט הפנימי, הוא לא העיקר אלא המבט על המבקר/תייר והדיבור על תיירות, אמנות, אדריכלות ועיצוב שהתפתחו בעולם בשנים האחרונים
Yuval:
אז מי שיגיע למדינה החדשה, מה הוא יראה? איך זה יבוא לידי ביטוי?
Amnon:
הפעם בחרנו לייצר חוויה שונה מבדרך כלל, לא עוד פרסום אלא פעולה עיצובית שהיא חוויה בלתי נפרדת מהביקור בתערוכת הבוגרים. יצרנו מכלול שלם של פריטים שיוצרים את החוויה הזו, שנשענת כולה על ציטוט של שפות מוכרות. הכרזה הפרסומית, לדוגמה, מצטטת שפות של כרזות תיירות היסטוריות ומזמינה תיירים לבוא לבקר בבצלאל ובמרכזה הבניין כמקום אקזוטי.
ומי שיגיע יפגוש בכניסה, כמקובל, שלטים ועמדות כפי שאנו מכירים בכניסה לטריטוריות זרות. אבל, בניגוד לממשקים מרחיקים ומבדלים שמאפיינים חוויות מסוג זה, המרנו אותם לחוויה של ״מדינת בצלאל״ שהיא חוויה חיובית ומעצימה. כך לדוגמה נקודת הגבולות המשמשת להפרדה, דחייה, היבדלות וסגירות הפכה אצלנו לעמדת NO BORDERS NO CONTROL, המשך ישיר ללפני חודשים: אצלנו אין גבולות, אין משטור ואין צנזור.
עוד בכניסה יקבלו המבקרים את הדרכון של בצלאל, והשיטוט יהיה כשיטוט במדינה לא מוכרת. בכל מחלקה יוכלו המבקרים/תיירים להחתים את דרכונם, בכניסה וביציאה כנהוג. כל מחלקה קיבלה סמל ששואב השראה מסמלים עירוניים וככזה הוא מאוד תיאורי ופשטני, אבל כיפי. בנוסף יש עמדה לתייר, עמדת מזכרות שבה אפשר יהיה לרכוש גלויות, סיכות ומגנטים, ואפילו תכננו עמדת דואר שממנה יהיה אפשר לשלוח גלויות לבית בישראל 
עם שתי סדרות בולים מיוחדים שהפקנו – מבני בצלאל ופרחי בצלאל
Yuval:
אני מניח שזה יבוא לידי ביטוי גם בשילוט וההתמצאות במבנה
Amnon:
אכן. אחד האתגרים הגדולים הוא מערך השילוט והכוונה, וגם הוא נשען על שפות מקובלות של שילוט התמצאות במרחב פתוח. בנוסף התערבנו במרחב ויצרנו אתרים מדומיינים לביקור – השקיעה, המדבר, העמק, המעיין, הכיכר והטיילת. הדימויים הינם דימויים גנריים, ייצוגים, איך ש״מוכרים לתיירים״ את נקודות הביקור הללו. הם יודפסו בגדול והתיירים יוכלו להצטלם על הרקע שלהם כמקובל. הם גם ישמשו להכוונה הפנימית – סליחה, איפה זה עיצוב תעשייתי? אה, זה קל, לכו דרומה עד שתגיעו למעיין, ואז תקחו שמאלה 300 מטר 
Yuval:
אז יש לי שאלה: אתם לא קצת מתחרים בפרויקטים עצמם? לא פוחדים שבסוף מי שיחזור מהתערוכה יזכור שהייתה מדינת בצלאל מגניבה אבל רגע, מה היו העבודות?
Amnon:
כסטודיו – אנחנו ואני בפרט – מאמינים בתוכן ובנסיון תמידי לא רק לייצר מעטפת חיצונית. וכן, כמו גם כל פעולה עיצובית, אנחנו גם רוצים שיזכרו אותה ושידברו עליה.
אבל, וזה אבל גדול, כשמסתכלים על העבודה שלנו פה, זה אולי הדבר עצמו, אבל זה מחוץ לקונטטסט הפיזי של התערוכה. זה הבדל של שמיים וארץ, וכשמגיעים לתערוכה העבודה שלנו היא עוד משהו משלים. היא תתרכז רק באיזור הכניסה ובשום אופן לא תתחרה בעבודות, אלא תייצר נגיעה משלימה לדבר העיקרי – הבוגרים והבוגרות והעבודות שלהם
Yuval:
אז עוד שאלה: בכתבה של עודד בן יהודה ב־Xnet, שהציגה את המיתוג של תערוכות סוף השנה בבתי הספר לעיצוב, היה אפשר לראות שרוב המוסדות גייסו סטודנטים למשימה. אני יודע שזו שאלה להנהלה, למה לעבוד עם משרד ולא עם סטודנטים, אבל מעניין אותי (מעבר לפרנסה…) מה העמדה שלך בנושא, כי ברור לי שזה נושא טעון
Amnon:
זו שאלה מצויינת: אני חושב שברור שסטודנטים, בטח אלו שבשנה ד׳, יכולים לעשות עבודה מצויינת, קונספטואלית. אבל זה פסיק בעבודה: עיצוב תערוכת הבוגרים זה מגה פרויקט במוסדות הגדולים – זה לא רק הרעיון, העיצוב וההדמיות – יש פה עשרות יישומים, שילוט מורכב וכו׳ וכו׳. זה מצריך מאות של שעות עבודה, זמינות וידע מורכב בהפקה שלסטודנטים פשוט אין.
במוסדות הגדולים כמו בצלאל ושנקר עובדים באופן קבוע עם מעצבים חיצונים, והשנה גם המכללה למנהל לקחו משרד חיצוני. מכיוון שאנחנו עשינו בעבר גם את אחת מהתערוכות לשנקר, אני יודע שזה פועל יוצא של הקף העבודה. ודרך אגב, זה גם מה שקורה בעולם במוסדות גדולים מקבילים – הכל נעשה על ידי משרדים חיצונים – לדוגמה סגמייסטר אנד וולש שעבדו עם ה־SVA. את אותה שאלה אתה יכול לשאול גם על אתר של כל מוסד לימוד כזה – למה לא עושים בקורס אינטראקטיב?
Yuval:
או־קיי. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
Amnon:
ברור. וזה בהמשך לשאלתך על הסטודנטים – יש בעבודה הזו צוות שלם שעובד איתי על הפרויקט הזה: אמיר פרץ כמעצב ראשי, מאיה בר יהודה, דר לאור שבאה לעזור (חרוז:), ואושר בלום שניהל את הפרויקט.
חוץ מזה בואו לבקר בבצלאל. יש השנה תערוכה יוצאת מהכלל, וגם המיתוג בסדר
הסקיצות בתחילת הדרך שלא התקבלו
The post הכינו את הדרכונים: רה־לבנט מעצבים את מדינת בצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.
