מי שנכנס בשבוע העיצוב האחרון של מילאנו לביתן של חברת קרטל – שכותרתו הייתה ״עיצוב חכם לאנשים חכמים״ – היה יכול בקלות להתבלבל ולחשוב שהוא נכנס בטעות לביתן של חברה אחרת. הסיבה: אם עד היום ההתמחות של קרטל הייתה ברהיטי פלסטיק, השנה קידמו את פני המבקרים בביתן – לראשונה בתולדות החברה – כיסאות וכורסאות מעץ של פיליפ סטארק.
בהמשך הביתן של קרטל חיכתה למבקרים הפתעה נוספת: ״השולחן החכם״ שעיצב פיירו ליסוני, בעקבות מחקר על מושג שיתופיות במאה ה־21. השולחן הרב־תכליתי שומר על תפקודו הבסיסי כשולחן, אולם מאחר שמשולבים בו כיריים חשמליות, הוא יכול בעת הצורך לשמש גם כחלק פעיל מתהליך החימום והכנת המזון.
השולחן החכם של ליסוני לקרטל
״כשעבדנו על השולחן ניסינו לחשוב על משטח מולטי־פונקציונלי, מבלי לבטל את האסתטיקה של ׳שולחן׳״, אומר ליסוני. ״והסיבה היא שאני קודם כל צריך שולחן, לא מטבח; אני לא צריך מטבח שייראה ויתפקד כמו שולחן. הוא צריך להיות קודם כל שולחן יפה, שהטכנולוגיה משתלבת בו בצורה הכי נוחה, כדי שלך יהיה הכי קל להשתמש בו, ואם תרצה גם לבשל משהו. לא עיצבתי שולחן יפה ולאחר מכן ניסיתי לדחוף לתוכו בכוח טכנולוגיה.
״אם יש דבר שהשתנה באופן מהותי מאז שהתחלתי לעבוד כמעצב זה הטכנולגיה: הדרך שבה היא שולטת בנו ובאופן שבו אנו מעצבים. כמעצב אתה צריך להכיל את המורכבות הזאת, את התנועה הבו־זמנית קדימה, אחורה ולצדדים״
״אם יש דבר שהשתנה באופן מהותי מאז שהתחלתי לעבוד כמעצב זה הטכנולגיה: הדרך שבה היא שולטת בנו ובאופן שבו אנו מעצבים. תסתכל על הכיסא שאתה יושב עליו: הטכנולוגיה שבעזרתה הוא נוצר לא הייתה קיימת לפני עשר שנים, לא יכולנו לייצר אותו ככה. אבל זה לא קו ישר; זו מערכת שמתפתחת, לא בהכרח בצורה ליניארית. לפעמים היא מתפתלת, לפעמים היא הולכת בזיג זג, לפעמים הקו בין נקודה A לנקודה B הוא לא קו ישר, וכמעצב אתה צריך להכיל את המורכבות הזאת, את התנועה הבו־זמנית קדימה, אחורה ולצדדים״.
אם אתה צריך לבשל משהו אתה מבשל ואם לא אז לא
אנחנו נפגשים בזמן שבוע העיצוב של מילאנו, בביתן של חברת קרטל, ונראה שליסוני מרגיש בבית, שמרכז הירידים של מילאנו הוא המגרש הביתי שלו. ההתנהלות שלו נינוחה, ולמרות ההמולה ואלפי האנשים מסביב, הוא משדר רוגע ושלווה. כאחד מוותיקי סצינת העיצוב האיטלקית, ולמרות שזו קלישאה, נדמה שהוא כבר ראה הכל.
הוא נולד באיטליה בשנת 1956, ובשנת 1978 השלים את לימודי האדריכלות בפוליטכניקו של מילאנו. הוא עובד עם לקוחות ופרויקטים בכל העולם, במנעד רחב של תחומים: ריהוט, גופי תאורה, כלי שיט, אולמות תצוגה, תדמית לחברות, בתים פרטיים ומלונות יוקרה. בארץ הוא התפרסם במיוחד בזכות עיצוב הפנים של מלון ממילא בירושלים, ואפשר למצוא ברשת הביטאט פריטי ריהוט רבים שעיצב.
כיסאות לקרטל
ליבינג דיוואני
כשהתראיין לאחרונה למגזין וולפייפר בעקבות בית פרטי שעיצב בהרצליה, אמר ליסוני שהבית מייצג את הגישה האיטלקית־הומניסטית שלו. ״זה פשוט היגיון בריא״, הוא מסביר, ״וזה לא קשור לתרבות איטלקית או למקום ספציפי. כדי להיות הומני אתה צריך להיות עם ראש פתוח: מדען, טכנאי, פועל, משורר, מהנדס, איש תרבות. לא משנה אם אתה ישראלי או איטלקי, במקצוע הזה צריך שתהיה לך תשוקה ואתה צריך להיות כל הזמן עם ראש פתוח. אחרת שום דבר לא קורה״.
כשאתה אומר את זה ככה זה נשמע מאוד פשוט.
״אתה בכל זאת צריך לסבול קצת לפעמים״, הוא אומר בחיוך ומסתכל על ההמולה מסביב. ״הגישה האנגלו־סכסית מאמינה שהאדריכל יתכנן את הבית אבל ישאיר את הקונסטרוקציה ואת הצדדים הפונקציונלים למהנדס, ויבקש ממעצב פנים שיגרום לו להרגיש כמו בית. אבל כשאתה יוצר מבנה אתה צריך לעצב כל דבר, את העצבים ואת הוורידים שלו. החובה של אדריכל היא תמיד לעצב בניין אבל גם לקחת בחשבון מהם הצרכים האנושיים מהמבנה. אחרי הכל אנחנו מייצרים חללים לבני אדם״.
״השולחן שעיצבתי לקרטל, גם הוא מתקשר להומניות: אנחנו מדברים על חברה נזילה, שיש בה היברידים, משתמשים שונים, ואני אוהב את ההיברידיות הזו שנוצרת גם בבתים שלנו״
״תחשוב על השולחן החדש שעיצבתי לקרטל, גם הוא מתקשר להומניות: אנחנו מדברים על חברה נזילה, שיש בה היברידים, משתמשים שונים, ואני אוהב את ההיברידיות הזו שנוצרת גם בבתים שלנו. אתה עובד על השולחן עם הלפטופ, ואחרי זה אתה מארח בבית אנשים, ואם אתה צריך לבשל משהו אתה מבשל ואם לא אז לא.
״אני מאמין שגם ב־2018, בעידן הפוסט־מודרני, יש מקום למודרניזם. עדיין אפשר לעשות אדריכלות עכשווית ופשוטה, לפחות פשוטה מבחינה אסתטית, להשיב משהו מהרוח המודרניסטית והאלגנטית. בתרבות של מילאנו, לא משנה כמה אתה עשיר, אתה לא מחצין את זה. גם הבתים של המילאנזים הכי עשירים לא רומזים מבחוץ על מה שקורה בתוכם״.
יש שוק לפשוט? תסתכל מה קורה פה מסביב.
״אני חושב שכן. תסתכל על האנרגיה החיובית בשבוע הזה, יש אלפי מפעלים ומעצבים ששואפים להיות חלק מהדבר הזה. אבל אני לא שופט, זה לא קשור בהכרח למה שאני אוהב, לקו שאני מנסה להישאר איתו. אני אוהב להיות סקרן, לא לעקוב אחר טרנדים אופנתיים. אם אתה אדריכל או מעצב עכשווי, אם תהיה בר מזל, אולי תהיה מודרני בעוד 20 שנה״.
פיירו ליסוני
ספת Betty Boop, קרטל
אב־טיפוס לעתיד
בנוסף לשולחן החכם ליסוני עיצוב השנה לקרטל גם את ספת Betty Boop, הומאז׳ לדמות המצויירת המפורסמת. ״קרטל ביקשו ממני לעצב ספה רכה, נינוחה, למרות שזה לא לגמרי מדויק, זה לא שמבקשים ממני משהו ואז אני יוצא לעבודה. אנחנו עובדים המון שנים ביחד, מדברים הרבה, דנים בנקודות המבט השונות, מנפים רעיונות, ובסוף מישהו חותך והחלק האחרון שנשאר הוא מה שאתה רואה״.
לעומת ״ליבינג״, שם אתה המנהל האמנותי. איך זה עובד שם?
״לכאורה להיות מעצב זה יותר קל, כי יש עוד מישהו שאחראי חוץ ממני. כארט־דירקטור אתה חייב להיות מדויק, חד. אי אפשר להיות באמצע, ולפעמים אין לך ברירה אלא להיות אכזר: אתה צריך להבין אם זה טוב או לא, ואם זה לא טוב האם לקחת סיכון ולשפר או פשוט לוותר. לפעמים בסוף התהליך, שיש כבר מוצר, התפקיד שלי הוא להגיד או־קיי, אני לא אוהב את זה, מתחילים מהתחלה.
״כארט־דירקטור התפקיד שלי הוא לחשוב ב־360 מעלות מעבר לפיתוח: איך אתה מצלם את המוצר, מתקשר אותו החוצה, ממתג אותו, מה הקשר שלך עם המפעל, עם השוק. זה כמו בברית המועצות הקומוניסטית: היה את סטאלין – המזכיר של המפלגה הקומוניסטית – אבל היה את האידיאולוג מאחורי שעליו הוא הסתמך. אז אני האידיאולוג, וקלאודיו לוטי – הבעלים של קרטל – הוא סטאלין״, הוא צוחק.
אני לא בטוח שהוא יאהב את ההשוואה הזו.
״ברור, זו כמובן רק מטאפורה משעשעת״.
פיירו ליסוני ל־Porro
איפה אתה מעדיף להיות, המעצב שבחזית או המנהל האמנותי שנמצא מאחור?
״בדרך כלל אני מעדיף להישאר מאחור. לפעמים כמובן שצריך להיות בפרונט, אבל כשאתה הארט־דירקטור אתה צריך להיות צעד אחד מאחורי החברה, המעצבים והמוצרים, אחרת אתה נהיה הסיפור – וזה לא הרעיון״.
מה משתנה כשאתה מעצב בתל אביב או בירושלים לעומת מלון מרשת W שאתה עובד עליו כיום במילאנו?
״מלון W במילאנו היה פעם ארמון, ואתה צריך להתאים את עצמך למקום. אני לא אוהב להשתמש במילה ׳לוקיישן׳, היא שטחית. אני אוהב להתאים את עצמי לרוח של המקום, לכבד אותו, ואז להכניס את היצירתיות שלי. בסוף היום אני אדריכל שאוהב להכניס את הדבר החדש לבנין ישן״.
אתה אוהב לעבוד בישראל?
״כן, ישראל היא חברה רב־תרבותית, סיר לחץ שהכניסו אליו תרבויות שונות מכל מני מקומות בעולם. אנשים הגיעו אליה מכל העולם, והם יהודים לא כי הם דתיים בהכרח אלא כי הם חלק מקהילה. מבחינתי העושר התרבותי הזה מפתיע כל הזמן. ישראל היא פרויקט אקספרימנטלי, מן אב־טיפוס לעתיד שלנו, עם כל ההפכים שקיימים בה, חלקם מאוד מסוכנים.
״תחשוב על תל אביב וירושלים: שתי ערים, במרחק של 55 ק״מ אחת מהשנייה בסך הכל, אבל שונות לגמרי. תל אביב יותר אנרגטית מניו יורק, היא באמת עיר של 24 שעות, בהשוואה אליה ניו יורק או לונדון נראות ישנוניות. בתל אביב הכל קורה כל כך מהר, כולם יודעים אנגלית, ובירושלים הקצב אחר לגמרי ומי שמדבר אנגלית זה רק התיירים. תחשוב על חברות ההיי־טק: הן בתל אביב, לא בקליפורניה.
״אם אתה הולך בחוף הים של תל אביב ומסתכל על האנשים אתה יכול לפגוש נערות עם עור שזוף, שנראות כמו נסיכות עם עיניים כחולות ושיער שטני, והקונטרסט הוא לא ייאמן. הקוקטייל הזה, בין צפון אירופה לאפריקה, ההיבריד החדש הזה הוא לא ייאמן. אחרי איטליה, תל אביב היא המקום השני בעולם לשתות בו קפוצ׳ינו טוב. לפעמים אפילו הראשון…״.
אז אתה אוהב את זה?
״מאוד. אני אוהב את האקספרימנטליות, את הרחובות השוקקים של תל אביב. אבל לצערי המצב לא יציב, במיוחד עם הממשלה הנוכחית והמתח הדתי. אבל בכל מקרה אני משתדל שלא להיכנס לפוליטיקה״.
אתה אופטימי?
״מאוד. הכוס אצלי תמיד חצי מלאה. כל הזמן״.
The post מילאנו 2018: ההומניזם של פיירו ליסוני appeared first on מגזין פורטפוליו.
