Quantcast
Channel: מגזין פורטפוליו
Viewing all articles
Browse latest Browse all 3234

להפוך מלפפונים לעגבניות ועגבניות למלפפונים: על השאיפות והרעיונות של בוגרי המחלקות לאמנות

0
0

שירת הסירנה: המדרשה

ערב תערוכת הבוגרים של המדרשה לאמנות בית ברל זכתה עאישה עראר בפרס הצטיינות על שם בועז ארד, מתנת משפחתו של ארד. כמעט במקביל פרסם אתר מאקו מעין התנצלות חמקנית על הכתבה שאולי הייתה הטריגר להתאבדותו (כפי שהצהיר מראש). בעבור הסטודנטים של ארד – מורה אהוב ואמן נערץ, דמות מפתח ונוכחות דומיננטית במדרשה במשך עשורים – הייתה המחצית השנייה של שנת הלימודים צבועה בטראומה של מותו. הפרס הוא מחווה שמאפשרת את הבעת הכבוד והאהבה שרחשו לו תלמידיו ועמיתיו, ואולי גם תשובה למתלבטים בשאלת האופן שבו ייזכר ארד באמנות הישראלית.

פרויקט הגמר של עראר הוא מיצב ציורים שנפרשו בחלל רחב ידיים. הבדים אינם ממוסגרים ונראים כאילו נמתחו חלקית בלבד, על מנת לאפשר להם חופש תנועה, שהולם את התנופה והחופש שבהם נעשה הציור עצמו, במשיחות ארוכות ומתמשכות של צבע. מבין גלי הבדים עולה לפתע קול שירה בערבית כקול זעקה. ״סירנה סירנה סירנה אלערביה״ – ובתרגום: סירנה ערבייה, חופשייה במאה אחוז, אני סירנה, אני בת הים. המשמעות הכפולה של המילה סירנה (בעברית לפחות) מתחברת לתחושת המועקה והקריאה לשחרור שעולה מהשיר ומהציור גם יחד.

בתערוכת הבוגרים של המדרשה מוצגים 23 פרויקטים בלבד, מתוך כ־40 מסיימי המחזור – שחלקם אינם רואים בעצמם אמנים, אלא ממוקדים במסלול החינוך לאמנות. אולי זו אחת הסיבות שהתערוכה במדרשה התבלטה מבין תערוכות המחלקות לאמנות השנה. לעומת התערוכות במוסדות המקבילים, במדרשה גם נראו הרבה יותר פרויקטים שהתמקדו בציור, לצד עבודות פיסול, מיצב, וידיאו ומעט צילום.

עאישה עראר, המדרשה

עטר ברזילי, המדרשה

איזבלה וולובניק, המדרשה

גל נפתלוביץ׳ יצרה גוף עבודות אקוורלי יפה, שבחלקו הגדול יוצא מהמרחב האינטימי של חדר הרחצה. היא ממקדת את המבט כזכוכית מגדלת בכל פעם בחלק מזערי אחר בגוף, ומוציאה אותו מהקשרו, ובה בעת שותלת רמזים לנוכחות המים ולהוויה הנזילה, האורגנית, של אברי הגוף. אלה פזורים סביב החדר, מצד אחד חובקים את הנכנס ומצד שני מעוררים תחושת ערעור וחרדה. לעומתה, עטר ברזילי מציגה מיצב ציורים מטופלים, שנראים כצמחייה חיה ההולכת ומתפשטת על פני החלל. לשונות ציור בירוק עשיר שולח עלים למעלה לשמים ולרוחב הרצפה. מחייה את החדר כגן פלאי.

המגמה הרואה את הציור כנקודת מוצא ולא כעבודה מוגמרת חוזרת וניכרת גם בעבודה של שמואל גולדשטיין – שגזר את ציוריו ותפר מהם כדורי רגל. הם מוצגים כאילו מוכנים למכירה בחנות למוצרי ספורט, ויוצרים מפגש מפתיע ומרתק בין ״התרבות והספורט״, בין הרצינות שמצופה מאמנות לבין קלות הראש שבמשחק – או אולי להיפך, אם חושבים על ההישגים והתפוצה של הספורט בקרב הקהל, לעומת מקומה המתמעט והולך של האמנות.  ואילו בר יחזקאל משווה חפצים ביתיים למוצרי צריכה המשמשים לה כקנה מידה אפשרי, מציבה מוצרי צריכה ומזון בקומפוזיציות טבע דומם ורוקמת תמונות אינטימיות. כך היא בוחנת את מקומם של מושגי הבית, שבהם ניתן לשמור על סדרי עולם פנימיים, למול העולם החיצון. 

בלה וולובניק מציירת במחברת קטנה, סורקת ומגדילה את ציוריה לעתים עד לגודל טבעי של אדם. התוצאה מסיטה את הפוקוס הציורי ומשפיעה על שיווי המשקל של הצופה מול העבודה. מה שנראה כשרבוט מתוק וילדותי מקבל משמעויות חדשות, לעתים קרובות מיניות ומגונות, אך מבלי לאבד את המבט המשועשע־מרושע. החלל שלה מורכב מחלקי ציורים שהפכו לתפאורה מזמינה ופתיינית; סרטונים טעונים באנרגיה פרועה וסקסית, עמדות להכנסת הראש – לצילומים שלא בטוח שנרצה להיראות בהם.

ניצן יולזרי מציג מיצב פיסולי שבוחן מציאות חומרית. כך לדוגמה, אפוד קרמי מקבל משמעות מילולית ונראה כשריון אנכרוניסטי, מוטל כגוויה; כדי פלסטיק הופכים ליציקות פורצלן, צינור שנראה כמטען חבלה פולט טבעות עשן רגועות, כמקטרת שלום הזויה.

ניצן יולזרי, המדרשה

לילך ליבמן, המדרשה

לילך ליבמן משבשת את תפקידם המוכר של חפצים במרחב הקרוב. פסי חניה בכחול לבן הופכים תחת ידה לקווי מתאר של מיטה זוגית; מזרקת מים מברז פשוט וכיור. הניסוי מתרחב עד למניפולציה בטבע – ירקות שגדלים בתוך סד־כפייה שיצרה בעבורם, משמשים ככלים במשחק האנושי בסדרי הבריאה. ״ניסיתי להפוך מלפפונים לעגבניות ועגבניות למלפפונים״, היא מסבירה (ויש לציין שהצליחה חלקית). 

החזק ישרוד: שנקר, בית הספר לאמנות בין תחומית

התערוכה קצרת הימים של בוגרי בית הספר לאמנות בשנקר הציגה פרויקטים של כ־40 בוגרים. עבודתה של מירב גרול הייתה כנראה המינימליסטית שבהם – שני פסלים המדמים באופן ריאליסטי מתעתע בעלי חיים בעמדת מתקפה־מגננה, תחת הכותרת הטעונה ״החזק ישרוד״. האחד שחור, שיניו חשופות ומראהו מאיים והשני לבן, שעיר ורך. אך מבט נוסף מגלה שהשחור פגוע ובשרו חשוף ומעוכל, והלבן אינו פחות מסוכן.

לצד גרול הציגה איה נחשון סדרת ציורים מצוינים, עדינים, שבהם משתלב גוף אדם בזה של קוף והטבעי הופך למופשט. סדרת ציורים של ויקטוריה טורצ׳ק בגואש על נייר, המתארים סביבת מגורים על הסף שבין חושך של סוף יום לאור ביתי חמים ומזמין, מצליחה להעביר מסר של שייכות ושל תנועה מן החוץ לעבר הביתי. ליפז גולן מתאר את קץ הילדות כתמונת מציאות פוסט אפוקליפטית, היפר תקשורתית, שטופה בצבעי דגל ארצות הברית. ההקשר הפוליטי עולה גם מהסגנון הפופ־ארטי של ציוריו.

איה נחשון, שנקר

נועה קלגסבלד, שנקר

הציור הביתי של נעם זונשיין מתמקד ב״גברים ישנים בסלון״. לדבריה, בשפת הגוף של הגברים הישנים היא רואה איזה ביטחון טריטוריאלי, שאינו זקוק לכיסוי ולהגנות. גם עמית לבלינג מציירת את הגברים בחייה, אך היא מעמידה אותם בסיטואציות טעונות, חושפניות, המעלות שאלות על היחסים שלהם עם הסביבה וזה עם זה. נועה קלגסבלד יצרה מיצב וסדרת צילומים העוסקים ביחסי כוחות, מגדר וקונבנציות חברתיות. היא לוקחת את החולצה הלבנה המכופתרת כנקודת מוצא, דף חלק, ובאמצעות העברתה מאדם לאדם היא בונה תובנה ויזואלית של הפערים בין הלובשים.

תחת הכותרת ״פורטרט משפחתי״ דריה מוריה מציגה מיצב אניגמטי, שנראה יותר כבית בתהליך התפרקות, כאילו רהיטיו־איבריו כבר אינם יודעים את מקומם זה לצד זה. היא משתמשת בחומרי בניין, צבע וחלקי צילומים ויוצרת כאוס פואטי. מיכל לופט יצרה מעין חדר המתנה גנרי, שנראה מזמין תחילה אך תחת פני השטח של רהיטיו תפחו ועלו גידולים מרוב ציפייה לבאות. היא מצליחה ללכוד את המהות המטרידה, הבלתי נסבלת של המתנה, כאילו הרהיטים והקירות נושאים את תחושות האנשים שנעדרים מהמקום.

יוצאים מהרשת, נכנסים לסלון: בצלאל המחלקה לצילום

צילום כבר לא מספיק, כנראה. לא מעט מבוגרי המחלקה לצילום בבצלאל עסקו בהצבה של סביבה מפותחת ומורכבת, כהשלמה או כחלק מהפרויקטים שהציגו. שי דרור יצר סרט שמתחקה אחר חזונו של בוריס שץ, מייסד בצלאל, ממרחק של 100 שנים. הוא יוצר נרטיב קולנועי שמקיף את הארץ, העיר, ועולם האמנות (הסרט מצולם בגן הפסלים של מוזיאון ישראל), כולל רבים מחבריו למחלקה, היוצאים להעלות קורבן, וציור כבש של קדישמן במקום השה לעולה. אך דרור אינו מסתפק בהקרנה, הוא בונה עבור הצופים אולם הקרנה הדורש פעולה אקטיבית של עלייה לרגל (בכמה מדרגות).

מאיה אגסי מנסה לתאר באופן פיזי את בולמוס הצילום והתיעוד העצמי והחברתי שהוא ראי התקופה. גם שלהבת ורדי מדברת על חיים וירטואליים מלאכותיים וריקים מתוכן. היא מרפדת את קירות החדר במאות צילומים של עצמה, ומדברת על עידן הסלפי, האינסטגרם, האושיות הריקניות והעוקבים (מי צריך חברים כשיש עוקבים). לעומתה, הפרויקט של נעמה רחמים מתחקה אחר קשר אישי, אנושי וחם, במערכת יחסים המתנהלת במרחקים.

שי דרור, המחלקה לצילום, בצלאל

מיכאל שבדרון, המחלקה לצילום, בצלאל

רחמים ודרור הם חלק מקבוצה שהקימו תשעה מהבוגרים, מכנים עצמם ״סלון 5״. חלק מהם הציגו תערוכה מהוקצעת בחלל משותף, והם שואפים להמשיך לעבוד (ולהציג) בשיתוף פעולה. ביניהם עידן סימון, שעבודתו ״בנים״ עוסקת בתרגילי ההתבגרות של בנים בעיר מגוריו, חולון. בעין רגישה הוא דוגם סיטואציות של בחינת השייכות והמעמד החברתי, החברות, המיניות. לצדו הציג מיכאל שבדרון תיעוד רגיש של מירוצי סוסים בכפרי הבדואים בנגב. מציאות זרה המתקיימת בסמוך לעולם המוכר לנו – כיקום מקביל.

נטשה קנדוב בוחנת את מקומה כאישה צעירה ולבנה בין שכניה הקרובים, מבקשי מקלט ומהגרי עבודה קשי יום, באזור התחנה המרכזית בתל אביב. אהרון פז עסק בקשר שלו עם הוריו מאז עבר לירושלים וחזר בתשובה. הוא משלב בעבודתו כתיבה המבטאת את לבטיו בין העולמות. ואולי גם הצילום עצמו הוא חלק מהדילמה.

חקר שורשים: המחלקה לאמנות, בצלאל

בתערוכת המחלקה לאמנות בבצלאל נראה היה שהבוגרים מסתפקים במועט. מעטים מבין 36 הפרויקטים הציגו אמירות חזקות ומקוריות. תעוזה ניכרה בהחלטה של כמה מהם לשלב מיצגים חיים בתערוכה: כך אצל רון חן, שהציג מיצג מסקרן לצד ציורים שנראו כאילו מבעד לעדשה מעמעמת. חן מדלג בין תקופות ומדיומים ומנסה להעביר את חוויית השטיחות ואי־מציאות של מסכים דיגיטליים לעולם הממשי.

רון אסולין יצר מיצב מעניין שהורכב מצד אחד מפיסול במתכת ומצד שני מחומר רך – רסטות בשיער שנתלו בחלל ונראו כשורשי אוויר. במקביל הקרין סרט שתיעד ביקור ב״מעבדה לחקר שורשים״. הקשר בין שורשי עצים לשורשיות ושייכות אנושית עולה מסיפור תולדות משפחתו של אסולין, שנעקרה מביתה במרוקו, התיישבה בבית ביפו שתושביו נעקרו אף הם, וניסתה להכות בו שורש.

סתיו פורגס, המחלקה לאמנות, בצלאל

גם עבודתה של סתיו פורגס עוסקת בשורשיה – ליתר דיוק במשפחתה של אמה, משפחת בוהדנה שהיא ממתגת את הוויית היום־יום שלה במעין בוטיק או קיוסק, שמוצריו נעים בין שווארמה לחולצות טריקו ולתכשיטים זולים ומופרזים. פורגס שיתפה פעולה עם יוצרים שונים, ושילבה בעבודה מיצג משפחתי חי ופעיל, שכלל גם טיפולי יופי ומכירת מוצרים.

עבודתו של עבד אלרחמן גולאני ״גדר בתוכי״ מתייחסת באופן ישיר לגדר ההפרדה ומצולמת משני צדדיה – בירושלים ובמחנה הפליטים שועפט. הצבת העבודה בחלל שיש אליו כניסה משני כיוונים – והגדר שהציב ביניהם ממחישה את הקושי במעבר בין שני העולמות הסמוכים ומנותקים זה מזה, ואת המציאות שבה הוא חי.

טיפת מזל: סמינר הקיבוצים

שירן פרידלנד, בוגרת המחלקה לאמנות בסמינר הקיבוצים, הבינה בשלב מוקדם שלא יהיה קל לחיות מאמנות, ובמקום לרכוש צבעים, בדים ומכחולים השקיעה 3,000 שקל בכרטיסי גירוד של מפעל הפיס (חיש־גד). היא בחרה במיוחד בכרטיסים מהסדרה האמנותית – כאלה שעל גביהם מודפסים איורים של ציורים מפורסמים, המונה ליזה והנערה עם עגיל הפנינה של ורמיר, כהומאז׳ ציני ושטחי לאמנות. את עבודת הגירוד היא תיעדה בווידאו כדרמה טעונת מתח וציפייה, את הכרטיסים המגורדים צילמה והציגה (לצד החשבונית ממפעל הפיס) כשהם תלויים סדורים בתערוכה. ההימור, אגב, השתלם חלקית – בזכיות מצטברות לסכום של כ־2,400 שקל.

שירן פרידלנד, המחלקה לאמנות, סמינר הקיבוצים

אילת רוזנברג, המחלקה לאמנות, סמינר הקיבוצים

נגה רוזמן הציגה בתערוכה מיצב מורכב ומשועשע שכלל וידאו ארט וחפצים מטופלים מהסביבה היום־יומית, שאותם הפכה לאיזכורים מתולדות האמנות. איילת רוזנברג הציגה סדרת ציורים שנעשו בשכבות, בהתאם להוראות חיצוניות שקיבלה מאנשים, כמעין תגובת שרשרת שבה היא מעמידה את עצמה בתפקיד המבצעת של רעיונות מקובצים, ואת עבודותיה כתמונת מראה של שלל המקורות המשפיעים עליה.

קולות האל־ביתי: מוסררה

בסרט וידיאו שהציג אורי ברקת במחלקה לצילום במוסררה נראים הוא ואביו מעמיסים תכולת בית על רכב. בעבודה סיזיפית הם מוציאים עוד ועוד חפצים ורהיטים, בלופ אינסופי. ברקת מתעד את העזיבות של בתים – שהגיעו לשיא כשהוריו עזבו את בית האחרון ועברו לגור בבית נייד, איתו הם נודדים ברחבי הארץ. את תחושת החסר שלו הדגיש בסדרת צילומי עצמו בעירום, חשוף, בתוך או מחוץ לחללים נטולי קירות. עבודתה של אנסטסיה רומנובסקי עוסקת גם היא במעברים ועזיבות, בראייה נוסטלגית היא מנסה לשמר את הזיכרון החמקמק של כל מקום ומקום.

אורי ברקת, מוסררה

במחלקה לסאונד ומוזיקה חדשה ניב גפני הציג מחול מקרטע של זוגות זוגות של עלי ומכתש, הניגפים אלה באלה, משמיעים צלילים אקראיים ולעתים שוברים זה את זה. איציק גיל אביזוהר הרכיב מעין טוטם של מערכות סטריאו ישנות, המתפקדות כאנסמבל מוזיקלי מהדהד.

מיכל ששון עוסקת נושאי מגדר, פמיניזם ומיניות, באמצעות וידיאו, פרפורמנס וצילום. עבודותיה מתוחכמות, מתגרות בצופה ומעוררות מחשבה. באחת מעבודותיה היא משוטטת בין תיקיות המחשב שלה ומעבירה תכנים וירטואליים ממקום למקום (וירטואליים). מוחקת ומשכפלת קבצים ומשמעויות. בעבודת טקסט על הקיר היא רושמת שוב ושוב את הביטויים ״עותק מקורי״ ו״מציאות מדומה״ – שני אוקסימורונים מקובלים, שהיא מגחיכה ומאירה באור אבסורדי.

The post להפוך מלפפונים לעגבניות ועגבניות למלפפונים: על השאיפות והרעיונות של בוגרי המחלקות לאמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.


Viewing all articles
Browse latest Browse all 3234

Latest Images

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

HANGAD

HANGAD

MAKAKAALAM

MAKAKAALAM

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Vimeo 10.6.2 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.2 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Re:

Re:





Latest Images

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

HANGAD

HANGAD

MAKAKAALAM

MAKAKAALAM

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Re:

Re:

Re:

Re: