כשרפי וזאנה החל את תפקידו כעוזר בנושאי תרבות ואמנות למנכ״לית עיריית חולון, לפני עשר שנים, זה היה לפני שמוזיאון העיצוב חולון נפתח. לקראת פתיחת המוזיאון עלתה המחשבה על הסבת הגלריות העירוניות של חולון לגלריות שמציגות עיצוב. ״ידענו שמוזיאון העיצוב יציג בעיקר תערוכות בין־לאומיות, וחשבנו שיהיה נכון בגלריות העירוניות לתת במה למעצבים ישראלים״, הוא מספר. בוקר אחד הוא נתקל בעיתון במודעה שבישרה על מכירת כרטיסים לעונת המנויים של האופרה הישראלית, וכך נולד המיתוג של המהלך: העונה הישראלית לעיצוב בחולון. ״הבנתי שיותר נכון לחבר את העשייה לאורך השנה למשהו שהוא גבוה, מתמשך, לא נקודתי, לא משהו שצריך לספר עליו בכל פעם מחדש, שיהיה ברור שזה עניין ארוך טווח״.
בהתאם לכך גם הפנייה לאוצרים ולמעצבים הייתה ממוקדת, וכל אחת מהגלריות קיבלה אופי אחר. גלריית החוצות של שדרות דב הוז, על 40 מתקני התצוגה שלה מציגה מאז בעיקר עיצוב גרפי, קומיקס, איור וצילום. ״אלו התערוכות שאנחנו מקבלים עליהן הכי הרבה תגובות, כי הן מוצגות במרחב הציבורי. הצגנו שם עבודות ביקורתיות, הגענו עד לוועדת המשמעת של הכנסת בעקבות תערוכה שעסקה באמנת ג׳נבה. אני חושב שצריכה להיות גלריה כזאת בכל עיר, דווקא במקומות שהכי הרבה מסתובבים בהם, זה לא קהל שמגיע במיוחד לתערוכה״.
רפי וזאנה. צילום: רן יחזקאל
גלריית המשכן בית מאירוב, שהציגה בעבר אמנים רבים לאורך השנים, יועדה לתערוכות ״שצריכות קירות נקיים וחלל מעונב יותר, ושמאופיינות ברב־תחומיות. השינוי שם גרם לקשיי הסתגלות הכי קשים. כולם – עד היום – נורא התרעמו״. לגלריית החווה ייעד וזאנה פרויקטים נסיוניים וקונספטואלים יותר. ״המבנה דומיננטי, זו באמת חווה, ומדהים לראות איך היא משתנה בהתאם לתערוכה: בתערוכות שמלות הכלה שאצרה יערה קידר הכל היה עם וילונות שחורים, לעומת תערוכת הגולגלות שאצרה קרן שפילשר שהשתמשה ברצפה המקושטת ובאותנטיות של המבנה״. ולבסוף, גלריית חנקין, ״המקום עם הכי הרבה מבקרים בעיר. שם אנחנו מנסים ללכת על התפר בין אמנות לאומנות, להציג דברים שימושיים ויותר, ברורים ומובנים, שנוגעים לקהל רחב״.
עממי היא לא מילה גסה
וזאנה, בן 39, למד קולנוע ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב ולפני כן היה עורך ערוצי הלייף־סטייל של ענני תקשורת. על השיקולים שמנחים אותו לבחירת התערוכות שיוצגו בגלריות העירוניות הוא אומר ״מתחילת הדרך ועד היום אני לא מתבייש מפופולרי, המוני או עממי. עממי היא לא מילה גסה. אני רוצה להיות נגיש לקהל רחב, המעורבות של הקהל הרחב הרבה יותר מעניינת אותי ממספר המבקרים או מדעתם של מבקרי אמנות או עיצוב. לפני שאני מחליט אם לתת אור ירוק לתערוכה אני שואל את האוצר או האמן האם לדעתם הנושא או התערוכה שהם מציעים יקבלו חשיפה מקסימלית, מעניינת, ויגרמו למעורבות של הקהל.
עממי היא לא מילה גסה. לפני שאני נותן אור ירוק לתערוכה אני שואל את האוצר או האמן אם לדעתם הנושא או התערוכה שלהם יכולים לקבל חשיפה גבוהה ויגרמו למעורבות של הקהל. זה אצלי בראש סדר העדיפויות
״זה משהו שנמצא אצלי בראש סדר העדיפויות. לדוגמה, אם ניקח את טרילוגיית תערוכות הנעליים שיזמתי – הסניקרס והסטילטו (התערוכה השלישית עדיין לא קרתה) – אין מי שלא נועל נעליים: אתה לוקח את המכנה המשותף הרחב הזה ואז מציג הבטים מיוחדים או חדשניים שלו, פריקים, לפעמים אפילו דוחים, אבל כאלו שיוצרים עניין לקהל מאוד רחב״.
איך העובדה שמדובר בחולון משפיעה על הבחירה שלך?
״אני משתדל תמיד לזכור שמדובר בחולון: אנחנו לא באירופה והמטרופולין לא מקושר ברכבות תחתיות ודרכי התחבורה קלות ומהירות. אם מישהו החליט לבקר בתערוכה בחולון זה דורש ממנו להתכוונן באופן מיוחד. לכן אני משתדל הרבה פעמים לקשר את התערוכות למה שקורה במוזיאון העיצוב, בתיאטרון, ליצור עניין רחב. אני לא הנמל או רחוב מרכזי בתל אביב, שתערוכה שמוצגת שם תקבל חשיפה מעצם היותה מוצגת במקום מרכזי. אני צריך להביא את האנשים לחולון: זו לא עיר של הולכי רגל, אין לי את העוברים והשבים, כל תערוכה מצריכה הרבה מאוד מאמצים כדי להביא מבקרים״.
איזו השפעה יש לתערוכות על קהילת העיצוב? אם מחר תחליטו על לסגור את העונה הישראלית לעיצוב, מישהו יזיל דמעה?
״כן. העובדה שיש ארבעה חללי תצוגה שמציגים כמה תערוכות בכל שנה, עם אירועים של פתיחת עונה, כנס בין־לאומי, שנותנים במה למעצבים מקומיים והזדמנות להציג את היצירה שלהם באופן עקבי כבר עשר שנים, זה משהו יחודי לחולון. העקביות היא דבר מהותי למי שרוצה לעשות משהו משמעותי ולהשאיר חותם. ככל שיהיו יותר דברים עקביים עם ראייה לטווח הארוך, זה יהיה יותר משמעותי ליוצרים. לי יותר חשוב שאמן או יוצר יבוא ויגיד ׳בוא נדבר מה עושים בעוד שנתיים או שלוש׳; התהליך יותר משמעותי מהתוצר הסופי״.
שבוע העיצוב חולון. צילום: יחסי ציבור
״היתרון של חולון הוא ש־90 אחוז מהפעילות מתוקצבת וממומנת על ידי העירייה: אני לא תלוי לא בתמיכות, לא בספונסרים ולא בחסויות של חברות מסחריות. כל מוסדות התרבות, הבידור, הבילוי, הספורט והפנאי הם מוסדות עירוניים ששייכים לעירייה ומנוהלים על ידי העירייה. לכן, כשיש לעירייה אג׳נדה היא יכולה ליישם אותה״.
אפרופו עקביות, מה קרה לשבוע העיצוב ולשבוע האופנה של חולון?
״די מהר הבנו שלקרוא לפעילויות שאנחנו עושים בפסח או למתג אותם תחת הכותרת ׳שבוע העיצוב׳ זה מיותר. הפלטפורמות קיימות לאורך כל השנה, אני מחלק את התקציב לאורך 12 חודשים. חוץ מזה נראה לי לגיטימי לעשות חשיבה מחדש ולהחליט על סדרי עדיפויות. זה ממש בסדר אם לא יהיה שבוע העיצוב בחולון, לא יקרה כלום.
נראה לי לגיטימי לעשות חשיבה מחדש ולהחליט על סדרי עדיפויות. זה ממש בסדר אם לא יהיה שבוע העיצוב בחולון, לא יקרה כלום. מאותן סיבות הפסקנו גם עם שבוע האופנה
״מאותן סיבות הפסקנו גם עם שבוע האופנה. אני רציתי לדחוף יותר לכיוון של תערוכות והשראה, אבל שבוע האופנה הוא מטבעו אירוע מסחרי, המטרה שלו היא לסייע למעצבים למכור את הקולקציות שלהם. בשביל השראה אני לא צריך שבוע האופנה: אני יכול ליצור תערוכות, כנסים וימי עיון בלי להכניס את עצמי לביצה ולאינטריגות, מה שלא אומר שאני לא מאוד מעריך את מה שמוטי רייף עושה. זו עבודת קודש וזה סופר חשוב שיהיה שבוע אופנה בישראל, אבל שוב, זה בסדר גמור שזה לא יקרה בחולון״.
יש לו מה להגיד
בחודש הבא העונה הישראלית לעיצוב בחולון תציין עשור, אחרי כ־250 תערוכות, 70 אחוז מתוכן תערוכות קבוצתיות בהשתתפות כ־20 יוצרים בכל אחת. תערוכת הדגל שתפתח את העונה תהיה בראשית. דנה אינטרנשיונל: התערוכה, שתוקדש למי שחוללה מהפיכה בתרבות הפופולרית המקומית והעולמית והפכה לאייקון תרבות פורץ דרך בארץ ובעולם. את התערוכה אצר וזאנה ביחד עם ד״ר גיא מורג צפלביץ׳, ולדבריו, הכניסה שלו בשנים האחרונות לתפקיד האוצר הייתה טבעית.
״פרסמתי שני ספרי שירה, אני מגיע מתחום היצירה, וידאו וגרפיקה הם תחביב אישי שלי – עד היום אני עורך את קטעי הווידאו לחלק גדול מהתערוכות שלנו – ועם הזמן גיליתי שיש לי מה להגיד. ההיי־לייט הן כמובן תערוכות המחווה לגיבורי התרבות המקומיים: לפני כמה שנים ביקרתי במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון בתערוכה שהוקדשה לדיוויד בואי, ושאלתי את עצמי מה קורה אצלנו? למה לנו אין כאלו?
מתוך התערוכה שהוקדשה לעפרה חזה. צילום: מ״ל
מתוך התערוכה שהוקדשה לצביקה פיק. צילום: מ״ל
״גדלתי על מוזיקה עברית, על תכניות טלוויזיה בעברית, על ספרות עברית. יש לנו גיבורי תרבות משלנו ואין שום סיבה שלא ניצור תערוכה ששמה במרכז גיבור תרבות מקומי. אני תמיד מנסה בתערוכות ללמד משהו, לחנך, כך שגם אם תגיע לתערוכה ותקרא רק משפט אחד, למדת משהו. מצד שני, לא פחות חשוב להיות חוויתי, נעים ואסתטי לעין; להפעיל את הרגש״.
איך אתה בוחר לאלו גיבורי תרבות להקדיש תערוכה?
״כשחשבתי על גיבור תרבות מקומי היה לי ברור שעופרה חזה תהיה הראשונה. היא גיבורת תרבות שלי שעשתה דברים פורצי דרך, ויש לי אליה חיבור אישי: זה רפי מצפת של שנות ה־80, זה השמלות של האחיות שלי, הנעליים של אמא שלי. אני שמח שזה היה הפרויקט הלאומי הראשון שדיבר על עופרה חזה מזה 17 שנה, כי עד אז דיברו בעיקר על התככים במשפחה ועל קרבות הירושה, והנה אנחנו מדברים עליה מבינה אמנותית ותרבותית.
״משם המשכנו לתערוכה השנייה, והיה לי ברור שזה יהיה צביקה פיק, אולי הדבר הכי קרוב לדיוויד בואי שיש לנו בישראל. ועכשיו התערוכה השלישית שמוקדשת לדנה אינטרנשיונל, יוצרת פורצת דרך לכל הדעות, שהובילה ב־20 השנה האחרונות ערכים של שוויון זכויות. וגם פה יש גם חיבור אישי: אני עדיין זוכר את הניצחון שלה באירוויזיון מלפני 20 שנה כאילו זה היה אתמול״.
אם נשב לשיחה בעוד עשר שנים, מה אתה מקווה שיקרה לעונה?
״שתערוכה בחולון לא תהיה יעד שאתה צריך לשים בווייז; שהיא תהיה יעד לא רק לקהל המקצועי. הייתי רוצה לראות פה יותר שוחרי אמנות ועיצוב ויותר קהל רחב״.
The post עיצוב להמונים: רפי וזאנה מציין עשור לעונה הישראלית לעיצוב בחולון appeared first on מגזין פורטפוליו.
