פעם בחודשיים בוחרים חברי קולקטיב ״מנהרת הזמן״ שנה – בעזרת מחולל תאריכים רנדומלי – ולאחר מכן ניגשים לוויקיפדיה לבדוק מה קרה במהלכה. כל מאייר בוחר אירוע שמעניין אותו, מאייר את מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה, ומעלה לחשבון האינסטגרם של הקולקטיב. לאיורים אין חוקים: אפשר לאייר משהו ביקורתי, אפשר לתת פרשנות אישית לאירועי העבר, או אפילו להציע להם פתרונות חלופיים.
״מאחר שאנחנו הבוסים של עצמנו, השמיים הם הגבול״, מספר חבר הקולקטיב, שחר קובר. ״האירועים יכולים להיות איזוטריים לגמרי וגם כאלו ששינו את פני ההיסטוריה. מה שרוצים. המגבלה היחידה היא הפורמט – ריבוע. נדמה לי שעיסוק בהיסטוריה קורץ לכל מאייר ממוצע מהסיבה הפשוטה שבמסגרתו אפשר לצייר דברים תקופתיים. פעם הכול היה מעניין יותר מבחינה חזותית: כל תקופה והלבוש, האדריכלות והעיצוב שלה. העושר של כל תקופה ותקופה הוא גן עדן בעבור כל מאייר״.
כיום מונה הקולקטיב 15 מאיירים ישראלים (גם אם חלקם לא גרים בארץ), ותיקים וצעירים, דתיים וחילונים, ילידי הארץ ועולים, שעובדים בגישות ובסגנונות שונים: ענת פרי־טל, נעם וינר, מורן ברק, עומר הופמן, רז בן־ארי, מירה פרידמן, שמעון אנגל, ליהי יעקב, יניב טורם, ענת ורשבסקי, אור יוגב, נער נגן, מאיה שלייפר ושחר קובר. שחף מנאפוב הייתה חברה עד לאחרונה, ונועה קלנר תתפוס את מקומה בסבב הבא.
״התאגדנו יחד למטרה אחת אחת פשוטה. לשים לרגע בצד את הלקוחות ולחזור לבסיס שהביא את כולנו, ככל הנראה, לעולם האיור – הרצון הפשוט לצייר בשביל עצמנו. זה המקום בעבורנו ליצור מה שאנחנו רוצים בלי יותר מדי מגבלות; לעשות ניסויים ולגלות דברים חדשים. מעבר לכך, עבודת המאייר היא עבודה בודדה – רובנו יושבים בסטודיו שלנו לבד (בחושך…). יצירת קבוצה מאפשרת לנו לקיים אינטראקציה מקצועית ולהתייעץ אחד עם השני, ולהפרות אחד את השני״.
אור יוגב
מה שכיף בפרויקט הזה הוא שהאירוע שאותו בחרנו לאייר הוא רק טריגר כדי לספר סיפור, מדומיין או לא, על אותו אירוע ספציפי שקרה באמת. בשנת 1982 נולד האזרח המיליארד בסין, מה שאומר שהיום הוא צריך להיות באמצע שנות ה־30 לחייו. ניסיתי לדמיין באיור שלי איך הוא נראה היום ואיך נראים חייו של רווק סיני מגודל במדינה שכזו. תיאור האירוע בוויקיפדיה מסתכם בשורה בודדת המציינת את המאורע. אף על פי כן, שורה זו מעניקה מספיק מידע כדי להצית את הדמיון לגבי מה שאולי היה וקרה מאז, ומאפשרת לספר סיפור קטן בתוך סיפור גדול יותר בהיסטוריה.
יניב טורם
איור בעבור שנת 1717 – כילד תמיד אהבתי ספרי הרפתקאות ואני ממש זוכר את היום, ואיתו את התדהמה, שבו הבנתי ששודדי ים באמת היו קיימים. ים פתוח, סכנות ואוצרות היו הדבר הכי רחוק והכי קסום לילד השקוע בספר וגר בישוב גלילי מנומנם. למרות החספוס הפיראטי המוכר, כשקראתי כאדם בוגר על ״סם השחור״ שמחתי לגלות שהוא היה ידוע בנדיבות הלב שלו ושהוא השאיר את אויביו המובסים בחיים. הוא גם היה מצליח מאוד בתחומו, אסטרטג, ומסופר עליו שהכניע אחת מספינות יריביו בכדור תותח אחד!
ליהי יעקב
לכבוד שנת 1982 בחרתי לציין את הולדת האלבום ״Thriller״ של מייקל ג׳קסון באמצעות אנימציה (צולעת) של הריקוד המפורסם. הגיף שיצרתי מורכב מכ־50 ציורים הנשענים על סרטון יו־טיוב שמראה איך מבצעים את הריקוד ל־״Thriller״ צעד אחר צעד. בהתחלה רציתי לצייר את מלך הפופ עצמו, אבל אז התאהבתי באמריקאית החביבה שהדריכה איך לבצע את הריקוד, במבטא דרומי כבד ובסבלנות רבה. היא כמובן לא הייתה עירומה במקור.
מאיה שלייפר
האיור מתייחס לפלישה המונגולית לטרנסילבניה בשנת 1717: בילדותי בברית המועצות היו שני סוגי אויבים בסיפורים ובמשחקי חצר – גרמנים ומונגולים. הסיפור של האויבים הראשונים היה ברור: היה להם נשק והם נכשלו. לעומתם היו במונגולים מסתורין ואימה: העיניים שלהם היו זרות ומפחידות, ובאגדות נראה שהיה להם כוח על. הם יכלו לישון על סוס ולאכול את בשרו בלי לרדת ממנו, וכך הלאה. הם והסוסים שלהם היו מן יצור אחד שלם. ציירתי איש־סוס כיצור אחד עם עיניים חייזריות, שחותך את הדף כמו חץ בדיוק כמו שהמונגולים חתכו את העולם לפיסות – לפניהם ואחריהם.
מורן ברק
העבודה שלי היא בנושא רישום הפטנט על הניילון על ידי הכימאי וולאס ה. קרות׳רס בשנת 1937. קרות׳רס, שסבל מאפיזודות של דיכאון מאז נעוריו, התחתן כשנה לפני רישום הפטנט, ובאותה שנה התאבד. על אף שמותו לא בהכרח קשור לנישואיו, עניין אותי הקשר בין זוגיות, ניילון וחנק. עד מהרה גיליתי שהיפנים חשבו על הדימוי של זוגות עטופים בניילון לפני: דוגמה לכך היא הצלם האל קווג׳צ׳י (Hal Kawaguchi) שצילם ב־2016 סדרה של זוגות עטופים בניילון באריזת וואקום (תהליך שלדברי קווג׳צ׳י, משאיר לו ארבע שניות לצילום לפני שהזוגות נחנקים).
נעם וינר
בשנת 1937 נפתח בנק הדם הראשון בארצות הברית, וחשבתי לעצמי איך היה נראה שוד בנק שכזה ברוח הגנגסטרים. בתקופה של שנות ה־30 הגנגסטרים היו מעין סלבס, והנראות שלהם הייתה כל כך איקונית שהיה לי חבל שלא לאייר אותם! עיצבתי דמויות לפי בוני וקלייד ועוזריהם.
נער נגן
המאורע שבחרתי לאייר לשנת 1494 היה סיפורו הנורא של אמדה סיון, הקיסר הנוצרי האתיופי הקטן, שהומלך ונרצח בידי דודו באותה שנה. האיור עבר הרבה גלגולים וסקיצות שבהן ניסיתי לאייר סצנה סוערת של התנקשות עם מוטיבים נוצריים ואתיופיים; לבסוף החלטתי להתמקד בילד עצמו וליצור לו דיוקן אינטימי, בניסיון לבודד אותו מכל התככים הפוליטיים שחרצו את גורלו.
עומר הופמן
ב־1982 אסר בית המשפט האירופאי על הכאה, חשמול או שימוש במקל על מנת להעניש פיזית תלמידים, לפחות ללא רשות הוריהם. התיאור הזה היה הזמנה בעבורי לאייר את כל הדברים הנ״ל. הנחתי שמנקודת מבטו של התלמיד, בית ספר שבו פרקטיקות אלו נורמטיביות נחווה כמו מלכודת אלימה; מקום מסוכן המאוכלס בדמויות מבוגרים מפחידות. ניסיתי להעביר את התחושה הזו בעזרת משחקים בקומפוזיציה מעורבלת שנכנסת פנימה ומעוררת הרגשה של רכבת שדים שיצאה מכלל שליטה; שמכל פינה יכול לקפוץ מבוגר ולאכול את התלמיד.
ענת ורשבסקי
ג׳ון וויבר, רקדן וכוריאוגרף אנגלי, העלה את מופע המחול The Loves Of Mars & Venus בלונדון ב־2 למרץ 1717. המופע נחשב למחול המודרני הראשון! הוא סיפר סיפור באמצעות תנועות, מחוות ומוסיקה בלבד (וללא מילים כלל), כפי שהיה נהוג עד אז להעלות מופעי מחול ובלט.
ענת פרי־טל
את האירוע המאויר שלי לשנת 1982 לא היה קל למצוא בין כל אירועי הביטחון והפוליטיקה הישראלית של אותה שנה. לבסוף, החלטתי לבדוק מה קרה במוזיקה הישראלית! שמחתי למצוא את זוהר ארגוב ברשימה של ״אירועים חשובים במוזיקה לשנת 82״. מי שמכיר אותי יודע על חיבתי העזה למוזיקה מזרחית בכלל ולזוהר ארגוב בפרט; שיריו של ארגוב הושמעו בבית הוריי כל ילדותי. מסתבר שבשנה זו זוהר נכנס לראשונה למצעד הפזמונים עם השיר ״הפרח בגני״ אחרי שנים ארוכות שבהן המוזיקה המזרחית לא זכתה להכרה כלל. באיור שלי לשנה זו ניסיתי להציג את ״הפרח בגני״ כשתיל שעולה וצומח דרך שכבות של מוזיקת המיינסטרים של אותה התקופה.
רז בן ארי
לנהר הצהוב בסין זרם אימתני כל כך שהוא סוחף איתו את הקרקע שבה הוא עובר. לכן צבעו הצהבהב והבוצי. אחת לכמה שנים הנהר משנה את מסלולו וגורם לשיטפונות נוראיים, ביניהם השיטפון הגדול של 1494. כשקראתי על הנהר נתקלתי באגדה סינית המספרת על ענק בשם קאו פו שהחליט לרדוף אחרי השמש. במהלך המרדף ניסה קאו פו להרוות את צימאונו ושתה את כל כולו של הנהר הצהוב העצום! אף על פי כן הענק לא הגיע אל השמש, ומת בעודו מנסה.
שחף מנאפוב
שנת 1982 משכה אותי לאייר אירוע רקע שלא בהכרח פתח את מהדורת החדשות העולמית, ולכן בחרתי בטיסת בריטיש איירווייס 9. במהלך הטיסה כל המנועים הושבתו בגלל שאריות אפר מענן הר געש, אך הסיפור נגמר בטוב. בהתחלה תכננתי להתמקד במתרחש בלב המטוס ובלב הנוסעים, ואחר כך גלשתי לתיאור אפי של הר געש. לבסוף החלטתי לשמור על איפוק בריטי ולרמוז לאירוע, שלא ״משחק״ את התפקיד העיקרי באיור. כמו כן, נולדתי באותה שנה ושעשע אותי לעסוק בעצמאות של להיות ילד בשנות ה־80.
שחר קובר
החלטתי שהעבודות שלי לקולקטיב יהיו מבוססות פאנלים של קומיקס. אני אוהב את הז׳אנר אבל גם חושש מההתמודדות איתו בשל מורכבותו. למרות החשש, ובזכות העובדה שיש לנו חופש גדול מאוד לעשות מה שאנחנו רוצים, החלטתי להתמודד עם האתגר. בעבודה על שנת 1717 איירתי את האדון תומס פיירצ׳ילד, שהיה בעל משתלה בלונדון והראשון להצליח לייצר הכלאה מלאכותית בצורה מדעית ומבוקרת בין שני זני צמחים. אני חובב משתלות וחרקים, ולכן בחרתי בנושא.
כל מה שפיירצ׳ילד בסך הכל עשה הוא להאביק זן אחד של ציפורן עם אבקנים של זן אחר: הוא עשה את עבודתם של חרקים, ולכן הפכתי אותו באיור לפרפר. הוא עצמו מבוסס על דיוקן של האדון. רציתי גם להראות את הפרחים עצמם, והחלטתי לנסות לעשות קומפוזיציה סימטרית – שני הזנים שהוכלאו בשני צידי הפריים. אני לא בטוח שזה חוקי בקומיקס כי אין פה כיוון קריאה, אבל זה היה נראה לי פתרון נכון.
שמעון אנגל
בשנת 1717 הסתיים תרגום הספר ״סיפורי אלף לילה ולילה״, ובאופן סופי שחרזדה היגרה לאירופה. שודדים, אריות, מדבריות אין־סוף, ג׳ינים, הרמונות מלאי נשים וסולטן אחד באו יחד איתה, הממו את אירופה הוויקטוריאנית הקפוצה והעיפו לה את הראש. באיור שלי רציתי להדגיש את הצד החזק של שחרזדה – להציג אותה כשליטה במרכזו של הרמון מלא בגברים אירופאים חסרי צבע וחסרי מילים, ולתאר את שליטתה באירופה ממש כשם ששלטה בסולטן בהרמון ההוא שם בלילות ערב.
The post מנהרת הזמן של המאיירים בישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.
