Yuval:
בוקר טוב מרב, מה קורה? התאוששת מכל העבודה על התערוכה (שתכף ננעלת) ועל תערוכת הבוגרים (שהייתה בחודש שעבר והיו יופי של עבודות) ומחודש אוגוסט (שקורה ממש עכשיו) ומהחיים עצמם?
Merav:
מהחיים לא מתאוששים. לא ידעת שחיים זה מזיק?
גם אתה שמת לב שהשנה הקיץ לא כל כך נורא? חוץ מזה שאני טסה שוב לגרמניה, לסיבוב אחרון בתערוכה, וראיתי שיהיה 21 מעלות….
Yuval:
אני רוצה קצת לחלוק על הקביעה האחרונה, אבל זה כבר הסוף של אוגוסט ונשארנו בחיים… אפרופו שם התערוכה שלך, Staying Alive. זה משהו קיומי אצלך, נכון?
Merav:
זה מצחיק להגיד שהחיים אצלי הם עניין קיומי… אבל אני לא אכחיש שאני עסוקה הרבה במלאכת ההישרדות וההישארות בחיים. זה מעסיק אותי ומטריד אותי ומסעיר אותי. זה גם נורא מרגש ולא מובן מאליו. בכלל
Yuval:
מה, החיים?
Merav:
כן. לחיות! פרק הזמן המקרי והשברירי הזה בין ההפריה לכיליון. להיוולד זה פוקס הרבה יותר גדול מלזכות בפיס…
Yuval:
זה נכון. זה באמת לא מובן מאליו. ותערוכת יחיד בטרוייסדורף עם 175 עבודות (!) זה גם לא ברור מאליו. ידעת שיש לך כל כך הרבה עבודות?
Merav:
לא ידעתי כי אף פעם לא ספרתי. זה לא מאוד מפתיע כי מדובר בסדרות ובספרים שלמים. אבל כשקיבלתי מסמך בירוקרטי כלשהו מהמוזיאון עם המספר הזה, הופתעתי. מין מבט אחר על המכלול
The Business Of Staying Alive
Yuval:
איך בכלל קרתה התערוכה? ספרי קצת על התהליך
Merav:
את יאנס טילה, האוצר של התערוכה, פגשתי ב־2011 בירושלים. הוא פנה אלי בהצעה לשיתוף פעולה בין בצלאל למוזיאון, בחסות קרן עתיד (קרן לתמיכה בשיתופי פעולה תרבותיים בין ישראל לגרמניה).
בממוצע, בכל חודש מגיעות פניות לשיתופי פעולה שונים ומשונים עם בצלאל. מרובן לא יוצא כלום. ב־2011 הייתי פחות מנוסה, ונפגשתי עם כל מי שרצה. מזל… כי מהפגישה הזו יצא הפרויקט ״The Self and the Other״ שהוצג כתערוכה במוזיאון האיור בגרמניה ושיצא כחוברת. השתתפו בו שישה מאיירים ומעצבים מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (גיא שגיא, זאב אנגלמאייר, גלעד סליקטר, רוני לוית, ארז גביש ואני) ושישה מאיירים גרמנים שקשורים למוזיאון. הפרויקט כלל שני מפגשים אינטנסיביים: אחד במוזיאון בטרוייסדורף והשני בישראל
Yuval:
נכון, כתבנו על זה בפורטפוליו בזמנו
Merav:
כן. ככה נוצר הקשר שלי עם המוזיאון ועם האוצר. הם הכירו קצת את העבודה שלי מהספרים שלי שיצאו לאור בגרמניה, ובהמשך פנו אלי והזמינו אותי להציג תערוכה במוזיאון. זה מוזיאון שכולו מוקדש לאיור. הוא נחשב יוצא דופן מסוגו כי הוא מציג גם תערוכות איור למבוגרים, וכי יש לו אוספים פעילים של איורים מקוריים (לא רק עיזבונות). הוא משמש כבית לכמה מאירועי האיור המרכזיים בגרמניה.
המוזיאון נמצא בתוך ארמון קטן וישן ששימש גם כבית העירייה. הוא בן שלוש קומות. בקומה הראשונה יש תמיד תערוכה גדולה לילדים. כרגע, לאושרי, מוצגת שם תערוכה מקיפה על Derstrowellpeter (יהושוע פרוע) של היינריך הופמן. ספר הילדים האהוב עלי מכל…
הקומה השניה מוקדשת לתערוכות למבוגרים. שם מוצגת התערוכה שלי. ובקומה השלישית יש ספריה וחדרי אוספים. יש להם את אחד האוספים הגדולים של ספרי כיפה אדומה, אבל גם של אי המטמון ושל ספרי ילדים בנושא חינוך מיני. הם רציניים במה שהם עושים.
Yuval:
נשמע ככה. וכשהם הזמינו אותך להציג תערוכה הם אמרו איזו תערוכה הם רוצים? פוקוס מסויים? דגשים שמתאימים יותר לקהל הגרמני (אם יש כאלו בכלל)?
Merav:
הם לגמרי ידעו מה הם רוצים. הם עשו מחקר לפני… ואז הם טסו לתל אביב, ונפגשנו ובילינו יום שלם אצלי בסטודיו (בבית). פתחנו מגרות ומעטפות וספרים. ואחר כך הם ניסחו הזמנה ותיזה. הם היו צריכים להציג את זה בפני ועדת התערוכות והבורד שלהם ולקבל אישור, כמו כל מוזיאון. זה לקח זמן. אחרי האישור אני נסעתי לשם כמה פעמים.
מרב סלומון. צילום: מ״ל
כוויות קור
מבחינת התכנים, העבודה שלי משכה אותם מלכתחילה בגלל נושא השואה, אבל יותר מזה משך אותם העיסוק בשואה כתמה רחבה יותר של טראומה, זיכרון והגירה. זה רלוונטי היום בגרמניה לא רק עקב נושא השואה, אלא גם עקב נושא הפליטים.
מבחינה אוצרותית, מה שהיה מאוד מעניין הוא שהמבט על העבודות היה כגוף שלם שיש לו תמה אחת והוא מורכב מאיברים נפרדים. אני אף פעם לא הסתכלתי ככה על העבודות שלי כמכלול. מבחינתי, כל פרויקט הוא ישות נפרדת. כמובן שיש מוטיבים ונושאים שחוזרים, אבל יאנס התייחס לכל 175 העבודות כפרגמנטים של עבודה אחת גדולה.
סיפרו לי שבאופן מפתיע התערוכה מושכת בני נוער. אני מניחה שזו הנימה המקאברית והאירוניה בתערוכה שמושכות אותם (שלא לומר וולגריות). מבחינת אנשי המוזיאון זה מאוד מפתיע ומשמח כי בני נוער הם קהל מאוד בעייתי. הם כבר גדולים לתערוכות הילדים, ולא תמיד סבלנים לתערוכות רציניות…
ומבחינת קהל התערוכה – הם בדיוק סיפרו לי שבאופן מפתיע התערוכה מושכת בני נוער. אני מניחה שזו הנימה המקאברית והאירוניה בתערוכה שמושכות אותם (שלא לומר וולגריות). מבחינת אנשי המוזיאון זה מאוד מפתיע ומשמח כי בני נוער הם קהל מאוד בעייתי. הם כבר גדולים לתערוכות הילדים, ולא תמיד סבלנים לתערוכות רציניות…
Yuval:
מעניין. זה עבר לי בראש כשקראתי את קטלוג התערוכה – זה בטח היה כיף ומאתגר שאוצר מבחוץ, שמבין עניין, פתאום מסתכל על כל העבודות שלך ביחד ומתייחס אליהן כמכלול. כעבודה אחת גדולה. זה לא גם קצת מלחיץ? קצת כמו טיפול פסיכולוגי?
Merav:
זה היה מאוווודדד כיף. זו לא הפעם הראשונה שאני עובדת עם אוצר. עבדתי שלוש שנים בסדנת ההדפס הירושלמית, בצמוד לאירנה גורדון, על שני ספרים. זה אחד הדברים הכי מפרים ומעשירים שיש. כמו עבודה עם עורך ספרותי טוב. מישהו שמאמין בך, תומך בך ואוהב את מה שאתה עושה, אבל גם חכם, וביקורתי ויכול לחלץ ממך את הגרסה הטובה ביותר שלך. בשלב הזה יאנס ואני כבר הכרנו זה את זו טוב מאוד. הוא מקצועי מאוד וחכם מאוד. הוא פרופסור לתיאוריה ולהיסטוריה של האיור, והוא גם מאייר בעצמו.
המפגשים והשיחות איתו היו מענגים ומרעישים. לשמחתי לא התמקדנו בדיבור על התסביכים הרגשיים שלי. בין כה וכה הם גלויים וחשופים בעבודות. במובן הזה אני אגוז בלי קליפה. אין בעיה לפצח אותי… זה תמיד מביך אותי כשאני נזכרת בחלום שחלמתי ומבינה שתת המודע שלי רדוד כמו שלולית. ככה שהמבט של יאנס והעבודה שלנו התמקדו יותר באפשרות להתבונן במכלול דרך חתכים ותמות המשותפות לכל העבודות.
בקטלוג הוא הכניס די הרבה מהילדות שלי כבסיס וכרקע לתערוכה. אני מבינה את החשיבות של זה, אבל זה היה החלק הפחות משמעותי בעבורי
הברכה
Yuval:
אז מה היה יותר משמעותי? מה גילית על עצמך שלא ידעת?
Merav:
לא הייתי מודעת עד כמה מופיעות רק נשים בכל העבודות שלי. למעשה רק ״בברכה״ יש גם גבר. והברכה היא יצירה חריגה מהרבה בחינות. עוד נקודה מעניינת היא העיסוק שלי בילדות וילדותיות, אבל מבלי שאני פונה לילדים כקהל.
לא הייתי מודעת עד כמה מופיעות רק נשים בכל העבודות שלי. למעשה רק ״בברכה״ יש גם גבר. והברכה היא יצירה חריגה מהרבה בחינות. עוד נקודה מעניינת היא העיסוק שלי בילדות וילדותיות, אבל מבלי שאני פונה לילדים כקהל
בפעם הראשונה שראיתי את התערוכה תלויה בחללי המוזיאון זו הייתה חוויה מטורפת. מאוד מאוד חששתי שאני אתאכזב. בביקור קודם שלי במוזיאון פרסנו את כל העבודות, ויאנס הציג בפניי את התכנית שלו לתליה. זה היה נראה לי עמוס ומבולגן מידי. ככה שכשעליתי במדרגות כמה ימים לפני הפתיחה ביוני, הייתי די בטוחה שאני הולכת להתבאס. ואז חוויתי חוויה מושלמת של הזרה. העבודות כולן היו ממוסגרות וכבר תלויות ומוארות. ופתאום, כמו הרגע הקסום הקצרצר שקורה כשנכנסים הביתה בחזרה מטיול ארוך וזוכים לראות את הבית בעיניים זרות, ככה אני חוויתי את העבודות שלי, שאני ציירתי בעשר השנים האחרונות – במבט חדש ונקי. זו היתה הפעם הראשונה שהצלחתי לראות את התערוכה לא כאוסף של פרויקטים, או כסוג של רטרוספקטיבה, אלא כרעיון אחד שנחקר ומעובד.
זה היה רגע מאוד שמח
Yuval:
שמח ומרגש!
Merav:
נוסף על כך, המוזיאון הזמין ממני במיוחד לתערוכה סדרת עבודות חדשה – ״האחיות הגורגונות״. במידה רבה הסדרה הזו מאששת את כל מה שיאנס ראה וניסח וערך בתערוכה, ובמאמר בקטלוג. אף שהסדרה נעשתה בחורף, במקביל לעבודה שלו. מדובר בסדרה של 15 רישומי גיר שחור גדולים (50×70 ס״מ), שמתארים את שלוש האחיות הגורגונות מהמיתולוגיה היוונית משחקות בכ־15 משחקי ילדים אוניברסליים שונים: מחבואים, תופסת, פרה עיוורת, גשר מזהב, גולם במעגל וכו׳. מסתבר שאלו משחקים שמשחקים אותם מאפריקה ועד פינלנד.
בכל מקום בעולם קוראים למשחקים אלו אחרת, אבל החוקים זהים, וגם המהות הארכיטיפית היא זהה – טורף/נטרף, מציל, נפסל, שומר, בורח, כובש, נתפס, נבחר, מובס… הכי מלא פאתוס ואקזיסטנציאליסטי שיש. בסדרה, שלוש האחיות משחקות יחד, אבל יש ביניהן הבדל גדול. הגורגונות הן שלוש אחיות מפלצות שגרות במערב. לשלושתן שיער עשוי נחשים ארסיים, ומבט מקפיא. יחד עם זאת, וכמו כל ארכיטיפ אחים מיתולוגי, הן לא שוות. שתיים מהן הן בנות אל מוות. השלישית לא. זו שלא חיה לנצח שמה ״מדוזה״ ודווקא אותה ההיסטוריה הנציחה.
האחיות הגורגונות
מפני שעבדתי בפורמט גדול, נאלצתי לעבוד במטבח ובסלון של הבית שלי. הסטודיו שלי פצפון… וכל החורף חיינו תחת שכבה של אבק גיר שחור דקיק שאי אפשר היה להיפטר ממנו בשום צורה. עד עכשיו יש אזורים בבית שפתאום אנחנו נתקלים בו. שום כמות של פיקסטיב בעולם לא הצליחה לקבע את הגיר לנייר, וגם במוזיאון מקללים אותי על הלכלוך והעקבות שהאחיות הגורגונות משאירות.
Yuval:
אפרופו הפורמט הגדול, אהבתי שאמרת בקטלוג שהשינויים בחיים האישיים השפיעו גם על הגודל של העבודות שלך
Merav:
לגמרי. אני פרקטית. שולחן העבודה שלי וסביבת העבודה שלי מכתיבים במידה רבה את גודל ואת סוג העבודות שלי. כמו שזמן הוא פורמט, גם חדר או שולחן הם פורמט… האחיות הגורגונות היו חריגות מהבחינה הזו. אף שגם הארכיון של ״יד המקרה״, הספר השני שעשיתי בסדנת ההדפס הירושלמית, הוא גם בפורמט חצי גיליון. גם עליו עבדתי במטבח. כנראה שאפשר לומר שהשולחן במטבח הוא שלוחה של הסטודיו. זה בטח קשור לזה שהילדות שלי כבר גדולות ואני יכולה להשתלט על הבית יותר ויותר…
Yuval:
אז בואי נדבר לקראת סיום על הדבר הזה שאת עושה. לפני, נגיד, עשר שנים, היו לזה פחות שמות: איור, אולי קומיקס, קצת התחיל דיבור בארץ על רומנים גרפיים. עכשיו יש ספרות חזותית ושירה חזותית ונרטיב חזותי ויומנים גרפיים וקומיקס אילם, ועוד כל מני פורמטים מסקרנים ומעניינים.
אז קודם כל אני חייב לתת לך קרדיט גדול (מאוד) לשינוי הזה, כמי שדוחפת את התחום, בטח בבצלאל (הייתה תערוכת בוגרים מעולה השנה במיוחד מבחינת איור), אבל גם בסצינה התרבותית והאמנותית המקומית. ואם להגיע לתכל׳ס: את יודעת להגיד מאיפה השינוי הזה נובע? וכששואלים אותך היום מה את עושה, אני מניח שאת עדיין אומרת מאיירת, אבל כששואלים אותך איזה מן איורים את עושה מה את עונה? איך את מסבירה את זה?
Merav:
ווי תודה!
לשאלה שלך יש הרבה תשובות. קודם כל עשר שנים הן הרבה זמן. בעיקר כשמערבבים זמן עם מהפכה דיגיטלית. בעשור האחרון קרו כל כך הרבה דברים גלובלית, טכנולוגית, תרבותית, כלכלית ופוליטית שיש להם השפעה על השדה הרחב הזה של איור. אני לא אתחיל למפות כאן תמורות ותהליכים. במקום זה אפנה לאישי, מפלטו של הנבל…
Yuval:
אהבתי…
Merav:
לפני עשר שנים הייתי צעירה…. במהלך השנים הללו הזהות האמנותית־מקצועית שלי הלכה והתחדדה לי בקצב יותר מואץ. המשרה בבצלאל אפשרה לי יותר חופש בבחירה מה לעשות מקצועית. כך יכולתי להעמיק את העיסוק שלי בספרים למבוגרים, בפואטיקה חזותית ובחיבור שבין איור כטקסט חזותי לפורמט מדופדף, מבלי להתחשב בלקוחות ותקציבים. עם העשיה המוגברת והמשוחררת התבהרה או התנסחה לה המשנה שלי לגבי מה שאני עושה. לא המצאתי שום גלגל, ולשמחתי פגשתי מרחב יצירתי מאוייש ביוצרים נפלאים. יוצרים שבדומה לי רואים בספר מדיום אמנותי אוטונומי כמו וידאו ארט או מייצג או פיסול. שם אני נמצאת היום.
לא המצאתי שום גלגל, ולשמחתי פגשתי מרחב יצירתי מאוייש ביוצרים נפלאים. יוצרים שבדומה לי רואים בספר מדיום אמנותי אוטונומי כמו וידאו ארט או מייצג או פיסול. שם אני נמצאת
לגבי השאלה איך אני מגדירה את העיסוק שלי היום – אמנית ספרים? משוררת חזותית? אולי. אני מרגישה היום נוח לנוע בתוך מרחב פתוח כשההגדרות של דיסציפלינה או מדיום משמשות לי כמו מגדלורים המסמנים שטח פעולה.
בסופו של דבר כלי הביטוי שלי הוא ציור או רישום. אני מתנסחת בעיקר באמצעות דימויים חזותיים פיגורטיבים שמייצרים סיפור או מנסחים רעיון. במובן הזה תערוכה במוזיאון היא לא סביבת מחיה טבעית לעבודה שלי. היא מרחב תצוגה וחשיפה והכרה, אבל מרחב המחיה הטבעי של העבודה שלי הוא בראש ובראשונה ספר או חוברת שאינה מוגבלת בזמן ובמקום. לכן גם הפכתי לפני שנתיים למוציאה לאור – Salomon & Daughters Books היא עוד זווית של העניין שלי בתחום
Yuval:
האמת שזו תקופה סופר מעניינת מבחינת כל מה שקורה בתחום
Merav:
מה שקורה היום בארץ בשדה האיור בכלל ובספרות החזותית בפרט משמח אותי. הייתי ביולי בכנס ICON10 בארצות הברית, שם לא פחדו לקרוא לתקופה הנוכחית ״תור הזהב החדש״ של האיור. אני קצת יותר מסויגת, אבל עדיין חושבת שהאיור פורח, ושהוא מסתגל בהצלחה לתמורות שמתחוללות בעולם התקשורת, האמנות, הכלכלה והתרבות. אני גאה ושמחה להיות מעורבת בכל מיני תהליכים ומהלכים בתחום, בארץ.
השנה האחרונה הייתה שנה של סגירות מבחינתי. התערוכה בגרמניה, שמציגה עבודות שלי שנעשו בעשור האחרון, היא כמו מתנת פרידה מתקופה. אחרי זה אפשר לארוז את העבודות ולפנות מקום לתקופה חדשה ולעבודות חדשות.
Yuval:
וגם סיימת לאחר שמונה שנים את תפקידך כראש תחום איור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ופינית את מקומך לטובת אורית ברגמן. זה נראה לי על גבול הלצאת לפנסיה – ״רק״ ללמד ולפנות זמן לעבודות חדשות
Merav:
חחחח… נראה לך? קודם כל מדובר ב־11 שנים!!!!!! מעבר לזה, כבר התחלתי תפקיד חדש בבצלאל במסגרת המרכז להוראת האומנות והעיצוב. זה נושא שאני עוסקת בו כבר כמה שנים במחלקה ובבצלאל (מה שנקרא ״מרחב ההוראה״) ועכשיו אני אוכל לעסוק בו יותר. חוץ מזה אני גם מלמדת בתכנית לתואר שני בתקשורת חזותית. עכשיו אני מקווה שיהיה לי יותר זמן להקדיש להוצאה שלי, ולעשות עוד ועוד ספרים
Yuval:
איך אומרים: לא משעמם. שנעשה קצת טיזינג ונגיד שאת גם אוצרת את אחת התערוכות היותר מסקרנות של שבוע האיור השנה?
Merav:
אתה יכול לנסות….
Yuval:
אז הנה, עשיתי… משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?
Merav:
כן. התערוכה מוצגת בטרוייסדורף עד יום ראשון, ה־2 בספטמבר
The post מרב סלומון מנסה להישאר בחיים. בינתיים זה הולך לה לא רע בכלל appeared first on מגזין פורטפוליו.
