1.
כששואלים את המעצב אילון ערמון על החיים שלו כתלמיד, הוא אוהב לדבר על הפער העצום בין התיכון לתואר הראשון והשני. בראשון לא היה נוכח, ובשניים האחרים לא יצא להפסקה. ככה זה מעצב למרחקים ארוכים.
2.
אנחנו מכירים מתערוכת סוף התואר הראשון, כשגילינו שאין פודסטים בגלריה הוראס ריכטר, סחבנו בלוקים להניח מתחת לרהיטים, ולאט ובלי היסוס התייצבה תערוכה שלמה ״על הבלוקים״; ואותה נחישות שקטה מלווה את התערוכה הנוכחית, ״אני תלמיד של כסא״, שאצרה שלומית באומן – תוצאה של תהליך בן שנתיים שבמהלכן ערמון למד, יצר והפיק סדרה של ספרי אמן בהשראת שירו של אהרון שבתאי באותו השם. את השיר הוא פגש בתערוכה ״שירת החפצים״ שאצרה רביד רובנר בגלריה ויטרינה, במכון טכנולוגי חולון. התערוכה היתה זו שקשרה בעבורו עיצוב, רישום ומילים. בעקבות אותו מפגש יצר ספר אמן בסדרה מוגבלת של 12 עותקים ובו 24 תחריטי רישומים וטקסטים שכתב. את עיצוב התערוכה ואמצעי התצוגה עיצב במיוחד לבית בנימיני, ובהמשך למפגשים שלו עם באומן.
את הראיון של גלית ראוכוורגר עם ערמון אפשר לקרוא באתר של בית בנימיני. השיחה מרתקת ושווה לקרוא אותה אחרי שמבקרים בתערוכה; אחרי שהסימנים בשחור לבן הותירו בכם חותם. זה לא נגמר במבט אחד: צריך אורך נשימה ושקט גדול כדי להביט בכל אחד מדפי התחריט הממוסגרים ולהבין שאת ספר האמן יצר מעצב תעשייתי. כמה מרחק יש בין המכונות בסדנה ובין העדינות הנהדרת שמתוחה על הדפים.
3.
בכל פעם שאני מתכננת ביקור בבית בנימיני, אני משתדלת כמה שפחות להסתכל בצלומים שעלו לרשתות החברתיות. מאפשרת לעצמי עוד רגע אחד של חסד והפתעה במפגש עם התערוכות שמוצגות בו. הן כל כך מצומצמות וכל כך מדויקות: כמו רישום מופשט, מצליחה שלומית באומן שוב ושוב לנסח טקסטים שלמים אודות חומר ויוצרים, שפה ומרחב קונטקסטואלי. חלל הכניסה המואר והחשוף, שחי בשלום עם תנועת המבקרים, הלומדים, האורחים ובני הבית. הדרך למטבח שיש בו את הכוסות היפות ביותר, תמיד. והעליה למעלה, אל חלל התצוגה השני, שהוא סגור אל הרחוב ומאפשר לרגע לשכוח שבחוץ 35 מעלות לחות של קיץ.
״אני תלמיד של כסא״ מצטרפת לאותו הרצף של טקסטים שלמים אודות חומר ויוצרים, שפה ומרחב קונטקסטואלי: תערוכת יחיד, יחיד יוצר – יחיד מוצג. ספר אחד – מעצב אחד, 12 עותקים. וארבעה כסאות – שנדמים כמעט מיותרים בתוך הטקסט הזה. תערוכה קטנה שמסכמת שנתיים אינטנסיביות של לימוד חדש – תחריט. אני מכירה אותו כבר די הרבה זמן, איש של פרויקטים. בכל פעם פרויקט אחד על האש, עוד כמה מחכים בתור, אבל כולו שקוע בכל פעם במשהו חדש. ועד שזה לא יהיה מושלם – אין על מה לדבר.
חלל התערוכה מחולק לשתי נשימות. כניסה, טקסט, ומיד ברור שיש שני מקצבים. מצד אחד קיר המורכב כולו ממסגרות שחורות תלויות בשתי שורות צפופות, ומנגד מדף לבן ארוך ומצומצם. אני ניצבת מול המסגרות. מסתכלת ושוב, חוזרת ומביטה, מחייכת ונהנית מרבדי הזמן שמאפשרים לקרוא מתוך הקווים את העומק של הנסיון, את היד הבטוחה שמרגישה חופשייה מספיק להרפות.
4.
12 מסגרות שחורות, קופסאות שקופות מציגות 12 דפים כפולים – נדמים במבט ראשון כפולות מתוך ספר סקיצות. כאילו דפדפתי באחד מעשרות ספרי הסקיצות השחורים, אחידי הגודל, המסודרים במדף בביתו בתל אביב. הספרים, כמו דגמי כסאות ואוסף של מדליות וחמורים, ממלאים את קיר העבודה השקוף שמפריד בין הסטודיו לסלון הרחב. הגנה והזמנה. זה מי שאני – הוא אומר. חדר פלאות של איש אחד, אני חושבת.
בשיחה איתו הוא לא נותן להם חשיבות גדולה יותר ממה שהם באמת, שום יוהרה לא מגיעה איתם. דפדוף בספרי סקיצות הוא קצת כמו מבט אל נשמתו של יוצר. רעיונות שלא מומשו, חלומות, תקוות וגם פחדים. צבעוניים או מונוכרומטים, עמוסים או מסודרים, אני אוהבת לדפדף את הרעיונות שמתגלגלים מדף לדף, מדלגים כרכים וחוזרים ומופיעים בגרסאות שונות, עד שהם מתממשים בחומר, בקנה מידה אחד לאחד.
אבל ספר אמן, הוא הרעיון, הסקיצה, הרישום והדבר עצמו.
ובמסגרות, התחריטים מחוץ לפורמט ספר האמן, ויש בהם יופי עצמתי, בעדינות הקווים, ברכות שבה הם מונחים על הדף, בגוון המדוייק של גווני ההדפס – שחור שהוא אפור כהה, שיש בו זמן ומרחק של עשייה ובלאי. המסגרת השחורה מעניקה להם חשיבות אך מייד מאזנת אותה התלייה הצפופה של שתי שורות, שמנסה לבטל במשהו את חשיבותם העצמית. רוכב רכון על אופניים נעלמים, סדרת מעגלים אובלית של קו מתפתל, כסא בפרישה המיועדת לקיפול, תקריב של כדור בייסבול, שלד רוכן על שרפרף. מחשבות על אנשים וכסאות – מה שמעסיק את ערמון כמעט 30 שנה.
5.
המבט נודד ימינה. לאורך קירות הגלריה מסודרים על מדף משופע לבן אחיד, ומכוסים במשטחי זכוכית מוגבהים, 12 ספרים פתוחים במרחקים שונים. אי אפשר לדפדף בהם. כמו מסגרות העץ השחורות, גם כאן מגן ערמון על הספרים מפני אצבעות. ספרי אמן הם אוביקט יחודי, יחידני, והיד שלנו ממהרת לדפדף. אין חשיבות לסדר. העיניים נעות מספר לספר כשהעורף נמתח מטה. אי אפשר לשבת אבל אי אפשר לעזוב.
אל התחריטים של ערמון, הכרוכים בידי האמן עידו אגסי, הצטרפו דפי פרגמנט שעליהם מודפסים שירים שכתב. שלוש שכבות של תגובה: רישום כסא, רישום חופשי וביניהם שיר. שיר, אני חושבת לעצמי, איזה אומץ. כסאות הוא מעצב נפלא, כבר 30 שנה לפחות; תחריטים, אחרי שנתיים של לימודים אצל גלית ראוכוורגר ב״חוג״, הוא יוצר נהדר. אבל שירים – זה לגמרי חדש. אולי זה החוג הבא: שירה. ואולי לא צריך חוג כדי לכתוב, פשוט צריך להפסיק לפחד.
6.
שבוע לפני שכל הילדים חוזרים ללמוד, שבוע שבו מי שמתגעגעים מתחילים להתרגש ואלה שממש לא, חוששים שוב ממפגש עם מערכת. וכסא. אני תלמיד של כסא.
ואולי, אני תלמיד, שכסא מלמד אותו שוב ושוב שיעורים בצניעות.
The post אילון ערמון: תלמיד של כסא appeared first on מגזין פורטפוליו.
