לפני כמה חודשים האוצרת ורה פלפול ערכה ביקור סטודיו אצל האמנית אביבית סגל, שבשנים האחרונות מתמקדת בטכניקת צילום שבה היא מייתרת אינפורמציה רבה מהצילום, תוך חשיפה, הבהרה ואלימינציה של פרטים רבים מתוך הדימוי המקורי. אולם, מה שדווקא עורר את סקרנותה של פלפול ואת חושי האוצרת שלה, היה צילום יחיד יוצא דופן של קערת בצק, שסגל יצרה בעבר.
בימים אלו מוצגות בגלריה פריסקופ בתל אביב תוצאות אותו ביקור, תערוכת היחיד של סגל, ״החלל הפנוי״: עשרות קערות־לחם על טהרת בצק מחמצת שאותו סגל לשה ומותחת ידנית עד כדי שקיפות למחצה, בידיה בלבד, וזאת במטרה שיוותר אוורירי ושברירי. הקערות נוצרות בתהליך חזרתי של טיפוח המחמצת, אופני לישת הבצק ואפייתו.
תהליך הלישה של הבצק, מספרת סגל, הוא תהליך פיזי המשלב עוצמה ורכות. ״כל חושיי משתתפים בתהליך: לכל כלי אופי משלו ואין שני לו״. בדומה לתהליך שהיא מעבירה את הצילומים שלה, היא בודקת את גבולות החומר ומייתרת אותם עד התמעטות או קריסה. ״על הגבול הדק נוצרת העצמה של מה שנותר. הגבול שנוצר הוא התוכן עצמו. הריקות שאליה אני שואפת מוגדרת ומוכלת על ידי הקערות״.
החלל פועל על המבקר בכל החושים: היד מבקשת לגעת, למשש, להרים, ללטף, לבצוע, לקחת חלק ולשים בפה, להריח, לשאוף. העיניים נעות מקערה לקערה, מתפעמות מהעושר הצורני, שהופך למכלול חושני שקשה להתנתק ממנו
התוצאה היא אוביקטים פיסוליים מעוררי השתאות של קערות־לחם, המאופיינות במידה שונה של דקיקות, פריכות ושקיפות החומר. החלל כולו פועל על המבקר בכל החושים: היד מבקשת מיד לגעת, למשש, להרים, ללטף, לבצוע, לקחת חלק ולשים בפה, להריח, לשאוף. העיניים נעות מאוביקט לאוביקט, מקערה לקערה, מתפעמות מהעושר הצורני, מכך שכל קערה היא אחת ולא זהה לזו שלידה. העושר הצורני הופך למכלול חושני שקשה להתנתק ממנו, ושנשאר איתך גם שעות רבות לאחר הביקור בגלריה.
כמו בצק שתפח וגלש על גדותיו
סגל, תושבת עתלית, למדה פסיכולוגיה; רפואה סינית; וציור ופיסול במדרשה לאמנות, בית ברל. ההיכרות הראשונית שלה עם קמח החלה בעקבות סיפור האהבה המשמעותי בחייה, בעלה הראשון. ״מאז שאני זוכרת את עצמי הייתה לי זיקה לבישול, אפיה ואמנות״, היא מספרת. ״החיבור המשפחתי לטחנות קמח שטיבל היה לי כר נרחב ליצירה והתעסקות ברזי החומר״.
בעבודת יד חופשית, ספונטנית ואינטואיטיבית היא החלה ליצור כלי הגשה מכילים ואכילים שהגישה בתחילה לבני המשפחה, ובהמשך עשתה בהם מדי פעם שימוש באירועי קייטרינג יחודיים. בשנת 2010 השתתפה במיצג ״הנשי המקודש״ – בין פיסול לאפייה, שם עבדה עם בצק מול קהל במשכן האמנים בהרצליה.
לקראת התערוכה בגלריה פריסקופ היא יצרה מעל 250 כלים, קערות גדולות לצד כלים קטנים ועדינים. מרבית הכלים נאפו בתנור הביתי: המטבח, שהוא לב הבית, הפך להיות הסטודיו. סגל מזמינה את המבקר ״להיטמע לרגע אל תוך הסביבה המעגלית שהיא יוצרת ומתקיימת בתוכה״, כותבת פלפול בטקסט התערוכה. ״סביבה זו מופשטת מהקפדנות המכנית המאפיינת תהליכי ייצור, הפצה וצריכה קפיטליסטיים; ומסרבת לסטנדרטיזציה ולהאחדה. כך, לדוגמה, היא מציבה בגלריה עשרות קערות לחם חלולות (מעין חצאי כדורים קצוצים ומשובשים), הנערמות זו על גבי זו ונראות כפרץ רעבתני וחושני, שעשוי להתפשט כמו בצק שתפח וגלש על גדותיו״.
תהליך העבודה עם הבצק מהווה בעבורה מסע של חקירה, גילוי, קשב וחשיפה. בחיבור בין המים, הקמח והאוויר נוצר בצק המחמצת, שממנו היא יוצרת את הכלים. ״כל הכלים בתערוכה קשורים אחד לשני מעצם חיבורם לאותה ׳אם׳״, סגל מסבירה. ״הבצק החי בעל אופי משלו, משתנה מיום ליום: כמו הים הסמוך למקום מגוריי, שמהווה בעבורי מקור השראה, טבעי ובתולי ביופיו המופלא, חי ומשתנה מעונה לעונה״.
בפתיחת התערוכה סגל איפשרה לאנשים להריח ולטעום מהחומר שממנו הכלים עשויים. ״רציתי לאפשר לנוכחים לחוות את התערוכה בכל החושים. אני מכוונת לעורר באנשים רבדים פנימיים ורגשיים דרך השימוש בחומר המוכר, הבסיסי והבראשיתי. חברה שביקרה בתערוכה כתבה לי כך: ׳נראה יפה, מרשים, מוזר, חי־צומח ומתפתח ודומם, ביתי, מואר, מכיל, חם, מורכב, בסיסי כמו קמח, כמו מים, כמו לחם, כמו בית, שימושי, שביר מאוד, חד פעמי ומתכלה. בדיוק כמונו׳״.
The post חי־צומח־דומם: החלל הפנוי של אביבית סגל appeared first on מגזין פורטפוליו.
